כשהבנו שנגיע באיחור להקרנה של "משימה בלתי אפשרית: התרסקות" שותפי לצפייה ניסה להרגיע אותי. "אל תדאג", הוא אמר, "זה כולה משימה בלתי אפשרית. מה בדיוק נפספס?". שזה הוגן – עם כל הכבוד, לעיתים קרובות נראה שבסרטים מהסוג הזה העלילה מהווה קטעי קישור בין סצנת אקשן שומטת לסתות אחת לשנייה. אבל לזכותו של כריסטופר מקווארי, שכתב וביים (וזכה באוסקר על "החשוד המיידי" וגם זכה בכבוד להיות הבמאי הראשון שחוזר לביים סרט נוסף בסדרת "משימה בלתי אפשרית") – הוא בהחלט מתאמץ ככל האפשר להעמיק כמה שיותר את אותם קטעי קישור.
הסיפור הוא כזה: מרגל-על שנהפך לטרוריסט בשם סולומון ליין רוצה להציל את העולם. הוא רוצה לאחד את כולם – מוסלמים, יהודים, נוצרים, אלה שממשיכים לראות את "כתום זה השחור החדש" למרות שבלי פוסיי זה לא אותו הדבר, ומבחינתו הדרך הכי נכונה היא לזרוע הרס. פתגם מהפילוסופיה שלו ושל חסידיו אומר ש"לא יכול להיות שלום בלי סבל גדול שקודם לו. גודל השלום כגודל הסבל". שזאת דרך מעניינת להסתכל על העולם, אחי, אבל מה שעושה לך טוב. משימתו של איתן האנט (טום קרוז, כמובן), הגיבור הבלתי נלאה של סדרת הסרטים הזו, אם הוא יבחר לקבל אותה, היא לעצור בעדו. ומכיוון ש"איתן האנט מחליט במקום לזה להשלים בבינג' את כל "בנות גילמור" זה לא ממש סרט משימה בלתי אפשרית", הוא בוחר לקבל אותה. לצידו – הצוות הנאמן שלו, שמורכב מבנג'י (סיימון פג), לותר (וינג ריימס, מרסלוס וולס מ"ספרות זולה"), כשמהצד מפקח עליהם סוכן CIA מציק שהגישה שלו להשגת מידע מודיעיני היא לירות בכולם ואז לירות עוד פעם ליתר בטחון (הנרי קאוויל והשפם שהעסיק את אנשי האפקטים של "ליגת הצדק" שעות נוספות). מסביבם – מתנקשת מסתורית עם זיקה מיוחדת להאנט עוד מהסרט הקודם (רבקה פרגוסון, שממש מתבקש לתת לה סרט משלה) ומעליהם – אנג'לה באסט ואלק בולדווין, שחולקים רק סצנה אחת ביחד, אבל לראות את שניהם חולקים פריים היה מענג לא פחות מהאקשן שבא לפני ואחרי.
והאקשן טוב – "משימה בלתי אפשרית: התרסקות" הוא לא סרט שצריך לשמור למסך הקטן (למרות שמניסיון – המסך הגדול במיוחד, האיימקס, לא באמת הכרחי לחוויה). למען האמת, המילה "טוב" עשויה להישמע קצת מאופקת מדי בהקשר של הסרט הזה – ככל הנראה מאז שמקס ופיוריוסה דרכו על דוושת הגז ולא הרפו ב"מקס הזועם: דרך הזעם" לא ראינו אקשן כזה מנקר עיניים (למרות שיש כמה רגעים ב"משפחת סופר-על 2" שמתקרבים). כריטסופר מקווארי אמנם מביים אקשן רק מאז תחילת העשור הנוכחי, אבל הוא מתייחס אליו בכבוד של מקצוען מדור הזהב של סרטי הפעולה – אותה תקופה קסומה שבה כשהתפוצץ משהו ליד הגיבור, יכולת להאמין שמישהו באמת טרח לפוצץ משהו, ולא פשוט הסתמך על החננות ממחלקת האפקטים החזותיים שיריצו איזו אנימציה יפה ועלק-ריאליסטית במחשב. אבל יותר מפיצוצים, "התרסקות" הוא כולו על טהרת הפעלולים – בסרט הזה הושקע הרבה מאמץ כדי לצלם את הכל עם כמה שפחות עזרה דיגיטלית, והסרט רוצה שנדע את זה. בלונגט שוט אחר לונג שוט, הסרט מבהיר לנו: כן, טום קרוז הרגע עשה את זה. מטורף, נכון?
אבל זה לא רק האפקטים והפעלולים – בין אם קרוז צונח מגובה בלתי אפשרי למועדון בפריז, רץ וקופץ מגג לגג, הולך מכות על קצה צוק או בתא שירותים – מקווארי מביים את האקשן ביד אומן. למשל, הפסקול, שברובו מהווה וריאציה על נעימת הנושא המיתולוגית של הסדרה נהדר אבל בחלק מהסצנות מקווארי מחליט לוותר עליו ולתת לחריקות הגלגלים, מקצב הקליעים הנורים או האגרופים המונחתים להכתיב את קצב הלב של הצופה, והתוצאה נפלאה.
ומה שלא אקשן? כאמור, מקווארי מנסה ככל האפשר להפוך את הדברת שמסביב למשהו קצת יותר מגרה אינטלקטואלית מ"הנה האנשים הרעים, בואו נהרוג אותם". המניע של הרעים הוא משהו שאפשר לנהל עליו דיון מעניין בשיעור חברה בכיתה ח' ושמתכתב עם "הנוקמים: מלחמת האינסוף", אבל בכל פעם שהדיאלוג טיפה מעמיק נראה שמקאוורי מבין שסצנת האקשן הבאה מתקרבת ועליו להמשיך. השחקנים המוכשרים שמשתתפים בסרט – אנג'לה באסט, אלק בולדווין וסיימון פג, המצטיין הצוותי – מצליחים לזרוח עם מה שנותנים להם. השאר פשוט רצים ממקום למקום.
מה שמביא אותי לבעיה האמיתית של הסרט – הגיבור. בשלב הזה, ניתן כבר להכריז שאיתן האנט בעצם סופרמן. הוא יכול להטיל פלוני מקצה אחד של החדר לקצה השני, להטיח אותו בכיורים ולחטוף ממנו אגרופים ובעיטות, והחליפה שלו תישאר מגוהצת, חיוכו הבוהק לא ייסדק במקצת ופניו היפות ללא שריטה. וזה ממש בסדר, אבל כשהאנט אפילו לא קצת אנושי, לי לא יהיה כל כך אכפת אם הוא יחיה או ימות. שני גיבורי האקשן האהובים עלי – הכלה של "להרוג את ביל" וג'ון מקליין מ"מת לחיות" מתלכלכים, מזיעים, נשרטים וניזוקים. כל מי שמקדיש שנייה מחשבה מבין שהם ישרדו את הסרט, אבל אומה תורמן וברוס וויליס עשו מה שצריך כדי שנחשוד שאולי הם לא. לעומתם, האנט עושה לנו טובה כשלקראת סוף הסרט כמה טיפות דם מעטרות את צד ימין של הפרצוף שלו.
ועוד משהו מציק בסרט הוא זה – רבקה פרגוסון (והדמות אותה היא מגלמת) היא נפלאה. היא בשום צורה לא מהווה עלמה במצוקה, היא לא מסתמכת על הסקס אפיל שלה בשביל להשיג את מה שהיא רוצה, וכיף חיים לראות אותה דוהרת באופנועים או עושה שימוש יצירתי בכיסא כדי לנצח את מי שצריך. אבל ריבונו של עולם – כשטום קרוז פרץ לראשונה, פרגוסון הייתה תינוקת בת יומה. קרוז מבוגר ממנה ביותר מעשרים שנה, ובכל זאת היא זאת שמנהלת מולו אווירת רומנטיקה של "האם הם יהיו יחדיו". זה לא שאין קשרים כאלה גם במציאות, אבל הסרט מתייחס לזה בשיא הנורמליות, ופער של 20 שנה זה לא שיא הנורמליות, מצטער. מושא אהבתו הקודם של קרוז בסדרה הייתה מישל מונהאן (שקופצת גם כאן לכמה סצנות, ועושה עבודה לא רעה בכלל), שצעירה ממנו ב-14 שנה. בשלב הזה, נראה שקרוז מאמץ את המנטרה של מקונוהי מ"טריפ נעורים": הוא מתבגר, אבל הן נשארות באותו הגיל. לפחות הן שחקניות טובות.
אז המלצתי, אם תבחרו להקשיב לה, היא ללכת ל"משימה בלתי אפשרית: התרסקות". מדובר בסרט עם אקשן מעולה, תסריט מוצלח בחלקו, שחקנים שעושים מה שהם יכולים לעשות ואין ספק ששווה לראות אותו בקולנוע – אבל מפה ועד ל"אחד מסרטי האקשן הגדולים ביותר בכל הזמנים", כמו שטענו חלק מהמבקרים בארץ ובעולם, הדרך ארוכה. מצד שני, איתן האנט כנראה יכול לרוץ אותה בשתי דקות.
חמוד
למרות הניסיונות של הסרט במודע להרחיב את המנעד הרגשי, ולמרות הניסיון להפוך את האנט לאנושי יותר וכאדם בעל פגמים, הסרט בסופו של דבר עדיין מצטמצם לסצנות האקשן שלו, והן טובות – אבל לא עד כדי כך טובות. סרט קיץ מהנה, שלא ראינו הרבה כמוהו בתקופה ולכן הוא מתקבל בברכה אבל אני בספק ששנה מעכשיו אני עדיין אחשוב עליו.
מעדכן: שלושה חודשים, וכבר שכחתי ממנו כמעט לגמרי
(ל"ת)
ראיתי אותו אתמול לראשונה ואני בקושי זוכר ממנו משהו
אבל אציין שהצפיה בו היתה מהנה יותר מאשר בקודמו.
מצטרף לביקורת ולתגובה שמעליי
אבל מבחינתי, סופסוף סרט אקשן שללא היסוס שווה לצאת בשבילו מהבית (ואינו קומיקס – ז'אנר אליו אני פחות מתחבר).
תום קרוז הזדקן
מבט מהיר על פניו "מגלה" לנו שאליל הבנות חלף לו ושיני הזמן נוגסים בו , אולי כמו ברוס ויליס לשנות לוק לקרחת למשל.
השתגעת?!
ברוס ויליס לא שינה לוק לקרחת, הוא פשוט איבד את השיער בתהליך התקרחות טבעי.
אני מבסוטית מכך שלא זורקים את קרוז לתפקידי נישה רק משום שהוא מתקרב לגיל 60 (והוא לא נראה). בערך 2 עשורים שהוא לא אליל הבנות, הוא פשוט ממלא אחלה נישה בקולנוע. כשאתה הולך לסרט של טום קרוז אתה יודע בדיוק מה תקבל, וזה עובד ממש טוב למי שאוהבות את הז'אנר. משימה בלתי אפשרית (שאין לי סבלנות לעולם לראות בקולנוע) היא סרט אסופה של קטעי אקשן שמהללים את יכולותיו הפיזיות של קרוז, ולא נראה לי שיש בעולם מישהו שהולך לסרטים האלו וחושב שהם יהיו משהו אחר.
אגב, אני לא סגורה על זה במיליון אחוז, נדמה לי שקרוז הוא בהפקה של סרטי מב"א, לא?! אחרת לא היו ממשיכים ללהק אדם בגילו לתפקיד הזה. הוליווד די אכזרית, אלו שממשיכים לקבל ליהוקים אחרי שחורגים מהמודל המצומצם של נראות וגיל, הם אלו שיוצרים לעצמם חברת הפקות או כח מספיק גדול. כל הכבוד לו שהוא יכול להיות אחד מהם.
אשמח מאוד אם בגיל 56 אתנגס ככה מבחינת המראה.
(ל"ת)
שאלת תם
מעולם לא הייתי מחובבי סרטי האקשן, אז לא ממש טרחתי להתעניין בסרטי משימה בלתי אפשרית. עם זאת, אחי דווקא כן חובב סרטי אקשן, אבל גם לא ראה את הסרטים. יש קשר עלילתי כלשהו בין הסרטים? אפשר פשוט לשלוף אחד מהאמצע ולראות? או שזה מאבד מהאפקט אם לא עובדים לפי הסדר? אני מבין שיש דמויות שחוזרות מסרטים קודמים וכו', אבל השאלה היא אם יש בהן משהו מעבר ל-"הוא ניסה להרוג אותו בסרט הקודם" שצריך לדעת.
בוודאי שאפשר לראות מהאמצע
הדבר היחיד שמחבר בין הסדרות הוא הגיבור טום קרוז. נדמה לי שבחלק מהפרקים נשאר חלק מהקאסט של הפרקים הקודמים, אבל בד"כ לא. במקור הם היו חבורה, עכשיו זה טום קרוז ועוזרים.
ראיתי כ-3 סרטים מהסידרה, לא ע"פ סדר כרונולוגי. גם אם תצמיד לי אקדח לרקה אני לא אוכל לתאר את העלילה של אף אחד מהם. אבל פיצוצים, טכנולוגיה, קפיצות מדברים גבוהים וכאלה.
אם אתה שולף סרט אחד רנדומלי, לך על זה שקיבל את הציון הכי גבוה בימד"ב.
מסתבר שיש קשר עלילתי (קלוש) והמשכיות ביניהם
לא שיש סיכוי שהייתי זוכר משהו מזה, אבל לscreen junkies יש סדרה בשם cram it, בה הם מתמצתים את כל מה שצריך לדעת עד נק' X, בד"כ לפני סרט חדש שעומד לצאת. אני צפיתי בזה לפני הצפיה בסרט הנוכחי וזה עזר לי לזכור מי נגד מי.
איזה שם גרוע.
מה רע ב"משימה בלתי אפשרית: נשורת"? הרי את דו-המשמעות הסרט אומר במפורש, והיא גם עובדת בעברית. למה לרסק את מה שלא שבור?
אולי כי הקהל ברובו לא מכיר את המילה הזו, היה קורא את שם הסרט כ-"משימה בלתי אפשרית: נסורת" והיה חושב בטעות שהנבל בסרט הוא מחדד מרושע.
הסרט היה כל כך טוב ששכחתי את הניטפוקים שלי בבית.
תסריט, צילום, פעלולים, אקשן, פסקול, הומור ("במה אני מעורב?" – אוי כמה שצחקתי כאן) – הכל מתחבר יחד באופן מצוין. לוקח את כל המהיר ועצבנימים ומשאיר אותם הרחק מאחור. ואו אחרי ואו. יותר מפעם אחת מצאתי שאני צריך להזכיר לעצמי לנשום מרוב שנבלעתי לתוכו. ולמרות כל הפעלולים, דווקא סצינה סטטית אחת היא זו שאני מחשיב כטובה ביותר. אני לא אגיד איזו מחמת ספוילרים, אבל היא קורצת לסרטים הראשונים בסדרה. והיי, בנג'י זוכה סוף כל סוף לחבוש מסיכה! פעמיים!
חבל שהטריילר כבר סימן את ווקר כאיש הרע, זה היה יכול להפתיע באמת. ולהנרי קאוויל יש קול משיי ועשיר, והוא באמת חתיך שלא להאמין.
רק מה היה הקטע עם הנשיקה הלא צפויה הזו? ישר נזכרתי בסרט "חבלה" מרוב השום-מקומיות שהיא הגיחה ממנה.
אגב, במהלך הסרט שאלתי את עצמי למה ג'רמי רנר לא נמצא בסרט הזה.
וכעבור רגע נזכרתי, "אה, הוא במעצר בית!"
זה עצוב כשאתה תופס את עצמך מתבלבל בין שני פרנצ'ייזים שונים.
זה סרט קלאסי לצפייה בערוץ 4... אה בנפטליקס
בום בום בום. אפקטים אפקטים אפקטים. אפס ערך מוסף ואפס זכרון על מי ומה רבע שנייה אחרי שזה נגמר. שום סיבה לשלם בשביל לראות אותו. אבל נחמד כשיש אותו אם משעמם בבית.
זה באמת אחד מסרטי האקשן הכי טובים בשנים האחרונות
זה לא Ghost Protocol, המוצלח בעיני בסדרה ואחד מסרטי האקשן הכי טובים אי פעם, אבל הוא מתקרב. סצינת ה HALO JUMP פשוט מדהימה ומה שהם עברו כדי להשיג את השוט הזה לא פחות ממדהים (חלון של 4 דק' בלבד לצילום הסצינה בתאורה הנכונה, יותר מ100 קפיצות כדי להשיג את השוט, הוספת פאריז בפוסט פרודקשן פריים אחרי פריים), המרדף ברחובות פריז והקטע בשער הניצחון עשו לי צמרמורת…סרט אקשן ענק של פרנצ'ייז האקשן הכי טוב היום. פשוט תענוג.
נו, עד עפר
(ל"ת)
תגידו, איך הנרי קאביל בתור שחקן בסרט?
הוא משחק טוב את התפקיד, או שהוא גרוע כמו בסופרמן?
סביר.
הדמות עצמה לא כזאת מעניינת, וקאביל לא עושה איתה הרבה. ההופעה הכי טובה שלו (שראיתי) עדיין נמצאת ב"שם קוד מ.ל.א.ך".
כריסטופר מקווירי גדול על הסרט הזה.
אין בסרט הזה שום דבר מעניין שהוא לא סצינת אקשן. כלום.
נתחיל באחד הדברים החשובים בסרט כזה-איום. לא אכפת לי שהתכנית של הרעים היא לפוצץ נשק גרעיני עם טיימר שזה הדבר הכי שחוק שיש, מבחינתי הדברים האלה הם רק תירוץ להתחיל את העלילה. אבל מה עם נבל (שפשוט אין, אשכרה אין עד שלב מתקדם בסרט)? מה עם קצת דרמה בין הדמויות? קונפליקט? ביססתם סיטואציה מעניינת של טום קרוז נער הצופים שעובד עם צעיר חמום מוח וקל הדק. הבאתם אותם למצב ששוטרת צרפתיה חפה מפשע מכוונת עליהם אקדח, וזה או להוריד אותה, או להכשל במשימה. רואים את הנרי קאוויל מוציא בשקט את הנשק. חזק מאוד. ואז מה קורה? מה שקורה בכל פעם שאחת הדמויות צמודה לקיר-דאוס אקס מאכינה יורדת מהשמיים ומצילה את כולם. שלא יהיו השלכות או בחירות קשות או דרמה חלילה. אז למה לכתוב את הסצינה הזו מלכתחילה?
אז הסרט נטול עניין אמיתי כמעט לחלוטין ומתחמק מסיטואציות דרמתיות כמו לוחם קומנדו מיומן. אבל לא בגלל הדרמה שמענו על הסרט הזה.
על האקשן: תראו, זה לא שבאורח פלא ברגע שמתחילה סצנת אקשן מתחלף התסריטאי. סצנות האקשן בסיסיות לחלוטין מבחינה תסריטית: כשיש מרדף מכוניות, מה שקורה הוא שיש מכונית ואחריה נוסעת עוד מכונית, במשך כמה דקות, ופה ושם מתנגשים במשהו. כשיש מרדף מסוקים, מסוק אחד טס אחרי השני, ויורה מדי פעם.
ופה אני מקשר לכותרת שנתתי לפוסט הזה. סצנות האקשן פשוטות, אבל כריסטופר מקווירי מביים להן את האמ אמא. הבחור חולה על pov-כשמסוק מתרסק, תהיו בטוחים שהוא ישים את המצלמה בתוכו-ומשתשתמש בוואן שוט כמו אומן, כלומר לא בשיטת קוארון/אינאריטו של לעשות תנועות מצלמה מוגזמות כדי שלא יהיה בנאדם בעולם כולל המנקה של הקולנוע שלא הבין שזה וואן שוט, אלה שותל אותו באלגנטיות ונותן לו לעשות את שלו. סצינת הhalo jump, הייתה שילוב של אפקטים פרקטיים (שניה נכנס לזה), cgi במידה הנכונה, pov ו-וואן שוט, והיא פנומנלית. ולא, אין שום הגיון בלעשות halo לאמצע פריז (לא תפסו מונית?). מעבר לזה, הוא גם יודע לבנות מתח, לשים את הסצינה בהקשר ולתכנן אותה מבחינת קצב, שאלה כבר שלושה דברים קריטיים שלהרבה במאים שמתיימרים להתעסק עם אקשן היום אין מושג איך עושים (כן, כל הליצנים שעובדים בשביל דיסני הם אחלה דוגמא).
קצת על האפקטים הפרקטיים, כי אני חייב להכנס לזה. מקווירי יודע בדיוק מתי משתמשים ב cgi-רק, אבל *רק*, בשביל דברים שבלתי אפשרי לעשות במציאות. הדברים שבוצעו בסרט הזה בשביל לצלם את סצנות האקשן קרובים לבלתי נתפסים. במאים חייבים להבין שגם ב2018 לcgi יש אפקט שונה לחלוטין על המוח מאפקט אמיתי-העין שלנו פשוט חדה מדי, ובתת מודע אנחנו יודעים מתי אנחנו רואים אנימציות ומתי בנאדם עם אופנוע מתנגש לנו במכונית מול העיניים. אי אפשר להשוות את הרמה שבה מרדף האופנוע, או סצינות המסוקים, שואבות אותך פנימה לעומת סצנות האקשן (הטובות) מהנוקמים נגיד. זה בדיוק מה שקורה כשנותנים לחולה אקשן תקציב ענק וכוכב פעולה מושלם ואומרים לו לעשות מה בא לו, ואם פאראמאונט לא היו כאלה מפגרים הם היו שמים לו גם תסריטאי רעב והיה באמת יוצא סרט אקשן שיזכר לנצח.
בקיצור, אם אתם אוהבים אקשן, עופו לאיימקס. אבל עופו, כי דבר כזה לא היה לנו שנים. רק אל תצפו לשום דבר מעבר.
במאי כזה שמקבל תקציב כזה, עם כוכב כזה ופרנצ'ייז כזה, היא הזדמנות שמי יודע מתי תחזור. קצת בזבזו אותה, וחבל.
אני דווקא לא התלהבתי בכלל. סרט בסדר וזהו
שום מתח. שום הנאה גם מסצנות הפעולה שאמנם מושקעות אבל רובן מועתקות או מושפעות לאללה מסרטים אחרים וחסרות ייחוד ממשי, מה שיוצר סרט גנרי לחלוטין. אז כן, הוא מושקע, אבל לא ראיתי בו שום דבר חדש.
העובדה שאנשים כל כך התלהבו מזה שבאמת יש סיפור מסביב לסצנות הפעולה רק מראה כמה מצב הקולנוע היום עצוב.
פשוט אפקטיבי
אז היה לנו יום נישואין, והחלטנו לצאת לסרט, וניסינו לבדוק איזה סרטים מעניינים יש בקולנוע שאנחנו אוהבים בשעה שאנחנו רוצים לראות, ושיש סיכוי ששנינו נהנה ממנו, והפור נפל על משימה בלתי אפשרית, למרות שאני לא חושבת שראיתי אף אחד מהקודמים. החלטנו לכבות את המוח בכניסה לקולנוע כדי שלא יפריע, ובסופו של דבר זו היתה אחת מחוויות הקולנוע היותר מהנות שיצא לי לחוות.
כן, העלילה צפויה בטירוף. היה ברור מי הולך להיות הנבל בשנייה שהציגו אותו, היו ברורות לי מערכות היחסים בין כולם (למרות שלא ראיתי את הקודמים), והיה ברור לי שבסוף הטובים ינצחו, כי זו משימה בלתי אפשרית (זה נחשב ספויילרים בכלל? כל מי שראה רבע סרט אקשן יכול לצפות את הכל מקילומטר) אבל זה היה פשוט סרט אפקטיבי.
ישבתי עצורת נשימה חצי מהסרט, נעימת הנושא היא עדיין אחת מנעימות הנושא האפקטיביות ביותר שאני מכירה למרות שהיא נכתבה כבר לפני 30 שנה (אולי אפילו יותר?), והסוף היה עוצר נשימה יותר מהכל (שוב, למרות שהיה לי ברור בדיוק איך זה יגמר, כולל הקטע שכמובן הם יחכו עד השנייה האחרונה)
עשה לי חשק לראות את הסרטים הקודמים בסדרה. עכשיו אני מנסה לברר אם יש סיבה.
בחיי איזה סרט גרוע
באתי עם ציפיות נמוכות אך ברורות: אקשן מגניב, שורות שנונות וצילומים באתרים חובקי עולם.
לא ביקשתי פיתוח דמויות, אין צורך ב Story Arc . באמת הייתי מסוגל לחיות בלעדיהם.
במקום זאת קיבלתי סרט ארוך, כבד, כהה רוב הזמן, עם אקשן מבלבל משהו והגרוע מכל, ר-צ-י-נ-י.
לכל הרוחות, לא מדובר פה על "החפרפרת" של לה-קארה, מדובר על טום קרוז רץ במהירות מנקודה א' לנקודה ב'.
לא אהבתי - סרט אוברייטד
לא אהבתי את הסרט הזה, לא יודע למה. בעיניי הוא היה ריקני מאוד (לא שאתה מצפה לעומק, אבל לפחות קצת יותר הומור, קצת יותר מתח…)
הסרט היה אסופה של סצנות אקשן ותו לא.
אולי זה המוח האיטי שלי, אבל היה שלב שכבר לא הבנתי מי נגד מי מרוב שיש דמויות שמנסות להערים כביכול אחת על השניה.
בניגוד לשני הסרטים האחרונים בסדרה שמאוד אהבתי, על זה היה אפשר לוותר.