ביקורת: מידסומר

כדי לעשות סרט אימה מוצלח, ארי אסטר היה צריך בעצם לעשות קומדיה.
שם רשמי
מידסומר
שם לועזי
Midsommar

בעוד ש"תורשתי" קצר שבחים בעולם הגדול שבחוץ, אצלנו במאורת הכותבים של עין הדג הסרט התקבל במשהו בין משיכת כתפיים לתיעוב מוחלט ולהגדרתו כסרט כל כך רע שהוא קומדיה לא מכוונת. אישית, אני פשוט השתעממתי – לא היה לי אכפת מהדמויות, הטירוף הגיע מעט מדי ומאוחר מדי ועל כן רוב הסרט בעיקר חיכיתי שמשהו יקרה כבר, או שיהיה לי אכפת ממישהו מספיק כדי שהאווירה המלחיצה של הסרט באמת תשפיע עליי. 

"מידסומר", סרטו השני של ארי אסטר, הוא שיפור ניכר בכל המובנים. הוא מצחיק (באופן מכוון), דברים קורים בו – ויותר טוב מזה, דברים מטורפים קורים בו (זה סרט שבו יש דוב שתפקידו העיקרי הוא שאחד מהאנשים ישאל "אנחנו לא הולכים לדבר על הדוב?"). הדמויות בו אומנם אהבלות במידה לא אמינה, אבל אם מתעלמים מהגיון סרט האימה שמרחף מעליהן, אפשר להזדהות איתן. המצוקות שהן עוברות והדרך בה הן מתמודדות איתן לאורך רוב הסרט מזכירות אנשים אמיתיים, ורוב השחקנים של הדמויות הראשיות נהדרים בתפקידים שלהם (כאשר ויל פולטר וויליאם ג'קסון הרפר מקבלים תפקידים קטנים מדי, אבל מצליחים להיות נהדרים בהם). 

טכנית, "מידסומר" מספר את סיפורם של ארבעה אמריקאים (טיפשים) שנוסעים לראות את טקס "מידסומר" שהחבר השוודי שלהם הזמין אותם לראות בכפר בו הוא גדל. מהרגע הראשון שהם מגיעים לכפר של השוודי, לצופה מהצד ברור לחלוטין שכל הסיפור הזה דפוק. שנים של צפייה בסרטים לימדו שיותר מדי אנשים שמחים שלובשים את אותו הדבר במקום אחד זה תמרור אזהרה ענקי, אבל כנראה שלא לימדו את האנשים בסרט את אותם שיעורים, למרות שאחת הדמויות אומרת במפוגש שהמקום מזכיר כת מטורפת אחרת (ווייקו), אבל נראה שאחרי מס השפתיים הזה העניין נשכח. מהרגע שהם מגיעים לכפר, תראו מופתעים, הדברים מתחילים להדרדר. 

אני אומר "טכנית" כי הסיפור האמיתי, שלא הוזכר בפסקה הקודמת, מסתובב סביב המערכת הזוגית של הדמויות הראשיות, דני (פלורנס פיו, נפלאה בתפקידה) וכריסטיאן (ג'ק ריינור, לא נפלא בתפקידו) שנמצאת במשבר ואפשר אף להגיד שמונשמת באופן מלאכותי לאחר טרגדיה משפחתית שפוקדת את דני. זאת לא מערכת יחסים מעניינת במיוחד ולא ממש ברור מה הם מוצאים אחד בשני – אבל זה גם קצת הקטע, אז זה משחק לטובת הסרט. 

הנה הקטע: כסיפור על זוגיות במשבר, "מידסומר" הוא… סביר. גם בסרטי אימה תמצאו אלגוריות וסרטים יותר טובים (בהרבה) בנושא. לעומת זאת, כסיפור על חבורת טמבלים שטיפשים מדי לראות את כל הדגלים האדומים אי פעם, בזמן שהמצב הולך ומדרדר – הוא נפלא. או יותר נכון: נפלא עד שהוא ממש מתעקש שכן, הוא באמת באמת סרט על זוגיות במשבר וההשלכות שלה. 

הוא יפהפה, הפסקול נהדר, והסרט מצליח לשכנע למה הדמויות נשארו, אם מניחים שכולן על סמים קשים ולא מבינות מה קורה סביבן (מה שנכון). וכמובן, הטירוף – אם הסיפור האמיתי הוא על זוגיות והמסגרת הסיפורית היא "מטומטמים לא מבינים מה קורה להם, מחלקת שנאת שוודים", הרי שהלב של הסרט – מה שמרגיש כאילו זאת הסיבה שאסטר רצה ליצור את הסרט הזה – הוא צפייה בכל הטקסים הביזאריים לחלוטין שארי אסטר אסף במחקרו על התרבות הסקנדינבית של האזור. מהרגע שמגיעים לכפר, כמעט ואין פריים בסרט שלא קורה ברקע שלו משהו ביזארי או מעלה סימן שאלה, במה שכמעט מתגרה בך שצפייה אחת לא מספיקה כדי לקלוט את כל החרא שקורה בסרט. 

זה באמת ממש נפלא ומטורף אבל אולי אסטר קצת מאוהב מדי בטירוף הזה, כי לקראת הסוף הסרט מאבד את הקצב שלו, את ההגיון הדל שעוד היה בו ובקיצור, את הכיף שלו – ונשאר עם הטקסים הפגניים המוזרים ועם סיפור האהבה הכושל. זה לא שהסיום הוא קטסטרופה –  יש בו משהו שעובד, אבל בכל זאת, לקראת הסוף מצאתי את עצמי מאבד יותר ויותר את הריכוז לסצנות שנמרחו והיו יכולות להיות קצרות יותר או אף מקוצצות כליל על מנת שהסרט יגיע לנקודה שלו מתישהו. שזה מעניין, כי דווקא הסיום היה בערך הדבר היחידי שאהבתי ב"תורשתי".  אולי בסרט השלישי שלו, אסטר יעשה סרט שהוא נהדר מתחילתו ועד סופו. 

יש לציין שגם כאשר הסיום יורד מרמת שאר הסרט ומרגיש כמו העתק הדבק מסרטים אחרים – הוא עדיין מפעים, בצורה כלשהי. הרגש הכללי שנמצא בו עובד, אפילו אם הוא היה עובד יותר טוב על פני פחות זמן. הוא בעיקר גרם לי לחשוב שהסרט היה עובד יותר טוב עם פחות דמויות, אבל אז הבנתי שכנראה שמספר הדמויות נבע מהטקסים שאסטר חקר ולא להיפך – שהטקסים היו חלק שמשרת את הסיפור. למרות שלכו תדעו, אולי אני שופט אותו לרעה, ואסטר כן הרגיש שריבוי הדמויות הוסיף עוד דברים לשולחן. 

כשנכנסתי לסרט עם אחותי הקטנה, היא שאלה מה הסרט הזה בעצם. עניתי לה, בסרקסטיות, שהוא קומדיה רומנטית. אחרי הצפייה בו, אני לא בטוח שאני מאוד רחוק. זה סרט מצחיק מאוד (גם אם חלק מההומור הוא "מישהו מת בצורה גרוטסקית, ואז שנייה אחר כך עוד מישהו מת") ובאותה הדרך שבה ההומור בו דפוק, הוא גם רומנטי – או לכל הפחות, בהחלט נסוב סביב עניין הרומנטיקה. 

למען האמת, הסרט הוא בהחלט יותר קומדיה רומנטית מאשר סרט אימה. יש בו מעט מאוד סצנות מפחידות כמו שאנחנו מכירים אותן, האלימות הגרוטסקית היא יותר הומוריסטית מ"אוי ואבוי", ועיקר האימה נובע מהאווירה המלחיצה שאתה כצופה שלא מסומם מהתחת (כנראה), מבין שמהרגע שהם נכנסו, משהו רע הולך לקרות לכולם (ומכיוון שדי ברור הדברים שהולכים לקרות, קשה להגיד שזה ממש מתח ואימה עוצרת נשימה). אבל כשהוא מצחיק, הוא מצחיק ממש, והרגעים הקטנים בין הדמויות מעניינים יותר (מכל בחינה) מאשר הרגעים האפלים של הסרט. אסטר הכריז כבר שסרטו הבא יהיה שבירה מסרטי האימה, ואני בעד – אסטר במאי אימה די מחורבן לדעתי, אבל הוא במאי קומדיות (שחורות ובכלל) מבריק, ו"מידסומר" הוא הוכחה ניצחת לכך. עכשיו רק צריך לחכות שיקרינו אותו בצורה נורמלית.