ביקורת: מינארי

"מינארי" הוא לא קולנוע גדול - אבל הוא קולנוע חמוד, וזה חשוב באותה המידה.
שם רשמי
מינארי
שם לועזי
Minari

"מינארי" הוא סרט קטן ונעים, וזה לא עניין של מה בכך. הדרמה המשפחתית, לה היתה נוכחות דומיננטית באוסקר של השנה שעברה, היא תזכורת חיונית לכך שלפעמים אין צורך בהמצאה מחדש של הגלגל, אלא פשוט ביד בטוחה על ההגה. הסרט מספר סיפור שכמוהו שמענו כבר, גם מהקולנוע האמריקאי: משפחה מגיעה לאמריקה ומגלה שגברת החירות לא כאן כדי לעשות להם הנחות. האבא חתיך ואמביציוזי, האמא מהממת ודואגת, הילדים חמודים לאללה והסבתא קורעת מצחוק. "מינארי" לא שונה מהרבה דרמות משפחתיות מחממות לב והוליוודיות שראינו, מלבד הבדל מהותי אחד: הסרט לא דובר אנגלית כמעט בכלל.

המשפחה שבמרכז הסרט, משפחת יי, עוברת מקוריאה לקליפורניה ומשם לארקנסו, בתקווה להקים שם חווה ולהיות חקלאים מצליחים. ולמרות שג'ייקוב, אב המשפחה, מנסה ומנסה, זה לא מצליח במיוחד. והילד, דיוויד, צריך תשומת לב מיוחדת: יש לו מום מולד בלב וצריך לוודא שהוא לא רץ מהר מדי או עושה שטויות. ולכן, לבית משפחת יי מוזעקת הסבתא, היישר מסיאול. אבל הסבתא אינה עוד סבתא רגילה: היא משחקת קלפים, מקללת וגונבת. וזה מהמם.

"מינארי" לא חורג מהשבלונות, אבל בזה אין צורך כשיש לסרט הזה מספיק אסים כדי לרגש גם את הצופים האדישים ביותר. ראשית, הוא כן. לא מעניינת אותי במיוחד העובדה שהבמאי והתסריטאי לי אייזיק צ'אנג ביסס את הסרט הזה על שנות ילדותו (המשפחה בסרט גרה בקרוואן דל, מה שהפך את הגילוי שצ'אנג הוא בוגר אוניברסיטת ייל למרגש במיוחד). אוטוביוגרפיות זה נחמד, אבל הן לא מבטיחות אותנטיות. בכל כך הרבה סרטים וסדרות דמויות מדברות כאילו התסריטאי שיושב ומקליד מאחוריהן, אבל ב"מינארי" מרגישים שאלה אנשים אמיתיים שמתמודדים עם קשיים אמיתיים ועושים זאת באהבה כנה אחד לשני.

וזה בזכות האס השני של "מינארי": צוות השחקנים. בעוד סטיבן יאון שהיה מועמד לאוסקר על התפקיד שלו כג'ייקוב פחות הרשים אותי, יש לסרט שלושה שחקנים ששווים את הזמן שלכם, כל אחד בזכות עצמו. ירי האן, שמגלמת את מוניקה אם המשפחה, עושה זאת במינימליזם מאופק ואינטנסיבי שמבהיר לצופים מה עובר לה בראש גם בלי שתאמר מילה. יו-ג'ונג יון, שמגלמת את הסבתא, מצחיקה ומרגשת כראוי, כפי שהייתה כשעלתה לבמה לקבל את האוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר בשנה שעברה. אבל עבורי, "מינארי" הוא הסרט של אלן קים, שמגלם את דיוויד. אולי זה בגלל שהגננת שבי תמיד מתרגשת לראות ילדים שובי לב כמו דיוויד, אבל נראה לי שזה יותר מזה: קים מתנהל מול המצלמה בטבעיות ובחן שאי אפשר ללמד, ועדיין משחק בכישרון של מי שלומד את המקצוע כבר שנים.

"מינארי" הוא סרט די רגוע, רוב הזמן, ויתכן שצופים מסוימים יתהו – ובצדק – מתי מגיעה הדרמה. היא שם, אבל לא בקדמת המסך אלא ברגעים הקטנים יותר: מוניקה מנקה לדיוויד את האוזניים, או הביקור הראשון של המשפחה בכנסייה אמריקאית. ואז, כשהדרמה האמיתית מגיעה, התחושה היא שהרווחנו אותה ביושר – רק אחרי שלמדנו להכיר את משפחת יי בחיי היום-יום נוכל לראות אותם עוברים משברים אמיתיים שמגיעים לרמות של חיים או מוות.

המילה "חמוד" יכולה להיות בעייתית לפעמים. במשך שנים הרגשתי שכשקראו לי "חמוד" ניסו להקטין אותי, וזה עדיין נכון: לפעמים כשאומרים על סרט מסוים שהוא חמוד, הכוונה היא לומר שאינו סרט גדול במיוחד. אפשר לומר שזוהי האמת לגבי "מינארי": אין כאן קולנוע גדול (טוב שהסרט הופץ בקולנועים בישראל, הגם שבאיחור, אבל אפשר לראות אותו גם ב-VOD בבית וליהנות ממנו באותה המידה), אבל יש כאן המון אנושיות, וזה חשוב באותה המידה. "מינארי" הוא סרט קטן עם לב עצום, והוא אחד הסרטים החמודים של השנים האחרונות. וזה לא מעט.