ביקורת: מראה, מראה – הסיפור האמיתי

בין כל סיפורי הילדים שהפכו לאפלים ובוגרים, השלגיה החדשה היא פשוט אגדת ‏ילדים שנראית, כמה חדשני, כמו אגדת ילדים
שם רשמי
מראה מראה - הסיפור האמיתי
שם לועזי
Mirror, Mirror

האופנה הקולנועית האחרונה היא, כידוע, גירסאות חדשות לסיפורי ילדים מוכרים, ולא סתם גירסאות ‏חדשות, אלא גירסאות "אפלות". ההתלהבות מהפיכת סיפורי ילדים לאפלים היא בעצמה עניין ילדותי מאוד, ולגמרי לא ‏חדש. רוב הסיפורים האלה היו די דפוקים מלכתחילה, כשחושבים על זה. סיפורה של שלגיה, ‏למשל, כולל הרבה פרטים שבראיה מבוגרת נראים חשודים: מה בדיוק היא עשתה שם, לבדה ‏בבית עם שבעה גמדים? מה דוחף נסיך אקראי לנשק גופה מתה שהוא מוצא ביער? וכל העסק ‏הזה עם "הבא לי את הלב שלה" – יאק. להפוך את הסיפור הזה ל"אפל" זה הדבר הכי קל בעולם, ‏וכבר התפרסמו גירסאות של "שלגיה" שכללו סאדו, נקרופיליה ועוד כהנה וכהנה סטיות.‏ גם הגירסה האחרת של "שלגיה" שתצא השנה, "שלגיה והצייד", הלכה בכיוון הזה.

וכל זה רק כדי לומר ש"מראה מראה" הוא לחלוטין לא סרט כזה. זאת אגדת ‏ילדים שנראית, כמה חדשני, כמו אגדת ילדים. הסרט הזה לא אפל, לא קודר, לא בוגר ולא רציני. זה פשוט ‏סרט לכל המשפחה, במלוא מובן המילה. הוא יכול לשמש כסרט ילדים (הסרט מוצג, ובצדק, גם ‏בדיבוב לעברית), וכולל מספיק "בדיחות מבוגרים" קלילות כדי שאפשר יהיה ללכת גם לגירסה ‏האנגלית בלי להתפדח.‏

הסיפור המוכר הורחב וכוסה בתלבושת חדשה וטיפה יותר פמיניסטית משהיתה, ועכשיו לשלגיה ‏יש גם היסטוריה, אבא ומפלצת שחיה ביער. יש בסרט פחות תפוחים ויותר קרבות סיף מהמקובל, אבל בבסיסו, זה פשוט "שלגיה ושבעת הגמדים".

הסרט הופק ‏באופן מאוד מזורז כדי לעמוד בתחרות עם ה"שלגיה" ‏האחרת, ‏ואולי ‏טוב שזה מה שקרה. נכון, ‏כמה חודשים של עבודה על התסריט היו יכולים להועיל. ‏הוא לא ‏מהודק עד הסוף, קצת מתמרח ‏והדמויות בעלות אופי די קלוש, אם כי זאת תלונה די קטנונית להשמיע על אגדה: גם רגזני וישנוני לא היו ‏דמויות עמוקות ומלאות רבדים. הקלילות של הסרט גורמת לפגמים של הסיפור לא להפריע, והיא ‏הולמת אותו הרבה יותר מהנפיחות המעושה שליוותה את "אליס בארץ הפלאות" ודומיו.‏

שלגיה היא לילי קולינס, שנראית ומתנהגת כמו דמות מצוירת שברחה מסרט של דיסני. וגם את זה צריך לדעת לעשות. אבל ‏הכוכבת הבלתי מעורערת של הסרט היא המלכה הרעה, שאותה מגלמת, להנאתה הרבה, ג'וליה ‏רוברטס. היא ביץ' סוציומטית ומרוכזת בעצמה, וזה הדבר הכי כיפי ומקסים שהיא עשתה כבר ‏הרבה שנים. רוברטס התחילה את הקריירה בתור אישה יפה והמשיכה בתור מאמי לאומית. היום ‏היא בת 45, ‏וזה הופך אותה, במונחים הוליוודיים, לסבתא עם רגל אחת בקבר, פסולה מלשמש ‏שחקנית ‏בקומדיות רומנטיות, מלבד בתפקיד אמא של מישהו. ב"מראה מראה" היא מראה (מראה) ‏שאין לה שום ‏בעיה להודות בגיל שלה, דווקא בכך שהיא מבלה את רוב הסרט בניסיונות להיראות ‏צעירה.‏ ‏

טארסם – לצורך העניין אקרא לו טארסם, למרות שהוא נוטה להוסיף לעצמו שם נוסף עם כל סרט – הוא במאי שאני לא מצליח להבין. מבחינות מסוימות הוא מאוד צפוי: תמיד אפשר לסמוך על כל שכל סרט שלו יהיה מאוד יפה ויזואלית, יהיו בו עיצובים ביזאריים, ‏תלבושות צבעוניות, וסוסים. והסרט באמת לא מאכזב ‏בתחומים האלה. השמלות מופרכות, הסוסים סוסים, ואנשים חובשים דברים מוזרים לחלוטין בתור כובע. הנטיה של טארסם לסוריאליזם מרוככת כאן, כי בכל זאת זה סרט ילדים, אבל אפשר לראות אותה בעיקר בסצינות המראה הקסומה של המלכה – הגירסה היפה ביותר של "מראה מראה שעל הקיר" שראיתי.

‏אבל מבחינות אחרות, טארסם הוא במאי שאי אפשר לדעת למה לצפות ממנו. נראה שהוא עושה סרטים בזיגזג – אחד גרוע, אחד טוב. הסרט הקודם שלו היה "בני אלמוות" – ‏סרט יפה, אבל נפוח, חסר הומור ומשעמם, והנה פתאום הוא מביא סרט שהוא ההיפך הגמור: ‏קליל, מצחיק, חמוד ולא לוקח את עצמו ברצינות. ויש בו ריקוד הודי.

זה מה שסגר את העסק מבחינתי. יותר סרטים צריכים להסתיים ‏בסצינה שבה כל הגיבורים פוצחים בריקוד הודי. תחשבו על זה: "טיטאניק"? כל נוסעי הספינה פוצחים להם בסצינה האחרונה בריקוד הודי. "האביר האפל"? באטמן והג'וקר מקפצים להם מאחורי עצים בריקוד הודי. "רשימת שינדלר"? -ריקוד הודי. אוקיי, זה לא תמיד לגמרי מתאים, אבל זה עושה יופי של מצב רוח.‏


פורסם במקור ב-NRG