ביקורת: גברת אמריקה

קייט בלנשט עושה את מה שקייט בלנשט אמורה לעשות: תצוגות משחק אופראיות שמותירות את הצופה שמוט לסת

קייט בלאנשט היא אחת הנשים האהובות עלי בתעשיית הקולנוע, אבל בכנות, מאז "יסמין הכחולה" היא לא נתנה לי את מה שאני אוהב לקבל ממנה (כלומר, תצוגות משחק אופראיות שמותירות אותי שמוט לסת ומרייר בעודי ממלמל חרישית "אני אוהב אותך, קייט בלאנשט"). שבע שנים לאחר מכן, קייט מככבת במה שהיא לדעתי המיני-הסדרה הטובה של השנה: "גברת אמריקה".

"גברת אמריקה" מספרת את סיפורה של המהפכה הפמיניסטית של שנות השבעים (זו שהיום אוהבים לתאר בשם "הגל השני של הפמיניזם"), ועל הניסיון להעביר את התיקון לשוויון זכויות בחוקה האמריקאית בתקופה הזו. לפי הסדרה, המאבק הובל בין השאר ע"י פעילות פמיניסטיות מוכרות יותר, כמו גלוריה סטיינם ובטי פרידן, וכאלו שהקהל הישראלי מכיר עוד פחות, כמו בלה אבצוג או שירלי צ'יזום. זה אמנם נשמע פוליטי ומשהו שבעיקר סטודנטיות וסטודנטים למגדר ומדעי המדינה אמורים לעוף עליו, אבל שתי בחירות, האחת חכמה והשנייה מבריקה, הופכות את העסק ליותר מזה.

הבחירה החכמה היא ההבנה שהאישי הוא הפוליטי ולהפך. הבחירה של הנשים האלה להילחם עבור עקרונותיהן אינה נובעת (רק) מצורך אקטיביסטי לשנות את החוקה האמריקאית, אלא מתוך ההבנה שכשהמדינה מפלה אותך מתוקף נשיותך, היא אומרת לך שאת פחות אנושית, מצמצמת אותך לאימהות, כלכלת בית וכתיבה-תמה. לא התעניינתי במתרחש על המסך רק בגלל הפוליטיקה; התעניינתי משום שהנשים האלה נכנסו לי ללב ומאבקן נכנס לי ללב יחד איתן.

כשבפתח אחד הפרקים נודע שבית המשפט העליון פרסם את פסק הדין בפרשת "רו נגד ווייד" וקבע שאיסור על הפלות נוגד את החוקה האמריקאית, מובהר לנו שזה לא רק הישג חוקתי, אלא בראש ובראשונה כזה שמשפיע על בריאותן וחייהן של נשים בכל ארצות הברית, שפחות נשים יחוו עכשיו טראומות מהפלות לא-חוקיות. כמעט כל פרק בסדרה קרוי על שם הדמות בה הוא מתמקד וזה תמיד יהיה שמה הפרטי של הדמות. כשפרק מתמקד בגלוריה סטיינם, הוא נקרא "גלוריה", גם משום שהמאבק הזה הוא לא מאבק של דמויות היסטוריות על אידיאלים נשגבים, אלא של נשים בשר-ודם שרוצות לחיות בעולם שמתייחס אליהן כשוות ערך. זה לא מאבק של סמל, זה מאבק של אישה ושמה גלוריה.

הבחירה המבריקה היא זו שהופכת את "גברת אמריקה" לסדרה כל-כך נפלאה בעיני. "גברת אמריקה" אינה סדרה על המהפכה הפמיניסטית, אלא על הקרב של התנועה הפמיניסטית מול פיליס שלפלי. ומי היא פיליס שלפלי?

כשנכנסים לערך העברי בוויקיפדיה, פיליס מתוארת כאישה שעצרה במו ידיה את התיקון לשוויון זכויות. אני אישית הכרתי את השם שלה מפרק אחד מצוין מ"גברת מייזל המופלאה" בו היא מתוארת כשטן רפובליקני ששונא כל מה שנוגד את השמרנות הלבנה, הנוצרית והאמריקאית. אבל דאבי וולר, היוצרת של "גברת אמריקה", חכמה מזה. פיליס של "גברת אמריקה" מתוארת כאישה מבריקה, זוהרת וחדה שיודעת מה היא רוצה ויודעת איך לשרטט את המפה הנפרשת בפניה כך שתקבל זאת. היא יודעת מה היא שווה, יודעת שזה לא מעט, ולכן הצפייה בה כה מבלבלת: קשה לראות את הסדרה בלי להעריך אותה לכל הפחות, ואם אני מעריך את האישה הזאת כל כך, למה היא מכריזה מלחמה על רעיון השוויון בין גברים ונשים? למה האישה הזאת נלחמת להשאיר את עצמה ואת חברותיה במטבח כשהיא מצטיינת כל כך כשהיא יוצאת ממנו?

במקום להפוך אותה לנבלית, קייט בלנשט והתסריט החכם של הסדרה הופכים אותה לדמות אפית וגדולה הרבה יותר. פיליס של בלאנשט מעוררת הזדהות וחלחלה, נערצת ונתעבת, עריצה ומדוכאת. כמו ת'אנוס ב"הנוקמים", פיליס יורה דברי אידיאולוגיה נתעבים, אבל עושה זאת בצורה כה בטוחה ומשכנעת שצופים מסוימים עשויים לשאול את עצמם אם היא אולי לא, בכל זאת, קצת צודקת – וזה מה שהופך אותה לאנטגוניסטית כל-כך מרשימה.

"גברת אמריקה" עמוסה להתפקע בכישרונות נשיים שרובן ככולן עושות חיל בתפקידים שניתנו להן. מעל כולן זורחת, כמובן, קייט בלנשט אבל אהובות עלי גם טרייסי אולמן בתפקיד בטי פרידן, מרגו מרטינדייל בתפקיד בלה אבצוג, אוזו אדובה (Crazy Eyes ההורסת מ"כתום זה השחור החדש", על שמה רשום גם האמי היחידי של "גברת אמריקה", למרבה הבושה) בתפקיד שירלי צ'יזום ושרה פולסון, שמגלמת את אחת הדמויות הבדיוניות היחידות בסדרה. בפרקים הראשונים קשה להבין למה פולסון, אחת השחקניות האמריקאיות הטובות שעובדות כיום, מסתובבת בחוסר מעש בתפקיד עושת דברה של פיליס. בפרק השמיני, שמוקדש לה, מבינים – וזה יפהפה.

מי שמאכזבת דווקא היא רוז ביירן, שאהובה עלי מאוד וקיבלה את התפקיד הנחשק והחשוב של גלוריה סטיינם; לעומת שאר האלות שסביבה, היא יוצאת די אנמית. הייתי די אדיש לה בסדרה, אבל כשראיתי אחרי זה את "The Glorias", הסרט הביוגרפי על חייה של גלוריה סטיינם שביימה ג'ולי טיימור, הבנתי שיצאנו בזול: הסרט שהוקדש כולו לה תיאר אותה בתור מלאכית צדק, שחמישים אחוז מהזמן מגולמת ע"י אליסיה ויקאנדר במבטא אמריקאי רע וכריזמה אפסית. ב"גברת אמריקה" היא בכל זאת מצליחה לגרום לצופה להתעניין במה שקורה לה, להבין שבכל זאת יש כאן אדם אמיתי מאחורי האידיאל. זה לא מעט, גם אם היא בכל זאת בצל הקולגות שלה.

"גברת אמריקה" היא אושר של סדרה. כמובן שהיא פוליטית וכמובן שהיא נבנתה מסביב ההנחה שהצופים שלה שותפים לרעיון הרדיקלי שגם נשים הן בנות-אנוש. האם בכוחה לשכנע גם את הלא-משוכנעים? אינני יודע. אבל אומר זאת כך: הלוואי שכל יצירת אמנות פוליטית תהיה גם עד-כדי-כך טובה. ואם במשאלות מסוג "הלוואי" עסקינן – הלוואי שנראה את קייט בלאנשט ככה על המסך שלנו לעיתים קרובות יותר.