ביקורת: המשחק הגדול

ג'סיקה צ'סטיין מדברת, ואז נואמת, ואז מדברת, ואז מקריינת, ואז מדברת - מאוד מהר ובלי שמץ של הפסקה. ברוכים הבאים לעוד סרט של סורקין.
שם רשמי
המשחק הגדול
שם לועזי
Molly's Game

"המשחק הגדול" נפתח עם סצינה של ספורט אולימפי, אך במהלך הצפייה בו עלה לי רעיון לספורט חדש שאפשר להציע לאולימפיאדה. הוא לא מצריך לבישה של שום ציוד מיוחד ולא כולל כדורים או משקולות. כל מה שצריך לעשות עם הגוף זה לשבת מול מסך, אבל בסוף כנראה שתרגישו מותשים כאילו סיימתם לרוץ קילומטר עם מכשולים או לשחות חמישים בריכות. אני חושב שאפשר להכניס כבר באולימפיאדה הקרובה את הספורט האתגרי שנקרא "צפייה בסרט של אהרון סורקין". הכלל הכי מוכר של קולנוע הוא "תראה, אל תספר". מבחינת סורקין, אין סיבה שזה יהיה או-או: הוא גם יראה וגם יספר והסיפור הזה יהיה במהירות של 100 מילים בדקה. גם בסצינות שבהן לא מתרחש אקסטרים פינג-פונג מילולי בין שתי דמויות, הקריינות של צ'סטיין כמעט תמיד שם כדי לספר לנו על מה שמתרחש. זה מגיע לרמה שאפשר לעצום עיניים ופשוט להקשיב לסרט כמו אודיו-בוק. וזה לא בהכרח טוב.

הסרט מבוסס על סיפורה האמיתי של מולי בלום (ג'סיקה צ'סטיין), צעירה שאפתנית עם תאווה להצלחה שהושרשה בה מגיל צעיר. אחרי שתאונה נדירה ואכזרית קוטעת את החלום האולימפי שלה, היא מתחילה לעבוד בתור מארחת במשחקי פוקר מחתרתיים של חלק מהאנשים הכי עשירים, משפיעים ומפורסמים בעולם ואחר כך עוברת לנהל משחקים כאלה משל עצמה. הסרט די מעתיק את המבנה של "הרשת החברתית" וקופץ בין ההכנה של מולי למשפט הפלילי שלה לבין האירועים שהובילו אותה אליו. מדי פעם יש גם פלאשבקים אל ילדותה של מולי, למקרה שלעקוב אחרי שני קווי עלילה של אהרון סורקין זה לא מאתגר מספיק בשבילכם.

אחד מסימני ההיכר הידועים של סורקין כתסריטאי הם סצינות של שני אנשים מדברים במהירות תוך כדי הליכה בלתי-פוסקת (ל"סטיב ג'ובס" היה אפשר לקרוא גם "אנשים הולכים ומדברים – הסרט"). אין הרבה נקודות דמיון בין משחקי פוקר והכנה למשפט פלילי, אבל אחת מהן היא ששניהם לרוב נעשים במצב סטטי של ישיבה. כדי לפצות על המחסור בתנועה, סורקין ממלא את הסצינות במילים, לפעמים יותר מדי. נכון שהרבה מהקהל כנראה לא מבין בפוקר, אבל לא נראה לי שזה הכרחי שהקול של צ'סטיין יסביר לנו כל הזמן למי יש איזו יד ומה זה אומר. לפעמים אפשר גם להראות, בלי לספר.

סורקין החליט בפעם הראשונה לביים את הסרט ולא רק לכתוב, ובוא נגיד שיש מזל שהוא טוב כל-כך עם מילים, כי בבימוי שלו אין משהו מלהיב במיוחד.  זה לא שהוא עושה עבודה רעה, אבל אין שום דבר מעניין מבחינה ויזואלית או תנועות מצלמה מורכבות; שום דבר שיגרום לכם לחשוב "בא לי לראות את הסרט הבא שאהרון סורקין יביים" אם כבר, משהו שיגרום לך לכם לחשוב "אולי עדיף שישאיר את העבודה הזאת לאחרים". הוא בעיקר חוזר שוב ושוב על אותו הטריק של לעשות מעברי שוטים מהירים ולהסתמך על כך שזה נראה מגניב. למרבה הצער, זה הקלף היחיד בשרוול שלו בתור במאי.

למזלו של הסרט, יש לו שני אסים ביד – ג'סיקה צ'סטיין ואידריס אלבה. הדמות של מולי עצמה לא מאוד מעניינת וברוב המקרים היא אינה יוזמת אלא דמות פאסיבית שדברים קורים לה. אם סורקין ניסה להציג אותה כדמות מעצימה ודומיננטית, לא כל-כך הרגשתי את זה. עם שחקנית אחרת זה היה יכול להתרסק, אך הכריזמה של צ'סטיין מונעת מכך לקרות. הסצינות הטובות בסרט הן אלו שהיא חולקת עם אלבה, שמגלם את עורך הדין שמייצג את מולי. כשהם חולקים את הפריים, יש להם אנרגיה מחשמלת וגם אם הם ידברו על מחירי הדלק באיסלנד זה יצמיד אתכם למסך. בנוסף, יש גם הופעת אורח של שחקן שלא ידעתי עליה לפני הצפייה אז לא אחשוף אותה, אבל זה תפקיד די שונה ממה שראינו ממנו עד כה והוא מאוד מוצלח בו.

הבעיה העיקרית של "המשחק הגדול" היא זאת של הרבה סרטים היום – הסיפור שלו מעניין, אבל לא מספיק בשביל למלא את האורך שלו (כמעט שעתיים וחצי). בשלב מסויים החלפות המילים המהירות של סורקין מתחילות לעייף – בטח כשאין משהו מעניין בבימוי שישלים את התסריט ויגרום לי להישאר בפוקוס, כמו ב"הרשת החברתית", לדוגמה. שתי ההופעות הראשיות והדיאלוגים של סורקין מצליחים לפצות על כך רוב הזמן, אבל עם קצת עריכה לסרט היה פה פוטנציאל לפול האוס. במקום זה, הוא יאלץ להסתפק בשלישיה.