ביקורת: מאניבול

סרט שעושה סטרייק שלישי לבסיס השני באינינג החמישי, או משהו, ועוד מונחי בייסבול שאני לא מבין

שם גיבור הסרט "מאניבול" הוא בילי בין. וכך אנחנו יודעים שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי. הרי ‏אף תסריטאי שפוי לא היה נותן לגיבור מרצונו החופשי שם שיחייב אותו להיקרא לאורך הסרט ‏‏"מיסטר בין".‏

אותו בין היה (ועודו) מנהל קבוצת בייסבול, שבעבר הלא רחוק, בזכות גישה חדשנית לרכישת ‏שחקנים, ש"שינתה את כל מה שאתם חושבים על בייסבול", כהגדרת כולם. הבעיה היא שאני לא ‏חושב על בייסבול. אם בכל זאת קורה שאני חושב על בייסבול, זאת בדרך כלל מחשבה בסגנון "אוי, ‏בסרט הזה משחקים בייסבול. עכשיו שוב לא יהיה לי מושג מה הולך שם". אני יודע שיש את זה ‏שזורק, ואז זה עם המקל מנסה להכות בכדור, ואז כולם רצים לכל הכיוונים, והבסיס השני קשור ‏לציצים איכשהו, אבל בזה הידע שלי פחות או יותר מסתכם. אין לי מושג מה עושה אאוטפילדר, מה ‏זה באנטים, מה המשמעות של כל אחד מ-500 ביטויים אחרים שאני לא זוכר, והכי חשוב, איך לכל ‏הרוחות הולך הניקוד של המשחק. כל אלה הם אשמתי, לא אשמת הסרט, אבל זאת הסיבה שמאוד ‏השתעממתי בסרט הזה, למרות שהוא כנראה סרט טוב בהחלט.‏

‏"מאניבול" דומה לכל סרט ספורט אופייני, אבל בנגטיב. כל סרט כזה עוסק בלוזר שגובר על ‏הסיכויים ‏ומגיע לגביע או לתהילה. אבל "מאניבול" בקושי עוסק במשחק עצמו: מיסטר בין אף פעם ‏לא הולך ‏למשחקים, וכמוהו גם הסרט – כמעט ולא מראה שום דבר ממהלך המשחקים עצמם. הוא ‏מתמקד בחלק הכי אפור של הספורט: הסטטיסטיקה. הוא פונה אל המעריצים הגיקים, אלה שעיקר ‏ההנאה שלהם מהמשחק היא לא במשחקים עצמם, אלא ביצירת טבלאות אקסל ענקיות שמחשבות ‏את אחוזי הקליעה מהשלוש (או איך שלא קוראים לזה בבייסבול) של כל שחקן. במשחקי בית וחוץ. ‏במחצית הראשונה והשניה. בקיץ ובחורף. בשנים גשומות ובשנים מעוברות.‏

בגיחה לאיסוף שחקני-שאריות עבור הקבוצה הענייה שלו מקבוצות עשירות יותר, בין מאתר את ‏פיטר ברנד (ג'ונה היל), גיק כזה בדיוק, שטוען שבתוך טבלאות האקסל שלו חבוי סוד הגרעין ‏הבייסבולי: במשך מאה שנות המשחק, כולם הסתכלו על הסטטיסטיקות הלא נכונות. אם ‏מסתכלים על זה נכון, מגלים ששחקנים כוכבים הם בעצם מעמסה על הקבוצה, ושחקנים שוליים ‏וזניחים לכאורה הם למעשה אוצר.‏

אני לא טוען שזה לא מעניין. אני בעצמי ביליתי פרקי זמן מביכים מחיי מול טבלאות אקסל, מרצוני ‏החופשי. אבל סטטיסטיקה לא הולכת טוב עם קולנוע. הסרט מציג מונטאז'ים של טבלאות, ‏הדפסים ונוסחאות; זה לא עושה לי שום דבר אם אני לא מבין מה הולך שם. ואני לא מבין. כפי ‏שקשה ליהנות ממהלך מבריק במשחק שחמט אם אין לך מושג מה הם חוקי המשחק, כך חלק גדול ‏מהטקסט ב"מאניבול" עבר לי מעל לראש. ‏

הרבה אנשים טובים אמרו שזה לא משנה, שהסרט מהנה גם אם לא מבינים שום דבר במשחק, ‏ושמה שמשנה כאן הוא לא הפרטים אלא מאבקו של אדם אחד נגד השיטה. כן, בסדר, אבל אם לא ‏מבינים מהי השיטה ומהו המאבק, נשארת רק הנוסחה: איש אחד הלך נגד כל הסיכויים – והצליח! ‏אבל את זה, עם כל הכבוד, כבר שמעתי פעם או פעמיים.‏

חוץ מזה, אני בכלל לא בטוח שמיסטר בין הוא גיבור. נדמה לי שאם כן הייתי מעריץ בייסבול, הייתי ‏שונא את האיש הזה שנאת מוות. השינויים שהוא עשה בגישה למשחק לא שיפרו אותו, אלא להיפך: ‏הוא מנסה לנצח במשחק בסטטיסטיקות במקום על המגרש. במקום ליצור קשר משפחתי בין ‏השחקנים, הוא מאמין בגישה לא-אישית, ומחליף אותם או מקריב אותם כאילו היו חיילי שחמט. ‏במקום כוכבים, הוא בוחר בשחקנים שיודעים לעשות דבר אחד בלבד, אבל לעשות אותו טוב. אם ‏זה היה כדורגל, הוא היה משחק בונקר כל הזמן. אם הוא היה משחק ב-‏FPS‏, הוא היה קאמפר. בין ‏לא עשה את כל זה כדי להאכיל את משפחתו הרעבה, ולא כדי לפרוץ נגד כל הסיכויים מהמעמד ‏החברתי המקופח של גברים לבנים עשירים שנראים כמו בראד פיט. הוא עשה את זה כי הוא ממש ‏רצה לנצח. וזה לגיטימי לחלוטין לרצות לנצח, אפילו די הכרחי, אבל זה לא הופך אותו לגיבור. אולי ‏לגיבור של עתונים כלכליים. ברוב הסרטים, הוא היה האיש הרע.‏

בראד פיט מקבל את מרבית השבחים על הסרט הזה, כי ההוא עושה מין תפקיד מוכן-לאוסקר ‏בלי ‏הרבה מאמץ: הוא נראה מיוסר לפעמים, הוא מאמין בצדקת הדרך, ובאופן כללי הוא בראד ‏פיט. דווקא ‏ג'ונה היל מרשים הרבה יותר. בדרך כלל קשה לשים לב לג'ונה היל בתור שחקן, כי הוא ‏עסוק בלספר ‏בדיחות גסות ולנסות להסביר שהוא וסת' רוגן הם לא אותו בנאדם. כאן הוא מקמץ ‏בבדיחות ולוקח את ‏הזמן, ונכנס לדמות שהוא כנראה נועד לגלם: החנון. חנון לחלוטין, מהבטן ועד ‏המשקפיים. צריך רק ‏להסתכל על ג'ונה היל כדי להבין את כל ההיסטוריה שלו (בבית הספר, ‏הקשר היחיד שלו לבייסבול ‏היה ששחקני הקבוצה המקומית הרביצו לו מדי פעם) ורואים עליו ‏שהוא עדיין קצת מופתע מכך ‏שמישהו מדבר איתו בכלל. לאורך הסרט הוא נאלץ לקבל ביטחון ‏עצמי, ועושה את זה באופן משכנע. ‏הוא היה צריך להיות גיבור הסרט.‏

הסיבה העיקרית שלסרט אין אותה השפעה על הצופים כמו אלת בייסבול בראש – אובדן הכרה ‏מיידי – היא הדיאלוגים של ארון סורקין. אין כמו סורקין בלכתוב אנשים חכמים מדברים. אם מישהו ‏יכול להפוך סרט על סטטיסטיקות בייסבול למרתק, זה הוא. נו, אז כנראה שאף אחד לא יכול.‏