שם גיבור הסרט "מאניבול" הוא בילי בין. וכך אנחנו יודעים שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי. הרי אף תסריטאי שפוי לא היה נותן לגיבור מרצונו החופשי שם שיחייב אותו להיקרא לאורך הסרט "מיסטר בין".
אותו בין היה (ועודו) מנהל קבוצת בייסבול, שבעבר הלא רחוק, בזכות גישה חדשנית לרכישת שחקנים, ש"שינתה את כל מה שאתם חושבים על בייסבול", כהגדרת כולם. הבעיה היא שאני לא חושב על בייסבול. אם בכל זאת קורה שאני חושב על בייסבול, זאת בדרך כלל מחשבה בסגנון "אוי, בסרט הזה משחקים בייסבול. עכשיו שוב לא יהיה לי מושג מה הולך שם". אני יודע שיש את זה שזורק, ואז זה עם המקל מנסה להכות בכדור, ואז כולם רצים לכל הכיוונים, והבסיס השני קשור לציצים איכשהו, אבל בזה הידע שלי פחות או יותר מסתכם. אין לי מושג מה עושה אאוטפילדר, מה זה באנטים, מה המשמעות של כל אחד מ-500 ביטויים אחרים שאני לא זוכר, והכי חשוב, איך לכל הרוחות הולך הניקוד של המשחק. כל אלה הם אשמתי, לא אשמת הסרט, אבל זאת הסיבה שמאוד השתעממתי בסרט הזה, למרות שהוא כנראה סרט טוב בהחלט.
"מאניבול" דומה לכל סרט ספורט אופייני, אבל בנגטיב. כל סרט כזה עוסק בלוזר שגובר על הסיכויים ומגיע לגביע או לתהילה. אבל "מאניבול" בקושי עוסק במשחק עצמו: מיסטר בין אף פעם לא הולך למשחקים, וכמוהו גם הסרט – כמעט ולא מראה שום דבר ממהלך המשחקים עצמם. הוא מתמקד בחלק הכי אפור של הספורט: הסטטיסטיקה. הוא פונה אל המעריצים הגיקים, אלה שעיקר ההנאה שלהם מהמשחק היא לא במשחקים עצמם, אלא ביצירת טבלאות אקסל ענקיות שמחשבות את אחוזי הקליעה מהשלוש (או איך שלא קוראים לזה בבייסבול) של כל שחקן. במשחקי בית וחוץ. במחצית הראשונה והשניה. בקיץ ובחורף. בשנים גשומות ובשנים מעוברות.
בגיחה לאיסוף שחקני-שאריות עבור הקבוצה הענייה שלו מקבוצות עשירות יותר, בין מאתר את פיטר ברנד (ג'ונה היל), גיק כזה בדיוק, שטוען שבתוך טבלאות האקסל שלו חבוי סוד הגרעין הבייסבולי: במשך מאה שנות המשחק, כולם הסתכלו על הסטטיסטיקות הלא נכונות. אם מסתכלים על זה נכון, מגלים ששחקנים כוכבים הם בעצם מעמסה על הקבוצה, ושחקנים שוליים וזניחים לכאורה הם למעשה אוצר.
אני לא טוען שזה לא מעניין. אני בעצמי ביליתי פרקי זמן מביכים מחיי מול טבלאות אקסל, מרצוני החופשי. אבל סטטיסטיקה לא הולכת טוב עם קולנוע. הסרט מציג מונטאז'ים של טבלאות, הדפסים ונוסחאות; זה לא עושה לי שום דבר אם אני לא מבין מה הולך שם. ואני לא מבין. כפי שקשה ליהנות ממהלך מבריק במשחק שחמט אם אין לך מושג מה הם חוקי המשחק, כך חלק גדול מהטקסט ב"מאניבול" עבר לי מעל לראש.
הרבה אנשים טובים אמרו שזה לא משנה, שהסרט מהנה גם אם לא מבינים שום דבר במשחק, ושמה שמשנה כאן הוא לא הפרטים אלא מאבקו של אדם אחד נגד השיטה. כן, בסדר, אבל אם לא מבינים מהי השיטה ומהו המאבק, נשארת רק הנוסחה: איש אחד הלך נגד כל הסיכויים – והצליח! אבל את זה, עם כל הכבוד, כבר שמעתי פעם או פעמיים.
חוץ מזה, אני בכלל לא בטוח שמיסטר בין הוא גיבור. נדמה לי שאם כן הייתי מעריץ בייסבול, הייתי שונא את האיש הזה שנאת מוות. השינויים שהוא עשה בגישה למשחק לא שיפרו אותו, אלא להיפך: הוא מנסה לנצח במשחק בסטטיסטיקות במקום על המגרש. במקום ליצור קשר משפחתי בין השחקנים, הוא מאמין בגישה לא-אישית, ומחליף אותם או מקריב אותם כאילו היו חיילי שחמט. במקום כוכבים, הוא בוחר בשחקנים שיודעים לעשות דבר אחד בלבד, אבל לעשות אותו טוב. אם זה היה כדורגל, הוא היה משחק בונקר כל הזמן. אם הוא היה משחק ב-FPS, הוא היה קאמפר. בין לא עשה את כל זה כדי להאכיל את משפחתו הרעבה, ולא כדי לפרוץ נגד כל הסיכויים מהמעמד החברתי המקופח של גברים לבנים עשירים שנראים כמו בראד פיט. הוא עשה את זה כי הוא ממש רצה לנצח. וזה לגיטימי לחלוטין לרצות לנצח, אפילו די הכרחי, אבל זה לא הופך אותו לגיבור. אולי לגיבור של עתונים כלכליים. ברוב הסרטים, הוא היה האיש הרע.
בראד פיט מקבל את מרבית השבחים על הסרט הזה, כי ההוא עושה מין תפקיד מוכן-לאוסקר בלי הרבה מאמץ: הוא נראה מיוסר לפעמים, הוא מאמין בצדקת הדרך, ובאופן כללי הוא בראד פיט. דווקא ג'ונה היל מרשים הרבה יותר. בדרך כלל קשה לשים לב לג'ונה היל בתור שחקן, כי הוא עסוק בלספר בדיחות גסות ולנסות להסביר שהוא וסת' רוגן הם לא אותו בנאדם. כאן הוא מקמץ בבדיחות ולוקח את הזמן, ונכנס לדמות שהוא כנראה נועד לגלם: החנון. חנון לחלוטין, מהבטן ועד המשקפיים. צריך רק להסתכל על ג'ונה היל כדי להבין את כל ההיסטוריה שלו (בבית הספר, הקשר היחיד שלו לבייסבול היה ששחקני הקבוצה המקומית הרביצו לו מדי פעם) ורואים עליו שהוא עדיין קצת מופתע מכך שמישהו מדבר איתו בכלל. לאורך הסרט הוא נאלץ לקבל ביטחון עצמי, ועושה את זה באופן משכנע. הוא היה צריך להיות גיבור הסרט.
הסיבה העיקרית שלסרט אין אותה השפעה על הצופים כמו אלת בייסבול בראש – אובדן הכרה מיידי – היא הדיאלוגים של ארון סורקין. אין כמו סורקין בלכתוב אנשים חכמים מדברים. אם מישהו יכול להפוך סרט על סטטיסטיקות בייסבול למרתק, זה הוא. נו, אז כנראה שאף אחד לא יכול.
אני אומרת זה מבלי לראות את הסרט
אבל בתאוריה דוקא נשמע לי נחמד לספר סיפור על זה שבתכלס, כל הדיבורים האלה על איך שזה שהלב שלו הכי גדול מנצח, ואם תאמין בעצמך תוכל לגבור על הסיכויים, ומה שחשוב זה לא מה שאומר השכל אלא הקרביים, הם בלבול מוח אחד גדול ושמה שצריך בחיים זה לדעת מתמטיקה.
או, כפי שאמרו חכמינו:
Science. It works, bitches.
כלומר, אני מוכנה להאמין שבמקרה הזה לא יצא מזה סיפור טוב, אבל בהתחשב בגישה האנטי-מדעית הגורפת של הוליווד, נחמד לחשוב שיש לפחות סרט אחד בשנה שיוצא נגד הטרנד.
אני לא מבין גדול בבייסבול
אבל די ברור מלהסתכל על המשחק שהשיטות הסטטיסטיות מתאימות לו הרבה יותר מכל משחק אחר. בייסבול הוא כמעט לא משחק קבוצתי, כיוון שרמת התיאום בין השחקנים היא יחסית מאוד מועטה (קצת בהגנה, הרבה פחות בהתקפה), והמהלכים הם מאוד חד מימדיים. זה יעבוד הרבה פחות במשחקים שבהם הדינמיקה הקבוצתית והאיזון בין השחקנים חשוב לא פחות מהיכולת של כל אחד מהם (כדורסל וכדורגל למשל).
ועם זאת
אני לא יכולה לחשוב על אף סרט בייסבול אחר שאינו מהשטנץ של תקשיב ללב שלך, תאמין בעצמך, האמונה תנצח, וכו' וכו'. נכון שסרטי בייסבול נוטים להתמקד בשחקן יחיד מאשר בקבוצה, אבל זה לא אומר שהם מדעיים יותר משאר סרטי הספורט.
לא מבין למה הפיצו בארץ את הסרט הזה..
כנראה רק בגלל פיט והאוסקר באז. אחרת לא נראה לי שיש סיכוי שהוא היה מופץ. מה לישראלים ולבייסבול? לפני שבועיים היה בסדרה אחת שאני רואה פרק שנושאו היה בייסבול. למזלי, הם לא עסקו יותר מדי במשחק עצמו ובתפקידים למיניהם, כך שבכל זאת נהניתי. אבל אם הסרט – כמו שאתה כותב – כן על כל המושגים האלה של המשחק וסטטיסטיקות, נראה לי שאני אוותר, למרות השבחים ששומעים עליו.
וג'ונה היל הוא לא סת' רוגן. הוא אחיו הקטן האובד.
psych?
(ל"ת)
אכן
(ל"ת)
כמו מקרה אינוויקטוס,
פחות או יותר.
באמת מוזר שהפיצו את הסרט הזה בארץ
אפילו ידע בסיסי בבייסבול לא מספיק כדי להבין אפילו חצי ממה שהם מדברים בסרט.
אבל כמו שדורון אמר, הסרט מתאר את המאבק של איש אחד נגד השיטה (המיושנת והמפגרת לחלוטין). יש קטע בטריילר בו מהחטיירים הזקנים פוסל אחד מהפרוספקטים כי חברה שלו לא יפה ובגלל זה הוא מגיע למסקנה שאין לו בטחון עצמי. עד כמה שזה נראה אידיוטי לחלוטין ככה קבוצות בייסבול עשו סקואטינג למעלה מ-100 שנים.
"והבסיס השני קשור לציצים איכשהו"
אהבתי
Base system metaphor explained by xkcd
http://xkcd.com/540/
אז...אהבת את הסרט או לא?
היה קשה להבין מהדברים שלך עם מה יצאת מהסרט חוץ מעם המון מושגים שאין לך מושג מה לעשות איתם.
אני האמת ממש ברגע זה חזרתי מצפייה בסרט,ובגדול,הוא מצויין.
אז לא הבנתי את כל המושגים,ביג דיל! כמו שנאמר על ידך וע"י עוד כמה חבר'ה פה,זה לא המהות של הסרט,רחוק מכך.
הסיפור סופר בצורה טובה,הטקסטים כפי שאמרת היו נפלאים,ושני השחקנים הראשיים היו אדירים,גם אני חושב שג'ונה היל גנב את ההצגה לבראד פיט.
כמעט ולא היו בסרט רגעים בנאליים של סרטי ספורט,לא היו פה שיחות מרגשות וקיטשיות עם הקבוצה לפני משחק מכריע,לא היה שחקן אחד שבחרו להתמקד דווקא בו,ועל פיו לבנות את הסרט.
הוא היה שונה,ייחודי וכאמור התמקד בצד שונה לחלוטין של המגרש.
בעצם…אני חוזר על כל מה שכבר אמרת,רק שבעיני זה היה נפלא.
סרט מוזר
מאניבול קצת הצליח לבלבל אותי, מודה. מצד אחד הכל טוב בו – הבימוי, המשחק, התסריט – זה סרט טוב! מצד שני, זה סרט שאין מאחוריו שום דבר. שום גיבור יוצא דופן, או סיפור גבורה מיוחד, שום דבר שהיה שווה לעשות את הסרט הזה עליו. הסבר קצר – נכון, בילי בין השתמש בשיטה שהיתה ייחודית לזמנו. נכון, הקבוצה שלו הצליחה באופן יחסי לתקציב שלה, אבל היא לא הצליחה *כל כך*. היא היתה קבוצה לא רעה למשך כמה שנים בתחילת שנות האלפיים וחזרה לאפרוריות הליגה. עירוני אשדוד כזאת. הייתם עושים סרט על המנהל של עירוני אשדוד?
בילי בין בעצמו הוא לא גיבור גדול. לא בסרט ובטח לא במציאות. כמו שרד אמר, הרבה יותר קל והגיוני היה לחשוב עליו כעל האיש הרע – מנהל קר רוח שמתעלם מרוח הספורט וחושב רק על הנתונים הקרים. אפילו הוא בעצמו הודה לאחר כמה שנים שהשיטה שלו אולי טובה אבל רק לטווח קצר. היא לא תביא אליפות לאף אחד, ובטח שלא את אהדת הקהל.
בעיני זאת דוגמה לאיך הסרט והיוצרים שלו יותר גדולים מהמציאות או מהסיפור שהסרט מבוסס עליו. יש הוליווד שמעסיקה אלפי שחקנים, תסריטאים, במאים ומחויבת ליצור סיפורים כל הזמן כדי לספק עבודה לכל האנשים האלה. אז מישהו מוצא סיפור שאפשר לעשות איתו משהו, כי הוא טיפה מתבלט, ומישהו אחר הופך אותו לסרט ואנשים משחקים בו, מצלמים אותו ומשווקים אותו. וככה מקיימים את גלגלי התעשייה. מה עומד מאחורי הסרט הזה? לא תמיד משהו. למה עשו אותו? כי צריך.
מה זה הסרט הזה? זה ואזה – יפה, מרשים, נעים לעין, אבל אין בו כלום, הוא סתם עומד שם, סתם ואזה.
אני לא אומר את הדברים בכעס או בתרעומת. ככה הדברים האלה עובדים וזה בסדר. במקרה יצא הפעם סרט טוב, שגרם לי להעלות את הנקודה הזאת בכלל. ברוב המקרים יוצאים סרטים לא טובים, ואז רק רואים אותם ולא אומרים עליהם שום דבר.
עד המשפט על סת' רוגן
דמיינתי בראש את סת' רוגן… בכלל לא עלה בדעתי שג'ונה היל זה בעצם מישהו אחר.
לא עקבי
באמת שאין לי יותר מדי דרכים אחרות לתאר את ההרגשה הכללית שלי מהסרט. אני רק יכול לציין שזה סרט משונה מאוד בנוף הקולנוע, בעיקר משום שההבדל בין החצי הראשון האיטי להחריד (והכמעט מרדים) לבין החצי השני הסוחף והעוצמתי – הוא מהענקיים שכניראה אי פעם יצא לי לראות בסרט כלשהו. וגם, כנאמר כבר מעליי, משום שעלילת "מאניבול" אינה הוליוודית מספיק ומשדרת מסרים/דעות מאוד לא קלאסיים, בעייתיים ולא פופולריים כ"כ בימינו. מה בכל זאת נשאר עיקבי ואיכותי לאורך כל הסרט? ובכן, כמה דברים למען האמת ולמזלנו: הצילום הנהדר של וולי פיסטר ("האביר האפל", "התחלה"), הטון הריאליסטי יחד עם הרגשת האינטליגנטיות שצפוי מסרט שנכתב ע"י תסריטאי כמו אהרון סורקין, והמשחק הלחלוטין מצוין של שני השחקנים בראד פיט וג'ונה היל. אז האם הסרט בסופו של דבר שווה את הכסף שלכם? לדעתי לא ממש (אלא אם אין שום סרט מעניין אחר לראות), אבל לא מדובר בסרט רע. אני חושב. למשל, אפשר בהחלט להנות ממנו בערב צפייה משפחתית לכשייצא בדיוידי/בלו-ריי.
חייב להגיד
שקראתי כמה ביקורות על הסרט, ושלך הכי קלעה להרגשה שיצאתי איתה.
אולי טיפה פחות השתעממתי ממך, אבל כמוך גם לדעתי מדובר בסרט דיי יבשושי: גם מבחינה עלילתית וגם מבחינה קולנועית. יש כמה רגעי אור, המשחק באמת ראוי לציון ויש כמה הברקות תסריט ובימוי, אבל סך הכל מדובר בסרט קצת חסר נשמה ומעוף, שברובו לא מצליח לסחוף באמת.
אהבתי
ועד החצי גם צחקתי המון. אח"כ הסרט הופך יותר דרמטי וקצת מתפזר, אבל הוא עדיין מוצלח.
בעייני זה לא סרט על בייסבול, כמו שהרשת החברתית זה לא סרט על פייסבוק (אם כי הרשת החברתית לדעתי יותר מוצלח). זה סרט על הבחירות שאנשים עושים, על מה מניע אותם, על האהבה שמובילה אותם ועל חשיבה מחוץ לקופסא. בעייני השיטה היא לא רק הסתכלות על סטטיסטיקות אלא כמו שבילי אומר: "הסתגל או מות". מסר מאוד חילוני, אגב.
ופיליפ סימור הופמן כל כך בלתי ניתן לזיהוי בסרט שזה פשוט מדהים. הוא משחק מעולה בתפקיד המאמן.
לגבי אוהד בייסבול ו"נשמת הספורט"
רד,
השבוע הלכתי להסתפר. במספרה שאני הולך אליה יש שלושה מסכי ענק שתמיד מקרינים איזהשהו אירוע ספורט. הבעלים הם אוהדים גדולים של קבוצות הפוטבול והכדורסל של הקולג' ויש להם ממורביליה כזו ואחרת על הקירות. (הקירות מלאים בתמונות).
שאלתי את הספר שלי האם הגישה של בין לא הרסה/הורסת את הבייסבול. והוא הסביר לי כמו לילד מפגר (שבקשר לספורט אמריקאי זה די נכון) שלהיפך. כל המהות של ביסבול זה סטטיסטיקה. ולכן מישהו שיודע לעשות את זה יותר טוב הוא יותר שאקל.
אז נכון שבתור סקר חובבים זה ממש לא מדעי אבל ממעט ההיכרות שלי עם חובבי ספורט אמריקאים הגישה שלו היא טיפוסית
אהבתי את הסרט.
נכון, גם אני הלכתי קצת לאיבוד בין כל הסטיסטיקות, שמות החשקנים ומונחי הבייסבול, אלב חוץ מזה, מדובר בסרט עם משחק מעולה (אוסקר לג'ונה היל, ברצינות!) תסריט משובח, ולא מעט רגש. ו… זהו. זה אומנם לא מספיק כדי שאני אשים אותו ברשימת "סרטי השנה" כלשהי, אבל בשנה כזאת שחונה בתחום האוסקרים, גם זה משהו.
נ.ב – עובדה משעשעת: מסתבר שאת הבעלים של הקבוצה, סטיב, משחק לא מאשר מנכ"ל חברת Activision בובי קוטיק. טוב, הבחור יודע משהו על לגלם מנהלים של חברות גדולות שלא מספקים לקהל שלהם את מבוקשם![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
הסצנה בחדר הוידאו לקראת הסוף
עם שחקן הבייסבול השמן שלא מבין שהוא חבט הום-ראן מסכמת באופן מעולה את הסרט. אנשים פה לא מבינים את גודל השינוי שבייסבול עבר בעשור האחרון בעקבות ההימור של בילי בין. ההחלטה לזרוק מהחלון למעלה ממאה שנים (כן, ליגת הבייסבול קיימת משנות ה-70 של המאה ה-19) של חשיבה ממוסדת לטובת דרך חדשה זה משהו כמעט בלתי נתפס.
אני לא יודע אם לאנשים פה אכפת מגודל השינוי.
יש דברים שלא קל להתחבר אליהם. נני, סרט על מישהו ששינה באופן קיצוני את דרך איסוף הבולים, או שארגן מהפכה באופן בו מייצרים מחבתות וסירים כבר מעל מאה שנה. אני לא טוען שסרטים כאלו לא יוכלו לעבוד, אבל בהחלט עובד בפניהם אתגר אם הם רוצים לפנות לקהל רחב יותר מאספני הבולים, או מההנדסי התעשייה העובדים בתחום יצור כלי המטבח.
אני, למען הסר ספק, לא אוסף בולים. ולא מייצר כלי מטבח.
סרט משעמם ומיותר למדי.
מתאים רק לאמריקאים וחובבי בייסבול. פיט והיל ממש לא מתעלים על עצמם. הם די אנמיים.
וזה מוזר כי רוב הבחירות של פיט מעולות והוא אכן שחקן נהדר.
מהנה למדי גם למי שלא מבין בבייסבול
שמעתי על הסרט בזכות סקר סורקין, ודווקא מהבחינה הזאת הוא סורקין מדולל (רק תסריטאי שותף, וברשימת המזכים בסוף הסרט הוא מופיע שני) אבל בהחלט חביב לצפייה (וזמין בנטפליקס). הייתי קצת ספקנית בדקות הראשונות, אבל מהר מאוד הוא הצליח לסקרן אותי וליצור עניין כדי לצפות בכולו בלי להשתעמם (ומדובר בבייסבול, סטטיסטיקה והרבה שמות שלא אומרים לי כלום).