ביקורת: צל הימים

תמצית מישל גונדרי מרוכזת ובלתי מהולה ישר לוריד
שם רשמי
צל הימים
שם לועזי
L'écume des jours

אולי כדאי בכל זאת ללמוד צרפתית. אם לא בשביל לתקשר עם תיירים בתל אביב, לפחות כדי ‏להבין את "צל הימים". אני לא מדבר צרפתית, ולמרות שהסרט הוקרן עם תרגום עברי בגוף הסרט, אני מרגיש שלא הבנתי ממנו כלום.‏

הנה מה שלמדתי על ‏"צל הימים", הספר מאת בוריס ויאן: זאת קלאסיקה ספרותית צרפתית, ואחד מאותם הספרים ‏שנחשבים לבלתי ניתנים להסרטה. הספר הוא כולו להטוטנות מילולית: אין הפרדה בין המציאות ‏והמטאפורה. כלומר, בעולם של "צל הימים", אם אתה מת מעייפות אז מחר תהיה לוויה, וכדי ‏לחתור לסיום צריך סירת משוטים. הסרט, בנאמנות רבה לספר, בנוי כולו ממה שאפשר רק להניח ‏שהוא משחקי מילים צרפתיים. אבל בלי להתמצא בנבכי השפה והתרבות הצרפתית, רוב מוחלט ‏של משחקי המילים, השנינויות והמשמעויות הכפולות נעלמות, והכל נראה כמו נונסנס. למה בדיוק ‏הכוונה כשהמארחת במסיבה מציעה לאורחים "תנור קטן" לאכילה, שבעקבות הנגיסה בו הגיבור ‏מתלונן שנתקע לו "קוץ של קיפוד" בפה? האם זה מקובל שמוזיקה טובה מעגלת את פינות החדר? למה הכומר מגיע לחתונה בטיל? אודרי טוטו נעשית חולה כשגדלה לה שושנת מים בתוך הריאה – האם "שושנת מים" היא המילה ‏הצרפתית ל"סרטן" או משהו? בנקודה מסוימת גיבור הסרט פותח כספת בעזרת שני מפתחות – ‏מפתח סול, ומפתח פה. היי – אני הבנתי את זה! זה משחק מילים שעובד גם בעברית! ווהו!‏

שלא תהיה טעות, גם בלי להבין את הכוונה, הסרט הוא חוויה – רק שהוא פרוע וכאוטי עוד יותר ‏משהיה אמור להיות. ‏"צל הימים" הוא הסרט הכי מישל גונדרי שנוצר אי פעם. מי שאהב את ‏הקליפים של גונדרי עבור ביורק, ‏מאסיב אטאק והווייט סטרייפס, מי שנהנה מ"מדעי החלום" ‏ומעריץ את "שמש נצחית בראש צלול" – ‏בצדק, הכל בצדק מוחלט – ישמח אולי לשמוע שהפעם, ‏גונדרי לא מרוסן כמו בכל אותם פרויקטים ‏קודמים. "צל הימים" הוא תמצית מישל גונדרי מרוכזת, ‏בלתי מהולה ופרועה לאורך שעתיים עמוסות ‏ודחוסות, בקצב ממוצע של 3.2 המצאות ביזאריות לדקה. חלק מזה ‏ייראה מוכר לותיקי גונדרי: לאיש יש סגנון מאוד מובחן, ‏והוא אוהב לחזור שוב ושוב לאותן טכניקות ‏ורעיונות. משחקי פרספקטיבה, אנימצית סטופ-מושן ‏והקרנה אחורית, והכל בלוק עשה-זאת-‏בעצמך, כאילו הוא עשה את הכל בחצר האחורית, ‏מקרטון, דבק, צמר פלדה ורצון טוב. ‏הסרט לא כולל – כמעט, או אולי בכלל – אנימציה ממוחשבת: הכל ‏נעשה ידנית. לכן כל סצינה ‏צריכה שני מבטים לפחות: הצפיה הפשוטה, והניסיון האינסטינקטיבי להבין ‏איך עשו את זה. לכל ‏חובבי גונדרי הסרט הזה הוא סעודת ענק גדושה עד כדי כך שחייבים לראות ‏אותו בהילוך איטי, או ‏שלוש פעמים לפחות, כדי לתפוס את הכל.‏ גילוי נאות: אני צפיתי בגירסה המקורית, הארוכה, של הסרט. הגירסה שמוקרנת בבתי הקולנוע היא קצרה יותר בכ-20 דקות. ייתכן שהיא הופכת אותו למתיש קצת פחות, אבל בוודאי לא משנה את החוויה הכוללת.

מתחת לעומס היצירתי הזה, העלילה תופסת מקום שולי. היא באמת לא מורכבת: בחור פוגש ‏בחורה, בהתחלה הם מאושרים, אחר כך הכל מתמוטט. בתחילת הסרט העלילה נראית כמו תירוץ ‏חלש לקישור בין ההמצאות המטורפות של גונדרי, אבל כרגיל, אנחנו לא מזהים את מה שיש לנו עד ‏שאנחנו מאבדים אותו. הצניחה מהאושר אל האומללות היא כל כך חדה שאפשר לקבל סחרחורת. ‏כל מה שהפך את הסרט לצבעוני ועליז בתחילתו הופך למעיק וקודר לקראת סופו, והתוצאה היא ‏מעיכת מצב רוח מוחלטת. זה כמעט גורם לרצון לצעוק על גונדרי: למה עשית לנו את זה? בשביל ‏מה התאמצת כל כך להראות לנו עולם כל כך יפה, צבעוני וקופצני, אם כל מוביל רק לייאוש ואובדן? ‏מה עשינו לך רע? ואל תגיד "גם אצל ויאן זה היה ככה". זה לא תירוץ!‏

אבל אי אפשר לכעוס על גונדרי יותר מדי. "צל הימים" הוא סרט עמוס, מתיש, ובחלקו – מדכא ‏טילים, אבל אם תוותרו עליו, אתם תוותרו על משהו כמו 40% מכלל היצירתיות שתוכלו לראות ‏בקולנוע השנה.


פורסם במקור בוואלה