ביקורת מתגלגלת: מון נייט

אבל מה היה הקטע עם הזכוכיות בנעליים? - פרק 6.

היי, נראה לי שאתם כבר יודעים איך העסק הזה עובד אבל בכל זאת: שימו לב שיהיו כאן ספוילרים – מכיוון שהדף הוא לעונה בשלמותה יש לשים לב (למי שקורא) שיהיו ספוילרים לפרקים, ובנוסף יש לוודא (למי שכותב תגובות) סימון ספוילרים לפרקים ספציפיים. לצורך העניין, ספוילר הוא כל פרט עלילה משמעותי, כולל הופעות של שחקנים מסוימים. בכל מקרה, הנה נעמה.


פרק 6: אלים ומפלצות

פרק הסיום שלנו יוצא לדרך עם השלמה נחוצה – בזמן שסטיבן ומארק עשו בונדינג והשלימו עם ילדותם הכואבת, ארתור הארו החל את מסע הקטל שלו. מודה, ציפיתי שכוחה של אמית יאפשר לו לעשות דברים יותר מגניבים מלהסתובב עם מקל-תנין שגורם לאנשים לזהור באור סגול, אבל ראיתם את הסטיילינג הכללי של הבנאדם, כבר ברור שאין לו קלאסה. הארו מכסח שוטרים שמתישהו בעתיד יעשו מעשה רע וליילה בעקבותיו, מחכה לרגע הנכון לתקוף.

בשלב הזה מתרחשת החלטת בימוי מוזרה במיוחד – הגופות של השוטרים מתחילות לדבר אליה בשם האלה ההיפופוטמית החמודה תאורט, כוכבת המשנה של הפרק הקודם. אבל במקום לדבר רגיל ולהעביר את המסר – הם מדברים ממש בקול שלה. חבר'ה, אנחנו בסדרת מארוול, לא ב"תראו מי מדבר 5 – חופשה מדליקה במצרים". למרבה הצער הטריק הנורא הזה יחזור שוב בהמשך הפרק. על הדרך תאורט מציעה לה להפוך לאווטאר שלה וליילה מסרבת. תאורט היא אלת הפיריון וההריון אז אני מניחה שלהיות האווטאר שלה זה להיות דולה ממש ממש טובה.

אבל רגע, מסתבר שאמית עוד לא לגמרי-לגמרי חזרה לחיים – הארו ועוד אנשים שהוא אסף בדרך מתפרצים לפירמידת האלים הסודית כדי לעשות צרות ולהעיר את האלה עם ראש התנין. בזמן שהארו מתרפס בפני אמית, האלה עם העיצוב הכי פחות מגניב עד כה, ליילה משחררת את קונשו מהצעצוע שלו ומיד מתחילה לריב איתו. כדי לעצור את אמית הם יצטרכו אווטאר, אבל ליילה לא בקטע. מזל שמארק עוד לא לגמרי יצא מהתמונה.

לאחרונה מסתובב בטיקטוק סרטון שבו מישהו טוען שהעלילה של "וונדהויז'ן" מועתקת מהסרט "פוקימון 3". היום מתברר שגם "מון נייט" העתיקה קצת מ"פוקימון הסרט הראשון: מיוטו מכה שנית". במקום להנות מהשקט בגן עדן, מארק חוזר לדיונה כדי להציל את סטיבן הקפוא. הוא מדבר אליו באהבה עד שהוא מפשיר ועם קצת עזרה מתאורט הם נמלטים מהעולם הבא וחוזרים לעולם החיים, כי מסתבר שזה לא מאוד קשה. מה קרה להסבר מהפרק הקודם שהגוף של מארק לא יוכל להחלים מהירי? אה, זה רלוונטי רק בסיטואציה שבה אין לצידך אל ירח עם כוחות מעורפלים. 

אז מארק הוא שוב מון נייט, סטיבן הוא שוב מון נייט עם החליפה הלבנה שתאפשר לגיקים בני 19 להתנהג מעצבן בכנסים וקונשו עדיין אובר דרמטי. עכשיו שני הכפילים חולקים את הגוף על אמת ויכולים להתחלף ביניהם בשליטה בו בזריזות וללא שום בעיות. קרב CGI לא מאוד מעניין מתחיל בין קונשו, אמית והאווטארים שלהם, אבל אז מצטרפת לקרב לוחמת נוספת.

ליילה מסכימה בכל זאת להיות האווטאר של תאורט והתוצאה היא הסצנה הקשה ביותר לצפייה בסדרה כולה – תאורט משתלטת לליילה על הגוף ובעצם גורמת לה לשוחח עם עצמה. כלום לא הכין אותי לרגע המדהים בקרינג'יותו שבו ליילה שואלת ברצינות "פגשת את אבא שלי?" ואז מיד עוברת לשפת גוף מוגזמת בעליזותה ואומרת "בטח! פגשתי אותו בשדה קני הסוף!!!" עם יד מושטת קדימה כאילו היא במחזמר. הצילו. 

על הדרך ליילה קיבלה תחפושת "נסיכת מצרים" מחנות תחפושת של איזה קניון. אין לה מסכה אבל יש לה כנפי זהב בוהקות. אז לא הולכות לעזור ליולדות לתרגל נשימות? ליילה לא אוספת את השיער בקרב, ולשלה יש קצת יותר נפח ונוכחות מלזה של הארו, אבל נו, כוחות על וכל זה.

עצירת ביניים עבור פינת הדיאלוג התמוה, והפעם – איחודים מביכים:

מארק: "ליילה! או, מותק! תודה לאל שאת בסדר"

ליילה: "איך חזרת???"

סטיבן: "וואו! מה את לובשת? את נראית מדהים!!!"

אגב, אם את יוצאת במקביל עם שני פיצולי אישיות שחולקים גוף זה נחשב פוליאמוריה?

בקרב הסופי מארוול חוסכים כמה דולרים כשהם קוטעים את הקרב בין הארו לליילה ומון נייט ישר אל הניצחון, שכנראה הושג על ידי עוד פיצול. בהיעדר קרב המסתיים בניצחון, רגע השיא של הפרק (והסדרה, כנראה) הוא כשמארק מסרב להרוג את הארו כדי למנוע באופן מוחלט מאמית לשוב לכדור הארץ. בעידודה של ליילה, מארק אומר לקונשו אם הוא רוצה לרצוח מישהו שיעשה את זה לבד ואף דורש להשתחרר ממנו.

מה שהוא לא יודע זה שהפיצול הנוסף – ג'ייק – דווקא ממש כן בקטע של להיות אווטאר ונשאר בשירותו של קונשו. גם צופים שלא צפו באפטר קרדיטס לא ידעו את זה אבל כאילו, מארק/סטיבן אמור לדעת, כן? הפיצול הזה הציל את החיים שלו לפני שנייה וחצי. והרי אם לא יהיה לנו איזה ג'ייק שישמור את החליפה, איך נראה שוב את מון נייט בסרט כלשהו או בעונה שנייה?

וזהו עצם העניין – "מון נייט" תיפקדה כהוצאה לפועל של רשימת מטלות. זאת סדרה שהדבר הכי מחמיא שיש לי להגיד עליה זה שהיא "יעילה". לא בידורית או אמנותית, חלילה, היא התעניינה הרבה יותר בהצגת רעיונות ובהשארת אופציות פתוחות לעתידו של יקום מארוול מאשר ביצירת סיפור וחווית צפייה מהנות. בעצם סיימנו את הפרק בלי לדעת איפה ליילה ומה קורה איתה ועם הגיבורים הראשיים. לא קיבלנו הצצה לחייהם החדשים, מעבר ל"היי, הם סבבה אחד עם השני". לא ראינו קרב סופי אמיתי עם הנבל. אפילו העימות האחרון של מארק עם קונשו נמשך בערך דקה. אבל מבחינת מארוול אנחנו כנראה סבבה, כי הייתה גלימה בצורת ירח וסצנה באמצע הקרדיטים. 

אז ביי, "מון נייט". היית זניחה ונשכחת, אבל לפחות את לא "אקס מן אפוקליפסה".


פרק 5: מפלט

כששמענו לראשונה את הביטוי "היקום הקולנועי של מארוול", כנראה שחשבנו עליו במובן צר יחסית – כל סרט הוא "כוכב" בתוך היקום הזה, ומדי פעם דמויות מדלגות מכוכב אחד לשני. אבל ככל שהזמן עובר ועוד ועוד סרטים וסדרות מצטרפים למארג, אני מתחילה לחשוד שהם התכוונו "אנחנו רוצים להציע פרשנות לכל דבר שקיים ביקום". 

כבר יש לנו אנשים עם כוחות על ודמויות מיתיות מהמיתולוגיה הנורדית וב"מון נייט" התווספו גם אלים מצריים של ממש, עם ראשים של חיות והכל. יש חייזרים וקוסמים ופורטלים ומכשפות שמסוגלות ליצור ילדים מהאוויר. אין לנו מוטנטים אבל זה כנראה עניין של זמן. יש לפחות שתי קבוצות סודיות שפועלות בסתר ואחראיות לפשעים ונזקים מגוונים. "נצחיים" הכניס לקלחת סוגיות קיומיות שכנראה אף אחד במארוול לא יכול או רוצה להתעמק בהן בצורה מספקת, כי בואו, קווין פייגי יכול לעשות הרבה דברים אבל משמעות החיים זה עדיין טיפ-טיפה גדול עליו. 

ועכשיו יש לנו גם את העולם הבא. כלומר, עולם בא. יש הרבה כאלה, ולא ברור מי מקבל ספציפית את האחד מהמיתולוגיה המצרית – זה בלעדי למשרתים של אלי מצרים או שגם סתם מצרים יכולים להשתתף? ומה עם סתם חננות של מיתולוגיה? כך או כך, מארקיבן מתו. ארתור הארלו ירה בהם ועכשיו הם במעין מרחב ביניים (=ספינת מדבר במובן המילולי) שבין גן העדן (=שדה קני סוף אינסופי) והגיהנום (=לקפוא לנצח בחול). כדי לקבל את האופציה הגרועה פחות צריך לאזן את המאזניים של אל השאול אוזיריס.

מה עושים עכשיו? מנסים לדחוס שנים של טיפול פסיכולוגי ליום אחד ועל הדרך מסבירים לקהל מה לעזאזל ראינו עד עכשיו. ההסבר אפל כמו שהוא קצר – כלומר, מאוד. כילדים, מארק ואחיו הקטן אהבו את הסרט על סטיבן גרנט ואהבו לשחק בהשראתו. יום אחד התרחשה תאונה איומה והאח הקטן נהרג. אמו של מארק האשימה את מארק בתאונה ומעולם לא סלחה לו ומאותו רגע חייו הפכו לרצף מתמשך של התעללויות רגשיות ופיזיות מצידה. האב ניסה לפצות באהבה ודאגה, אבל איפשר להתעללות להימשך במשך שנים. 

סטיבן היה הפתרון שמארק יצר כדי להתמודד עם המציאות המחרידה – אישיות נוספת של ילד תמים וטוב לב, שהאלימות והזוועה נחסכו ממנו. בחייו הבוגרים מארק התגייס (וסולק) מהצבא, עבד כשכיר חרב ואחרי האירוע בו נרצח אביה של ליילה כמעט התאבד במקדש של האל קונשו. קונשו הציע לו בדרכו הדושבגית להישאר בחיים בתור המשרת שלו, ומארק הסכים, משום מה. 

סטיבן חזר לתמונה כתגובה למות האם, שמארק לא הצליח להתנתק ממנה לגמרי גם אחרי כל מה שקרה. זה מסביר למה סטיבן מדבר כל כך טיפשי – ילד המציא אותו על בסיס צפייה בסרט אקשן. זה מסביר גם את האובססיה של סטיבן לאמא שלו, שאפילו יש לה פינה מוכנה לאירוח בביתו. אנחנו רואים אותו משאיר לה הודעות בטלפון באופן קבוע, אבל מסיבות שעכשיו ברורות לנו היא אף פעם לא מתקשרת חזרה. אחרי שסטיבן לומד את כל זה הוא מבין ומקבל את מארק באמת. הוא מבהיר לו שכל זה לא היה אשמתו – לא המוות של אחיו, גם לא מה שקרה אחר כך. 

זה סיפור יפה ונוגע ללב, אבל יש בו תפיסה די שטוחה של התמודדות עם קשיים נפשיים. כאילו שהדבר היחיד שצריך לעשות כדי לפתור את הבעיה היא לזהות אותה ו"לתלוש את הפלסטר", כלומר, להכיר בזה שהכאב קיים וזהו, אפשר לחזור לתפקד כמעט כרגיל. זאת אותה תחושה שקיבלתי מהפרקים האחרונים של "וונדהויז'ן". כן, וונדה ומארק פגעו באחרים אחרי שנפגעו בעצמם. אבל הם צריכים גם נסיבות מקלות מסוימות, כדי שהקהל ימשיך לאהוב אותם ולהאמין שהם עושים את הדבר הנכון. אצל וונדה הסיפור נפתר ב"היא הפסיקה ברגע שהיא הבינה שגרמה כאב לאחרים", כאילו שפשוט להפסיק לפגוע זה פיצוי הולם. אצל מארק הפתרון הוא להבהיר שכל הנרצחים שלו – חוץ מאבא של ליילה, כאמור – פשוט היו אנשים רעים. חוץ מזה, מארק מרגיש ממש רע לגבי זה, אז זה בסדר.

למרות הבעיות הנ"ל, ולמרות שמיציתי בענק את הדרך שבה הפרעת זהות דיסוציאטיבית מוצגת במדיה, אין ספק שהפרק הזה היה מעניין ומרגש יותר מכל מה שראינו בסדרה עד כה. זה לא לחלוטין מצדיק את המסתוריות המעיקה של הפרקים הראשונים, אבל ברור לי למה אי אפשר היה פשוט להתחיל עם סיפור הרקע הקשוח הזה. עוד בעיה שהייתה לי עם הפרק הן הקפיצות בין הצדדים הפסיכולוגיים ברוח שמש נצחית / ניאון ג'נסיס אוונגליון לבין קטעי המתח שבהם מארק עדיין מתווכח עם הארו הפסיכולוג המשופם, או רגעי אקשן מארווליים במהותם כמו הסצנה שבה כל נרצחיו של מארק הולכים איתו ועם סטיבן מכות. 

מארק, שכל הפרק התעקש שהוא חייב לחזור מהשאול כדי להציל את ליילה ואת העולם, מצא את עצמו לבסוף בגן העדן של קני הסוף. סטיבן הקריב את עצמו כדי שמארק "יחזור להיות שלם" והמאזניים של נשמתו יתאזנו. מוזר שהפתרון היה להרוג את הצד הטוב והתמים ולא לאחד את שניהם. מוזר לא פחות שסטיבן לא ציטט את משפט המחץ של בינג בונג, "קח אותה לירח בשבילי". אתם יודעים, מון נייט וכל זה. 

האם מארק יצליח לחזור מהמתים ויהפוך את הסדרה הזו סופית לסיפור עם העלילה הכי מטורללת ב-MCU? מה תעשה ליילה אחרי מותם של שני בני הזוג שלה? מי יכסח את הארו? האם מישהו יוציא את קונשו מבית הבובות שהאווטארים קוראים לו כלא? כל זאת ועוד בפרק הסיום של הסדרה שזכתה אצלי בבית לכינוי "מון מון", בגלל הטיקטוק הזה.

פינת הדיאלוג התמוה אחת לפני אחרונה:

הארו הפסיכולוג: "דילן? תוכלי להתקשר לגברת גרנט?"

סטיבן: "היא מסננת שיחות. היא לא תענה לך. היא מפחדת מנציגי מכירות בטלפון"

 


פרק 4: הקבר 

פרק בלי קונשו! זה אפשרי! זה סבבה אפילו! חסרונו של מי שסטיבן כינה בפרק הקודם "היונה הטיפשית הזו" לא מאוד הורגש בפרק, שהעמיס עלינו עוד ועוד חומר, סגירת פינות ורגעי מיינדפאק מוזרים. הפרק הזה, או לפחות החלק הראשון שלו, הוא מה שציפיתי מהסדרה כולה להיות – הגרסה המארוולית של סרטי ארכיאולוגים-הרפתקנים. את אווירת ההרפתקאה המטורללת וקצת צ'יזית הם השאילו מ"אינדיאנה ג'ונס", את המתח הרומנטי מ"המומייה" ואת הדדי אישיוז של ליילה מ"טומב ריידר" – ויש הרבה מהרכיב האחרון.

ליילה מקבלת קצת יותר פוקוס בפרק הזה – בתחילתו היא מצילה את עצמה ואת סטיבארק המעולף, אחר כך היא מקבלת קצת אקשן בחזית ההרפתקנית וגם הרומנטית ולקראת הסוף יש לה שיחה משמעותית עם איתן הוק ביום שיער גרוע עם ארתור הארו, והיא אפילו זוכה לנהל שיחה נורמלית עם מארק בלי שהוא יגיד משהו בלתי כמו "את באמת לא מכירה אותי בכלל!!!!". ברכות ואיחולים. אבל יש גם לפחות שני רגעים בפרק שמזכירים עד כמה העלילה של ליילה תלויה במערכת היחסים שלה עם מארקיבן, כאלה שעושים פלאשבקים לנסיכות דיסני של הניינטיז. ספציפית הנסיכה יסמין. ספציפית הסצנה שבה היא מכריזה "אני לא איזה פרס שזוכים בו!". 

סטיבן חושף בפניה שמארק הבטיח להתחפף לתמיד אחרי שייסגר העניין עם קונשו, ובמקום לענות "איך זה אמור לעבוד בדיוק" כמו אדם סביר ליילה משיבה "עשיתם דיל שהוא יעלם מחיי ולא חשבתם לספר לי?". סטיבן עונה, בתמימות חסרת הטקט הרגילה שלו: "הוא לא נעלם מהחיים שלך גם ככה?". אכזרי אבל נכון, תכלס. ליילה, איפשהו בקהיר בטח יש ספריית וידאו או דוכן צרובים או משהו. לכי לשם ותבקשי עותק של "הוא פשוט לא בקטע שלך". הייתי ממליצה על הסרט "הוא כן בקטע שלך אבל מפחד שתתקרבי לאל מצרי אכזר", אבל הוא יותר ארט-האוסי, אין אותו בכל ספרייה.

ליילה מבינה את הרמז ועושה את מה שכל בחורה הייתה עושה בהינתן האפשרות – לוקחת כריבאונד את פיצול האישיות של האקס שלה. הוא נראה כמוהו, מריח כמוהו אבל אשכרה מעוניין בחברתה. סטיבן, אגב, חושף בפניה את כל העניין של "מארק מנסה לגונן עלייך וכאלה" רגע לפני שהם מתנשקים, כי הוא בחור הגון בסך הכל, שרוצה להיכנס לקשר ממקום חיובי ונטול סודות. זה חמוד שהוא חושב שליילה רוצה אותו בגלל מי שהוא ולא כי הוא בעלה מעלי אקספרס, אבל אולי אנו חוזים בראשיתו של סיפור אהבה מרגש ואני סתם צינית.

כך או כך, במקומה לא הייתי ממהרת כל כך לרוץ לשם, כי פוטנציאל המבוכה פה גדול כמו תקציב הקייטרינג של "הנוקמים: סוף המשחק". אם נדבר במספרים, הצעד הזה יוצר מצב פי 100 יותר מביך מלהתנשק עם החבר הכי טוב של האקס, פי 50 יותר מביך מלהתנשק עם השותף לדירה של האקס ופי 10 יותר מביך מלהתנשק עם האח התאום של האקס, אבל בפעם הבאה שנראה את מארק יהיו לו דברים יותר חשובים לומר לליילה, מה גם שהוא קיבל את זה יפה באופן מפתיע, לפחות בשיחתו עם הפיצול. 

חוץ מכמעט-להתמזמז ליילה וסטיבן גם יוצאים להרפתקה בקבר של אמית, שם הם מוצאים כל מיני דברים נחמדים מאוד. נגיד, תפלץ עשוי CGI מכוער שאוכל גופות. או קבר מכוסה בדם וחתיכות בשר, שמתגלה כקברו של אלכסנדר הגדול, האווטאר האחרון של האלה המועדת לפורענות. או את ארתור הקרצייה ששוב בא לחרבן את הכיף ומספר לליילה שבעצם מארק אחראי למותו של אביה האהוב (לו הוא מעניק את המחמעליבה "אחד מהארכאולוגיים הכי ייחודיים במצרים"). ליילה ממהרת לדרוש תשובות ומארק נהנה מהשיחה בערך באותה מידה שסטיבן נהנה לדחוף יד לתוך הלוע של פרעה, אבל כמו סטיבן, הוא משתף פעולה עם אי הנעימות כי אין ברירה. הוא אולי היה שם, אבל הוא לא היה הבנאדם הספציפי שהרג את אבא שלה. אה, והוא ממש לגמרי התכוון לספר לה על זה. פשוט לא יצא. אתם יודעים, צריך לחכות לרגע המתאים ביותר כדי לחשוף דברים כאלה לחברה שלך. כשאני אגלה מה הרגע המתאים אני אעדכן.

אבל רגע, זה לא הכל! יש לנו גם מערכה אחרונה שמחזירה אותנו לשיאי ה"מה לעזאזל" של הפרק הראשון ואף מתעלה עליהם. אחרי שארתור יורה במארק, הוא מוצא את עצמו במחלקה פסיכיאטרית סגורה, אחת לבנה לאללה עם הרבה פעילויות יצירה, צוות אדיב וקינוחים יפים. במחלקה משודר סרט הרפתקאות בכיכובו של הארכיאולוג הנועז ד"ר סטיבן גרנט, מבטא והכל, ליילה נמצאת שם כמטופלת וארתור הוא כמובן המטפל הנחמד שרק רוצה לעזור למארק. אם זה לא מספיק מטורלל מארק מגלה במהרה סרקופג במחלקה ובתוכו סטיבן, הפעם בגוף נפרד משלו. אה, ושנייה לפני שהפרק נגמר מופיעה אלה היפופוטמית, שאומרת "היי" בידידותיות. שוט הסיום הקטן וזה לא רק הרגע האהוב עליי בפרק, הוא כנראה הרגע האהוב עליי עד כה בסדרה. 

ונסיים, כמקובל, עם פינת הדיאלוג התמוה:

סטיבן: "הייתי צריך לחפש בגרון של אלכסנדר הגדול, אבל מצאתי את זה! את בסדר, לאב?"

ליילה: "הוא שומע אותי?"

סטיבן: "אלכסנדר? לא נראה לי. גאד, אני מקווה שלא!"


פרק 3: הטיפוס החברותי

אני מודה, ציפיתי שאחרי שלושה פרקים אדע קצת יותר טוב על מה לעזאזל הסדרה הזו. בשלב הזה, עדיין לא הבנתי מי זה בעצם מארק ולמה הוא חולק גוף עם סטיבן. זה מילא. מה שחמור יותר זה שלא הבנתי למה אמור להיות לי אכפת מה קורה למארק, או האם הוא מצליח לשחרר את האל קונשו מ"כלא האלים". אבל רגע, אני מקדימה את המאוחר.

העלילה במצרים דומה למדי לזו שראינו בלונדון – מארק וסטיבן משוחחים דרך משטחים דמויי-מראה, רבים על השליטה בגוף, מארק רץ קצת על גגות, ארתור מתנהג כמו מנהיג מעצבן של כת ולילה מנסה לגרד ממארק תשומת לב חיובית לשווא. הפעם מארק הוא הדמות הדומיננטית יותר, ומתברר שהוא דמות לא מעניינת בכלל. הוא מרוחק, לא מתקשר ומרוכז בעצמו ובמשימה שלו ממש כפי שהיה בפרקים הקודמים, אבל הפעם אין רגעי הומור באדיבות סטיבן הטמבל שיאזנו אותו. 

זה לא אומר שאין בפרק רגעים מצחיקים בכלל. יש סצנה אחת ששיעשעה אותי מאוד, אבל אני לא בטוחה שבמכוון. היא מתרחשת כשמארק מגיע לפגישת אווטארים של אלי מצרים העתיקים כדי להלשין להם שארתור מתכנן להחיות את אמית. קונשו המגזים משתלט על מארק כל פעם שהוא מקבל את רשות הדיבור. כתוצאה מכך, בזמן שכל האווטארים מדברים יפה ורגיל, מארק צורח את כל השורות שלו ונותן וייב כללי של הילדה מ"מגרש השדים". 

ארתור גם מזומן לדיון, ואז כשמגיע תורו לדבר הוא מסובב אותו חזרה לעבר מארק עם ספין ברוח "מה אתם מקשיבים לבנאדם שאפילו לא יודע את השם שלו חחח איזה אפס". האווטארים משתכנעים בקלות מדבריו של ארתור שקונשו סתם עושה צרות, כנראה בגלל שיש להם בעיה איתו עוד מקודם – כמו זה שהוא מושך יותר מדי תשומת לב לקיומם, נניח כשהוא גורם לליקוי חמה ספונטני כדי לזמן אותם לפגישה הזאת. הם בכלל רוצים לצפות בשקט על בני האדם בלי להתערב, כי זה הקטע החדש ב-MCU מסתבר. זה היה קצת מטומטם כבר ב"נצחיים", אבל יש לי תחושה ש"מון נייט" לא תהיה הפעם האחרונה שניתקל במהלך הזה. 

אז קיבלנו קצת סיפור רקע על קונשו הבודד, המנוכר לקהילה שאליה הוא אמור להשתייך. אבל זה לא הכול – יש לנו גם את סיפור הרקע של לילה, שאף היא בודדה ומנוכרת כלפי הקהילה שאליה היא אמורה להשתייך. מסתבר שהיא לא הייתה במצרים כבר עשור אחרי שהסתבכה עם חצי מקהיר כשגנבה עתיקות גנובות מהשוק השחור והחזירה אותן לבעליהן. 

לילה מאתרת את מארק במהירות הבזק ובדיוק ברגע שבו הוא צריך שודדת עתיקות מנוסה – הוא מנסה למצוא סרקופג שאמור להכיל הנחיות למיקום הקבר של אמית. היא לוקחת אותו בסירה לפגוש את אנטון (גספר אוליאל, שנהרג מאז הצילומים בתאונת סקי) ולנהל עוד שיחה לא מועילה על זה שהם בעצם נשואים ומה נסגר עם זה. באחוזה של אנטון הם מוצאים את מבוקשם וגם את מבוקשנו – משהו שסטיבן טוב בו. מסתבר שכדי למצוא את המיקום צריך לפענח איזה כתב חידה שקשור לכוכבים, דבר שמארק לא ממש יודע לעשות אבל סטיבן כן. 

כמובן שגם לשם ארתור מגיע (הבנאדם מתנייד עם ג'טפאק?), עושה צרות ועל הדרך זורק לנו קצת אפיוני דמות – מארק מסתיר מלילה דברים מחשש שהיא תחשוב שהוא לא ראוי לאהבה ולילה בכלל עמוק בתסביכים עם האבא שלה. אבל אין זמן לפיתוח דמויות – יש לנו סצנת קרב להגיע אליה! אפשר לדבר קצת על כמה מארק דוש וכמה סטיבן הוא האופציה העדיפה יותר לזוגיות (ספציפית עם לילה) כשנתעסק בפענוח המקגפין החדש שאמור להוביל אותנו לקבר הארור.

בשביל מטרה זו (פיענוח המקגפין, לא דיבור על כמה מארק דוש), קונשו שולף טריק מוגזם במיוחד כדי לפתור את כתב החידה – הוא משנה לגמרי את פני השמיים כדי לשחזר את מראה השמיים מלילה מסוים לפני 2000 שנה. קונשו יודע שהצעד המוגזם הזה יגרום לשאר האלים להכניס אותו ל"כלא האלים" – ואכן, האווטארים מתכנסים כדי… להפוך אותו לפסלון קטן. כלא האלים המצרים יותר דומה למקדש האבות הקדמונים בבית של מולאן ממה שציפיתי. 

אז עכשיו אין קונשו ואין חליפה, ואני מקווה שחציה השני של העונה (נשארו רק עוד שלושה פרקים) יוקדש לשיחות נפש מעמיקות בין לילה ומארק, העמקת הקשר המתפתח בין סטיבן ולילה, טיפול פסיכואנליטי מעמיק לתיקון השבר בנפשו של ארתור וערב משחקי קופסה בפירמידה של האלים המצרים. אבל יותר סביר שקונשו ישוחרר תוך מקסימום פרק, ארתור ימשיך לעשות שיט בסגנון ג'פאר וגזלייטינג לכל העולם ואני אמשיך לא להבין מה לעזאזל רוצים ממני. שיהיה בהצלחה.

פינת הדיאלוג התמוה:

סטיבן: "Et Voila"
לילה: "וואו"
סטיבן: "זה בצרפתית"
לילה: "אני יודעת"

כמובן. 


פרק 2: זמן את החליפה 

שמעתי שבפרק הקודם רציתם פחות תקצור של העלילה. אנחנו ב"עין הדג" שמחים להיענות לדרישות הקהל, בייחוד כשדרישות הקהל הם לעשות פחות עבודה. אז בואו נתחיל מחדש.

הפרק השני של "מון נייט" מתחיל בנפילה על הפרצוף. כאילו, מילולית: סטיבן מתעורר בבהלה ומזנק במהרה ממיטתו רק כדי לשכוח שהרגל שלו מחוברת אליה ולהימרח על הרצפה. ובעצם, הפרק השני מתחילה בנפילה מסוימת גם בהשאלה – אחרי שפרק הפיילוט הסתיים בכך שסטיבן סוף סוף נותן שליטה על גופו למארק, הדיבוק / פיצול האישיות המלחיץ שלו, זה קצת מעיק לחזור שוב לעלילות סטיבן הלוזר. 

עם זאת, לפחות הפרק כבר גילינו כמה תשובות לשאלות שלנו מהפרק הקודם. הדיבוק / פיצול שמדבר לסטיבן ממראות אקראיות הוא מארק ספקטור, האווטאר של אל הירח המצרי ח'ונסו (שיכונה בריקאפ הזה קונשו, כי ככה אומרים את זה במארוולית), אותו יצור מלחיץ עם ראש-שלד-ציפור שראינו בפרק הקודם. הוא חתם על ברית עם האל המדובר כדי להעניש פושעים וחוטאים, אך אם לא יבצע את חלקו – למשל כי טמבל עם מבטא בריטי מעצבן משתמש בגוף שלו, סתם זורקת באקראי – האל ייקח לו אווטאר אחר. ארתור (נו, הנבל הראשי של הסדרה) עשה את זה לפניו, והבאה בתור היא כנראה לילה (מאי קאלמאווי), אשתו של מארק ושותפה להרפתקאותיו בהן נמצאה אותה חרפושית ארורה. מארק ממש נחוש להרחיק אותה מהסיטואציה ככל האפשר, גם אם זה אומר שלא יראה אותה יותר לעולם. 

אגב חרפושית, מסתבר שהיא מה שמכונה בעגה האגיפטולוגית "מקגאפין". היא בעצם GPS מעופף למערה של ג'אפרקבר של האלה אמית, ההיא שארתור המלחיץ רוצה להחיות. בניסיון להשיג את החרפושית הוא עושה לסטיבן סיור בקיבוץ המקסים שהקים לחברי הכת שלו, בו הם מגדלים ירקות, לומדים שפות ו… צופים בוידאו של דולפינים? מה, אין להם שם גישה ליוטיוב נורמלי?

השיחה הארוכה של סטיבן וארתור היא החלק המהנה ביותר בפרק הזה – קודם כל, כי קורה בה משהו שהוא לא "סטיבן מנהל שיח חירשים מנג'ס עם מארק או לילה", אבל גם כי אלה הסיטואציות שבהן הקלולסיות של סטיבן מצליחה להיות כיפית. הוא דביל מוחלט וזה מאפשר לו לשאול את ארתור את השאלות שכולנו חושבים עליהן, נגיד "רגע, אז אתה ואמית מתכננים להרוג ילדים כי בעתיד הם אולי יעשו משהו רע?".

עוד חלק כיפי של הפרק מתרחש כשמארק סוף סוף מקבל שליטה על הגוף והופך למון נייט (כלומר, המון נייט המגניב, לא המון נייט בטוקסידו לבן טיפשי שסטיבן מצליח לזמן). באותו רגע הסדרה הופכת לרגע לאססין קריד, עם ריצות על הגגות וכאלה, וזה כיף.

בסוף הפרק ארתור משיג את מה שהוא רוצה (החרפושית) ואנחנו משיגים את מה שאנחנו רוצים באמת – להכיר יותר לעומק את מארק. הוא מחליט להשאיר אצלו את השליטה על הגוף, להשאיר את סטיבן "כלוא" בפנים ולטוס למצרים כדי למצוא את הקבר של אמית לפני ארתור. אני מקווה שזה אומר שהפרק הבא כבר יהיה פחות "מה קורה כאן" ויותר "הרפתקאות מגניבות במצרים!", כי מה שהרגיש מרענן ונחמד בפרק הראשון די מיצה את עצמו בשני. כשמספרים לנו על גיבורי אקשן שמוציאים לפועל את רצונותיהם של אלים מצריים עם ראשים של חיות, קשה להתעניין בהתקפי החרדה של סטיבן.

זאת דרישה קצת מוזרה אבל יהיה נחמד אם הפרק הבא של "מון נייט" ירשה לעצמו גם להתקדם יותר וגם להירגע קצת. להתקדם במובן של להעמיק קצת לתוך המיתולוגיה והאקשן, ולהירגע במובן שלא חייבים התרחשות בכל רגע. כמות הסצנות שנקטעות בשינוי פתאומי של לוקיישן, מישהו שמגיע משום מקום או דפיקה בדלת היא בלתי סבירה. העלילה תמיד בהתקדמות, וזה בסדר, אבל הכל מרגיש קצת מסודר וקל מדי, מהבנאדם שנותן לסטיבן להיכנס למכולה של מארק כי "יש לו זיכרון לפרצופים" ועד ל"לילה מופיעה משום מקום בדיוק בזמן כמעט לדרוס את סטיבן". תנו לדברים לקרות בגלל הדמויות ולא בגלל נסיבות נוחות מדי כי צריך להספיק הרבה בשישה פרקים, בבקשה.

לסיום – פינת הדיאלוג התמוה של הפרק. והפעם: 

מישהו שעושה לסטיבן חיפוש בדירה: "מה זה?"

סטיבן: "משקולת לנייר"

"מאיפה השגת את זה?"

"מחנות משקולות הנייר"

וואלה.


פרק 1 – בעיית דג הזהב

Oscar Isaac as Marc Spector/Steven Grant in Marvel Studios' MOON KNIGHT, exclusively on Disney+. Photo courtesy of Marvel Studios. ©Marvel Studios 2022. All Rights Reserved.

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש עייף מאוד. הכירו את סטיבן (אוסקר אייזק), בחור חביב אבל די לא יוצלח. ביום הוא עובד בחנות מזכרות במוזיאון בלונדון ומשתף מבקרים בידע שלו על מיתולוגיה מצרית – למרות שממש אף אחד לא רוצה שיעשה זאת. אין לו חברים מלבד פסל אנושי שמתעלם ממנו לחלוטין, בהתאם לתפקיד. לפעמים הוא מתפנה להקליט לאמא שלו הודעות. בלילה הוא קושר את עצמו למיטה ומנסה להישאר ער כמה שיותר זמן, כי הוא לא כל כך מסתדר עם כל העניין הזה של שינה. לפעמים הוא מתעורר במקום שונה מזה שבו נרדם, שעות נעלמות לו או שהוא מתעורר מותש בלי סיבה, כל מיני צרות כאלה.

לפרט מה בעצם מתרחש בהמשך הפיילוט של "מון נייט", הסדרה החדשה מבית מארוול, יהיה קצת מסובך. לא כי קורים הרבה דברים (ואכן קורים לא מעט), אלא כי הכול מאוד מבלבל, וזה בכוונה. כמו סטיבן, גם אנחנו לא בטוחים מה בעצם קורה ולמה, איפה ומתי אנחנו, האם הכול באמת קורה או שאיפשהו בתערובת יש גם חלומות והזיות. 

ובכל זאת, ננסה לעשות סדר. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שמשהו לא כשורה. כלומר, הלסת שלו לא בדיוק במקום, הוא מדמם מהפה ו…אה, כן, הוא באמצע הרי האלפים. אנשים דולקים בעקבותיו ובראשם ארתור (אית'ן הוק), טיפוס מסתורי ומלחיץ עם זכוכיות שבורות בתוך הנעליים וקעקוע מאזניים על היד. לארתור יש כוח מיסטי שמאפשר לו לשפוט את האנשים שבאים לראותו – מי לחיים ומי למוות – והוא מעוניין בחרפושית מוזהבת שנמצאת, משום מה, אצל סטיבן בכיס. 

סטיבן רוצה לתת לו את החרפושית ולהתחפף, אבל הגוף שלו פשוט לא מאפשר לו לעשות את זה, ולפני שתספיקו להגיד "דוקטור סטריינג' מבלה במימדיון הטירוף", הסיטואציה מחריפה לכדי מרדף מכוניות שבו סטיבן נוהג במכונית מלאה קאפקייקס לצלילי Wake Me Up Before You Go-Go. אתם מבינים, סטיבן חולק גוף עם עוד מישהו – מארק – שמבין מה בעצם גורם לכל התסבוכת הזו ואין מצב שהוא נותן את החרפושית הזאת לאיש הזכוכיות המלחיץ. אה, ויש גם קול מסתורי שמדבר מדי פעם כדי להעליב את סטיבן. הוא אולי נשמע כמו ונום (טוב, טכנית הוא נשמע כמו פ. מארי אברהם, אבל הבנתם), אבל לא מדובר בחייזר, אלא באל מצרי שנזכה להצצה קצרה לדמותו המאיימת בהמשך הפרק. 

פתאום קם אדם בבוקר ולדג שלו יש שני סנפירי-זנב. כלומר, זו הכמות המקובלת לדגים מסוגו, אבל לדג שלו היה קודם רק אחד. אה, ונעלמו לו כמה ימים, מה שגרם לו להבריז שלא מרצונו מדייט עם הקראש שלו במוזיאון. אחרי שפינק את עצמו בסטייק ושוקולדים כדי להתנחם, סטיבן מוצא חור בקיר הדירה שלו, ובו מפתח וטלפון. מעבר זריז על יומן השיחות מגלה לו שני מספרים בלבד, אחד בשימוש רחב משמעותית מהשני – המספר ששמור תחת השם לילה. הוא מצלצל אליה ומגלה שהיא מנסה ליצור קשר איתו, כלומר, עם מארק, כבר חודשים רבים ללא הצלחה. 

אבל רגע, קול מוזר נשמע פתאום בחלל הדירה. קול שקורא בשמו של סטיבן ומתעקש שהוא צריך להפסיק, וליתר דיוק, "להפסיק להסתכל". הכל רועד, האורות מרצדים ואחרי כמה דקות של אימה והימלטות מהדירה למעלית למסדרון ושוב למעלית, מופיעה לרגע קצר דמות מיסטית מאיימת, עם מעין גולגולת-ציפור במקום ראש. רגע, לא, עכשיו יש כאן קשישה ידידותית אבל קצת מוזרה. לא, שוב מפלצת, הפעם היא קרובה ומאיימת ו…

פתאום קם אדם בבוקר והוא באוטובוס לעבודה, הכל רגיל לגמרי עד שברחוב הנשקף מהחלון מופיע בחור בחליפה לבנה עם ברדס ועיניים בוהקות. כן נו, מון נייט שראינו בפוסטרים והטריילרים, אבל סטיבן עוד לא מכיר אותו. הוא יורד מהאוטובוס כדי להעביר את יום העבודה המלחיץ ביותר אי פעם – ארתור מגיע לבקר אותו כדי לספר לו על האלה אמית, שעל פי ארתור יודעת מה נעשה כל חיינו ו"לא ממתינה שהחוטאים יבצעו פשעים לפני שתעניש אותם". הוא מציץ אל נשמתו של הזבן המבולבל ומגלה שיש בתוכו כאוס (מה אתה אומר), אז הוא משחרר אותו. סטיבן עושה את הדבר ההגיוני והסביר וחוזר לעבוד כרגיל, כפי שג'ף בזוס היה רוצה. 

אבל לא כאן נגמרות הצרות – שעות אחר כך (כנראה) המקום מחשיך לגמרי והאימה מתחדשת עם הופעתה של מפלצת מוזרה חדשה שנחושה ללכוד את סטיבן. יש רק אדם אחד שיכול להציל אותו – מארק, שמתחיל לדבר איתו מתוך המראה. הוא מבטיח לו שיציל את חייו, חייהם, אם רק ייתן לו לקחת פיקוד על הסיטואציה. והוא נותן. סטיבן הוא עכשיו מארק שהוא גם מון נייט, הוא מחסל את המפלצת כאילו כלום ושולח אותנו לדרכנו, לכתוב ניתוחים ותיאוריות מעריצים ברדיט.

נשבעת שכל הבלאגן הזה מרגיש איכשהו מבלבל פחות בזמן הצפייה. כן, הכל קצת דיוויד לינצ'י ומלחיץ ולא קוהרנטי בשיט, אבל יש יד מכוונת בטוחה בעצמה שהופכת את זה ליותר מסקרן ופחות "עזבו אותי באמכם". אוסקר אייזק עושה עבודה טובה בתפקיד הבחור החביב עם המבטא הבריטי הגרוע, שרק רוצה לאכול סטייק עם הקולגה החמודה אבל נאלץ להימלט שוב ושוב מאיומים על חייו. גם אית'ן הוק לא רע בתור הנבל המסתורי, שעדיין לא ברור מה המטרות שלו, למה ואיך הוא מנסה להוציא אותן לפועל. עלילת חלום הבלהות לגמרי מבדלת את הסדרה מתוצרי מארוול אחרים – גם "וונדהויז'ן" או "דוקטור סטריינג'" התחילו מוזר, אבל לא כל כך מוזר, ועם הרבה יותר הומור מארוולי טיפוסי. סטיבן המגושם והקצת-טמבל רחוק שנות אור מהדמות השנונה והזחוחה עם לב הזהב שהתרגלנו לקבל מהיקום הזה, גם אם הוא זוכה להשחיל באחת השיחות רפרנסים תרבותיים ברוח טוני סטארק. 

מעניין לראות איך הסדרה תאזן בפרקים הבאים בין המסתורין, רגעי האימה, הסצנות היומיומיות יותר והתשובות לאלף ואחת השאלות שהפרק הזה העלה. מעניין לא פחות לראות איך תתנהג ותדבר הדמות הנוספת שאייזק משחק בסדרה הזו, שקיבלנו רק הצצה קצרה אליה בפרק. אגב, הפרק גם לא כלל שום חיבור לדמויות וסיפורים אחרים מיקום מארוול. לא אתפלא בכלל אם בהמשך יתברר שסרסי מ"נצחיים" עובדת באותו המוזיאון, אבל אני מקווה שזה לא יקרה כי זה יקשה עליי להעמיד פנים שהסרט הזה לא באמת קיים.