ביקורת: אור ירח

הסרט הקטנטן שהגיע עד האוסקרים, האם הוא יצליח להגיע עד ללבו של יהונתן צוריה?

שיירון הוא ילד מאופק. מאופק על גבול הלא מגיב. מאורעות חיים עוברים מעליו, והוא בקושי מצליח ‏להוציא שלוש מילים מהפה. הוא הולך בראש נפול, מסתגר מהעולם ואוגר תסכול . החברים ‏קוראים לו "ליטל", חבר שלו קווין קורא לו "בלאק" ורוב הילדים פשוט קוראים לו "הומו". ואת כל ‏התסכולים, ההעלבות, האכזבות – שיירון בולע את כל אלה במבט מפוחד ולא מגיב. הוא מחכה.‏

האיפוק של שיירון ירדוף אותו לאורך כל חייו. גם כשניפגש בו כשהוא נער וגם שהוא כבר מבוגר, הדרך הקלה ביותר לזהות אותו היא לא צבע העור או ההליכה שלו אלא ‏העיניים שלו – שקוראות לעזרה אבל לא מוכנות להסגיר מידע, שמקוות למצוא קשר אנושי אבל לא ‏יודעות איך. ‏

‏"אור ירח" הוא סרט על שיירון, ילד שגדל בפלורידה לאם חד הורית. הסרט מחולק לשלושה פרקים המתרחשים בשלוש תקופות – כששיירון הוא ילד בן 9, כשהוא נער בן 16 וכשהוא אדם בשנות העשרים לחייו, ובכל פרק, צוות השחקנים המגלם את שיירון ואת חבריו מתחלף כמעט לגמרי. ומכיוון ששיירון הוא בחור מאופק, כך גם ‏הסרט הוא סרט מאופק – בחירה לא מאוד קולנועית בימינו, וצריך להצדיע לסרט על המוכנות להמר על ‏הסגנון הזה. בעידן שבו הכל קיצוני, קשה להתרגש ממבט או מגע ידיים אסור, כמו בסרטים משנות ‏ה40. אם בסרט שמוקרן באולם הסמוך זוג הנאהבים שוכבים בפגישה הראשונה, מה זה כבר מגע ידיים שנמשך ‏שנייה אחת יותר מהמצופה? אבל ב"אור ירח" כל פעולה קטנה שכזאת היא בעלת חשיבות: פתיחה של ‏דלת יכולה להרגיש כמו יריית אקדח, ומבט רומז מרגיש כמו סצנת אהבה. ‏

כנראה שזה בגלל שבארי ג'נקינס, יוצר הסרט, גם הוא בחור שיודע את כוחו של איפוק. ‏לסרט שכולל סוחרי סמים, מכורים לקראק, אלימות והומוסקסואליות קשה לקרוא איטי או חסר עניין, אבל ג'נקינס עושה כמיטב ‏יכולתו להקטין את כל האלמנטים האלה, ולהתמקד ביצירת סיפור קטן שרוב הזמן עובר בבחינת ‏הסביבה, ולא במאורעות גדולים. הוא לא מכניס דרמה כפויה או סצנות גדולות מהחיים, לא מגביר ‏רגשות בשביל המלודרמטיות ולא מכניס שום דבר שמרגיש לא טבעי. הוא מחכה ועוקב אחרי החיים של ‏שיירון, במתח שזוחל אט אט, ובלי מה שאפשר בדיוק להגדיר ‏כ"עלילה רציפה" פרט למסלול החיים הכללי של שיירון. ‏

למי שעוקב עד עכשיו, יש לנו "סרט אומנותי בתקציב לא גדול על שחור הומוסקסואל, כמעט בלי עלילה, ‏שמתנהל בצורה מאופקת" – כלומר, סרט שברוב המקרים מגיע ל-VOD‏ להקרנות טלוויזיה מול קהל נרדם. ובכל ‏זאת, הסרט הזה הצליח להיות מועמד לאוסקר לפרס הסרט הטוב ביותר ועוד שבעה פרסים אחרים, ולמלא אולמות בהקרנות סדירות בישראל, שאליה סרטים שחורים מדי בדרך כלל פשוט לא מגיעים. מדובר אולי בדוגמא האולטימטיבית לקלישאה של "הסרט הקטן שהגיע רחוק". ‏

וזה מובן לחלוטין: יש קסם ב"אור ירח". הבימוי של ג'נקינס והבחירה שלו לספר את הסיפור שהוא ‏מספר כפי שהוא מספר אותו אולי מצמצמת את הקהל הפוטנציאלי של הסרט, אבל עבודת הבימוי שלו מדהימה. בין אם מדובר בצדדים הטכניים שיוצרים מראה ייחודי ומהפנט דרך עריכה, מוזיקה ‏וצילום יפהפיים ובין אם השגת הופעות מדהימות מהשחקנים שנמצאים בסרט. סיפור יצירת הסרט כולל כמה פרטים מדהימים. למשל: העובדה שנעמי האריס, השחקנית הבריטית שמשחקת את תפקיד אמו של שיירון הייתה ‏בסט שלושה ימים בלבד – דבר כמעט בלתי מתקבל על הדעת כשרואים את ההופעה שלה. מילא שהיא מופיעה בלא מעט ‏סצינות, אבל היא עוברת חיים שלמים מקצה לקצה. ואת כל זה היא עשתה בשלושה ימים? אולי מדהימה עוד יותר היא העובדה שג'נקינס מעולם לא הפגיש את שלושת השחקנים המגלמים את שיירון לאורך חייו כדי שיתאמו בינהם, ובכל זאת הוא מצליח ליצור דמות כל כך אחידה בכל שלושת הסיפורים שאין ספק בכך שזה אותו ‏האדם. ולא רק שיירון – גם דמויות אחרות בסרט מתפתחות לצידו לכיוונים שונים וטבעיים ‏שנאמנים לבסיס הדמות. רבים מהשבחים והפרסים שלהם הסרט זוכה הולכים למהרשאלה עלי, שמגלם מעין דמות אב ‏לשיירון, אבל האמת היא שכל שחקן בסרט הזה פשוט נהדר, כולם עובדים יחד נהדר, ולג'נקינס מגיע ‏קרדיט לא קטן על כך. ‏

וגם מעבר לזה, ג'נקינס מציג חזון שמראה את המחשבות של שיירון דרך הדברים הקטנים. סצנות ‏גדולות מתמקדות בדברים הקטנים שאליהם שיירון בורח,‎ ‎כמו החול שעליו הוא יושב, וגורמות לך לחוש ‏אותם כמו שהוא חש אתם. וכשהוא עובר מתקופה לתקופה הוא מצליח לגרום לנו לראות את אמו של שיירון בצורה שונה לחלוטין בכל פעם, בעזרת שימוש בקולנוע חכם – מצלם אותה לפעמים מלמעלה כדמות אצילית, ולפעמים במצלמת רועדת כדמות במשבר. הסרט עושה כמיטב יכולתו ‏לשים אותך בתוך נעליו של שיירון. ‏

וכאן, עבורי, התחילה הבעיה: אפילו בתוך הנעליים שלו, אני פשוט לא מצליח להבין אותו. לא פעם רציתי לצעוק על ‏שיירון "מה אתה שותק, אתה לא רואה שהוא רוצה לעזור לך? תגיד משהו למען השם, יא גולם!". לא ‏הצלחתי להזדהות עם הפחד שלו והאיפוק הרגשי שבו הוא נמצא. בהחלט הבנתי למה הוא עושה מה ‏שהוא עושה מבחינה הגיונית, אבל לא מבחינה רגשית.

ויש גבול כמה אפשר לאהוב סרט רק על סמך ‏העשייה המצוינת שלו. סרט צריך ליצור איזשהו קשר רגשי עם הקהל שלו, ו"אור ירח" לא קשר אותי ‏רגשית לשיירון והמצוקות שלו והשאלות שלו והדמות שלו. ‏המגבלה הזאת מונעת מ"אור ירח" להיות סרט שגורם לי להתלהב ממנו בקול גדול. אני מעריך את ‏העשייה המצוינת שלו, יש בו המון רגעים, שחקנים ואיכויות שאני אוהב, אני חושב שהוא הישג קולנועי ‏נדיר ואני בהחלט חושב שצריך ללכת לראות אותו. הוא פשוט לא הצליח להיחרט אצלי בלב.‏