ביקורת: ממלכת אור הירח

העולם של ווס אנדרסון נראה כמו סרט מצויר ואנשים מתנהגים בו כמו בובות. ומשום מה, זה מקסים

אומרים את זה הרבה, לא לעתים קרובות זה נכון: מספיק פריים אחד כדי לזהות סרט של הבמאי ‏הזה. במקרה של ווס אנדרסון, זה נכון לחלוטין. מזהים אותו מהפריים המוקפד, הבנוי בקוים ישרים, המעוצב ‏בגווני חום והכולל פריטים שנראים כאילו נמצאו בחנות וינטאג', הראשון. כמו, למשל, הפריים הראשון של ‏‏"ממלכת אור הירח". קצת אחר כך מגיעים הפריימים הסימטריים לחלוטין, הצילום מלמעלה המאונך לקרקע במדויק, ‏האנשים שעומדים באמצע המסך ומסתכלים אל המצלמה בחוסר הבעה, הדיאלוגים שנאמרים ‏באופן מונוטוני, וכמובן, הכותרות הצהובות.‏

אין שום דבר רע בסגנון מובחן: זה מאפשר לך לדעת מראש בדיוק לאן אתה הולך, ולדעת מראש ‏אם תהנה. אם אתה אוהב את הסגנון של ווס אנדרסון, אתה אוהב אותו, ואם לא, הדבר הנכון ‏לעשות יהיה לא ללכת לסרטים שלו. זאת התאוריה, לפחות. היא לא מסבירה למה אני, שלא אוהב ‏את ווס אנדרסון, נהניתי כל כך מ"ממלכת אור הירח".‏

אני אפילו לא מחבב את הסגנון שלו! אני מעריך את ההשקעה בעיצוב פריימים וכל זה, ויש לו את ‏האבסורדיות החביבה הזאת – כמו מישהו שעומד באמצע אולם התעמלות עם דג מלוח ביד ואומר ‏ברצינות רבה "עפרוני מצויץ". אבל אני דווקא בקטע של הזזת שרירי פנים, הבעת רגשות ‏ועולמות שבהם לא כל התושבים סובלים מתסמונת אספרגר. הסרטים של אנדרסון יפים, אבל האנשים בהם אף ‏פעם לא נראים כמו אנשים, אלא כמו בובות. וגם כשהם באמת היו בובות – ב"מר שועל המהולל", ‏שכולם כל כך עפו עליו – זה לא עזר, ואני לא ממש התלהבתי. אבל "ממלכת אור הירח" עבד ‏בשבילי, ואני לא מבין למה.

אולי זה משום ש"ממלכת אור הירח" לא מעמיד פנים שהוא מתרחש בעולם האמיתי. הוא מתרחש על אי בידיוני בשנות-השישים בידיוניות, והוא מעין סרט הרפתקאות לילדים. ומכיוון שהרבה מהסרט מסופר דרך עיניים של ילדים, הסגנון הקצת אטום, קצת חייזרי, קצת אוטיסטי מתאים יותר. ילד אחד, צופה חנון עם משקפיים גדולים, מתאהב בילדה אחת, עם עיניים יפות, שפתיים שאינן מחייכות לעולם ומשקפת. או לפחות, הם משוכנעים שהם מאוהבים. אם יש תשוקה בינהם, היא מודחקת היטב. האופן שבו הסרט מתאר סיפור אהבה דומה לאופן שבו היה מדמיין את זה ילד לפני גיל ההתבגרות. ריאליסטי? ממש לא. תמים, כן. חמוד, לחלוטין. הם בורחים יחד – הוא ממחנה הצופים, היא מהמשפחה שלה. כל העולם, או לפחות כל תושבי האי שעליו הם גרים, מחפשים אחריהם.

המחפשים כוללים כנופיית ילדים שמזכירה את בראד פיט והבסטארדס שלו מ"ממזרים חסרי כבוד", המדריך שלהם (אדוארד נורטון), אמא (פרנסס מקדורמנד) ואבא (ביל מוריי) של הילדה, כח המשטרה המקומי (ברוס וויליס), השירותים הסוציאליים (טילדה סווינטון), ואם אתם צריכים קצת להירגע כרגע כי עצם הזכרת כל השמות האלה יחד באותו משפט גרם לכם לפרפורים בלב מרוב אושר, אני די מבין אתכם. ג'ייסון שוורצמן. הארווי קייטל.

העלילה היא עניין משני. גם השחקנים, עד כמה שהרשימה הזאת מכובדת, הם לא העיקר (אבל יפה איך שמדיניות אי-הזזת-שרירי-הפנים שברוס וויליס אימץ לאחרונה יושבת בול על השידוך שלו לאנדרסון). הייחוד האמיתי של "ממלכת אור הירח" הוא העיצוב, האופן שבו כל שוט מצויר. זה לא סרט אנימציה, אבל הוא נראה כזה. שוב, זה לא מאוד שונה ממה שחובבי אנדרסון יודעים שיקבלו בכל סרט שלו, אבל זה יפהפה באופן מוזר. יש שוטים שכאילו מתרחשים בעולם "סופר מריו" דו-מימדי, בלי עומק, שבו אפשר לנוע רק ימינה או שמאלה. אחרים נראים כמו מין בית בובות שבו לא משנה איך תניע את הדמויות, הן תמיד יסתדרו בסימטריה מפוסלת. אחרי כל סרטי מצלמת הכתף, הזיגזג והצילום ה"טבעי", הסגנון הזה בולט כמו חמוצית בתוך שוקולד.

אבל למה כל זה הופך את הסרט לכל כך חמוד? למה משפטים רציניים שנאמרים ביובש על רקע תפאורה מדויקת הם דבר כל כך מצחיק? למה לנהל דיון רציני על עתידך לצד ילד שקופץ על טרמפולינה גורם לך לחייך? יכולתי להמציא תיאוריות פסיכולוגיסטיות כדי לתרץ את זה, אבל כולן היו דרך מתוחכמת לומר שאני לא ממש יודע. אני כן יודע ש"ממלכת אור הירח" הוא מקסים לגמרי. מומלץ לאנשים שאוהבים את ווס אנדרסון ולכאלה שלא.