ביקורת: אמא!

דארן ארונופסקי ממש רוצה שתתווכחו על הסרט שלו, תשנאו אותו ותנסו להבין מה הוא אומר. אבל אתם לא חייבים

יש סרטים שכל מה שהם רוצים ממך זה שתגיד עליהם "וואו, איזה סרט חכם זה היה". מדובר לרוב בסרטים של במאים-תסריטאים שמכניסים לסרט כל מיני ניואנסים שבעיני היוצרים הם ודאי מעין ביצי פסחא מתוחכמות, אבל במציאות הם מרגישים יותר כמו מישהו שתוקע לך מרפק וצועק לך באוזן "הבנת? הבנת?". הסרטים הללו אולי רוצים גם לרגש, להבהיל או לעשות את הפונקציות האחרות של סיפור או סרט, אבל זה נראה כמשימה משנית לעומת המשימה הראשית שלהם – שתצא ותגיד "וואו, הבמאי הזה… מטורף! גאון! מבריק!". "אמא!" הוא, אם תרשו לי, האמ-אמא של כל הסרטים האלה: סרט שמנסה לשלוח את הצופים לחפש בו רמזים ולפתח תאוריות ופירושים. הוא קודם רוצה להיות חכם, ואז אולי גם רוצה להיות סרט.

העלילה ב"אמא!" היא… ובכן, לא ממש העניין העיקרי בו, וזאת בעיה. יש סיפור, כן, שהוא משהו כמו "ג'ניפר לורנס וחאוויר בארדם חיים בבית מבודד ואז מגיעים אנשים". אבל כסיפור נטו זה סיפור גרוע. כזה שבמקום קו עלילה רציף מוסיף מלא "ואז", בלי קו כללי שמוביל באופן הגיוני מאירוע אחד לאחר. "ואז מגיעים הילדים שלהם! ואז יש דם מהרצפה! ואז יש מסיבה! ואז יש תינוק! ואז יש קריסטן וויג!" וכו' וכו'.

אבל כאמור, זה לא העניין. הסיפור הוא רק רקע, כי מה שהסרט באמת רוצה להתמקד בו הוא המשל שנמצא בתוכו. חלק מהקטע בצפייה בסרט היא ההבנה של המשל הזה, ולכן אמנע מלציין מה הנמשל בהמשך הביקורת. הבעיה היא ש"אמא!" הוא משל גרוע: משל הוא סיפור שאמור לעבוד גם בלי הנמשל שלו, כסיפור משעשע או מעניין בפני עצמו – ואז, כאשר אתה חושב על זה, אתה מגלה את הנדבך הנוסף, ואתה אומר "חי נפשי! הרי כך הדבר!", וזה מגניב פעמיים כי פעם אחת היה סיפור מעניין שנהנית לשמוע ופעם שנייה זה בכלל סיפור על משהו אחר. "אמא!" לעומת זאת, הוא מסוג המשלים הגרועים האלה, שלא ממש עובדים בלי הנמשל שלהם, ואז אתה מגלה מה המשל שלהם, ואז אתה מבין שגם עם הנמשל הם לא ממש עובדים. כלומר, פחות משלי איזיפוס, ויותר הורה שמספר לילד שלו את הסיפור על הקיפודה שלא אכלה את ארוחת הצהריים שלה ואז היא מתה! מתה! את שומעת, כרמל? אז כדאי שתאכלי את ארוחת הצהריים שלך, את מבינה?!

כל זה היה נסלח, אגב, אם הסרט היה מעניין בשלב כלשהו. שמעתי אנשים מתייחסים לסרט כ"מזעזע", "מטלטל" ועוד, אבל נקודת המבט שלי הייתה קצת שונה: התחלתי את הסרט מנקודת המבט של "זה לא מאוד מעניין", לאחר מכן הגעתי ל"הממ, לא כל כך אכפת לי ממה שקורה על המסך" וסיימתי את הסרט אוחז במושבי בעודי חושב "השם ישמור, למי אכפתתתתתתת".

זה לא שהסרט לא מנסה. "אמא!" מציג עצמו, לפחות בהתחלה, כסרט אימה, ומנסה סוגים שונים של הפחדות, אבל זה פשוט לא ממש עובד לו. כסרט בז'אנר "פלישה ביתית", למשל, רמת החרדה שלכם תלויה בכמה אתם מפחדים מדברים כמו "מישל פייפר לא נחמדה אליכם במיוחד". הדבר היחיד שהסרט מבצע היטב זה את השטיקים המעפנים של הבהלות הקפצה, אבל גם זה לא ממש עובד: הסצנות הולכות כך שיש קול מפחיד, ואז אנחנו רואים גילוי מוזר, ואז טוב בסדר בעצם זה לא קידם את הסיפור בשום צורה אז בואו נחזור לעלילה שלנו. לקראת סוף סרט ישנה סצינות שעלולה להיות מאוד מזעזעת, אבל זה בתנאי שעדיין אכפת לכם ממשהו שקורה על המסך בשלב הזה. התוכן שלה הוא מהסוג שאמור לזעזע כל בן אנוש, אבל בשלב הזה של הסרט, לי היא גרמה בעיקר לצחוק. אפשרי שהבעיה בי.

אחת הסיבות שהסיפור לא עובד הוא שבשביל סיפור צריך דמויות, וכאן – אין ממש. חלק עצום מהסרט מורכב מקלוז-אפים על פניה של ג'ניפר לורנס. אלא שמתברר שעומק הדמות לא נמדד במספר הקלוז-אפים, ולמרות כל הקירבה הזאת, אין המון מה ללמוד על הדמות שלה. לורנס לא מפגינה טווח רחב של רגשות בסרט; לאורך כולו היא בוהה בחוסר אונים באנשים בבית שלה ורוצה מאוד שילכו, וזה לא משתנה בשום שלב. כאדם שגם הוא לא מת על זה שיש לו אנשים בבית הזדהיתי מדי פעם עם המצוקה שלה, אבל לא מדובר במאפיין שמחזיק לבדו דמות שלמה.

הסרט מסמן תהליך לא טוב – לא לדארן ארונופסקי, במאי הסרט, ולא ללורנס. ארונופסקי הופך ליותר ויותר מגושם בכתיבה שלו, עם מטאפורות כל כך ברורות ורשלניות שהן עלולות לגרום ליותר פרצי צחוק מאשר הרהורים עמוקים על משמעות החיים. אם מוסיפים לכך גם את הראיונות של ארונופסקי סביב הסרט, נראה שהוא נמצא בתהליך מתקדם של כניסה לתוך ישבנו, וזה חבל – כי בכל זאת מדובר בבמאי מוכשר, לפחות בכל התחומים הטכניים. לורנס, בינתיים, נראית יותר ויותר אבודה כתור אישיות קולנועית. ימי האנרגיה והכריזמה שלה נעלמו להם בשנת 2013 בערך, ומאז היא נראית משועממת או אבודה בסרטים שלה. לא ברור מי חשב שהילדה הזאת (גילוי נאות: אני והיא באותו גיל בדיוק) מקרינה אנרגיות אמהיות ובוגרות שדרושות לתפקיד שהיא מבצעת בסרט הזה, אבל הוא, ובכן, טעה. הייתי רוצה לכתוב שהיא לפחות התאמצה נורא, אבל זה לא ממש ניכר מהתוצאה שמוצגת בקולנוע. ממי שהיתה יכולה להיות השחקנית של הדור שלנו, היא מתחילה להיעלם ולנבול בהופעות לא מרשימות. אד האריס ומישל פייפר, אגב, ממש טובים בתפקידים הקטנים שיש להם והסרט היה משתפר פלאים אם הוא היה מתמקד בהם, אבל, נו , טוב.

מכיוון שהסרט הוא משל מחוכם, הוא מזמין ניתוחים ופרשנויות, אבל ברגע שבו מסתכלים עליו לעומק מגלים שאם רוצים להתעצבן על "אמא!" – לא חסרות סיבות. הטיפול שלו באמהות, תינוקות, יחסי זוגיות, ועוד שלל נושאים הוא לא משהו בלשון המעטה, והעובדה שג'ניפר לורנס שוב מלוהקת בתפקיד שגדול עליה בכמה וכמה שנים (או לפחות בילד אחד) מתחילה קצת להעיק. אבל להתעצבן על הסרט רק יסייע לו להשיג את התואר הנכסף של "סרט מעורר מחלוקת" ש"אנשים פשוט לא היו יכולים להתמודד איתו", או מה שלא יהיה. "אמא!" לא רוצה להיות שובר קופות זוכה אוסקרים, אלא הילד המגניב עם הז'קט עור שאף אחד לא מבין והוא הו-כה-כל-כך-קיצוני-וחתרני. "אמא!" הוא סרט שניזון מניתוחי יתר וכתבות נגד ומה שלא יהיה, והאמת היא שזה לא כל כך מגיע לו. הוא אמנם סרט ייחודי ולא שגרתי, עם עומק מסוים, אבל הוא לא עד כדי כך מעניין, ובעיקר לא עד כדי כך טוב. במקום להתפעל או להתעצבן, אני מציע לקחת נשימה עמוקה, להסתכל על הסרט, להגיד "אה, זה לא סרט משהו" ולהמשיך בחיינו. ולו רק בגלל שדארן ארונופסקי ישנא אם נעשה את זה. נראה שלארונופסקי לא היה משהו באמת חשוב להגיד, אלא בעיקר משהו מחוכם להגיד, והוא רצה שכולנו נדע שהוא מאוד חכם. אז כל הכבוד, דארן, תקבל כוכב זהב ותחזור לשולחן הכתיבה. תנסה לא ליפול מהכיסא בהתלהבות יתרה פעם הבאה שאתה בטעות משרבט סימן פיסוק לתוך השם של הסרט שלך, בסדר?