"שבוע ויום" הוא סרט אחלה, עם סצינה אחת שהיא אולי מסצינות השנה שסובל מהשילוב של הגימיק ושל התימה שלו.
הגימיק שלו זה שהוא מתרחש ביומיים ויותר נכון יום וחצי, והתימה שלו זה שהוא מראה צמד הורים עצורים רגשית במידה מוגזמת שמצדיקה את התואר "הסרט הכי אשכנזי של השנה" שמתמודדים עם האבל על איבוד בנם. ואין מה לעשות, ביומיים לא מספיקים לעבור תהליך מאוד משמעותי בהתמודדות עם האבל.
אז מה עושים? במאים אחרים היו יכולים לנסות לתעד וליצור סרט מינורי יותר בשאיפות שלו, או לשים דרמה מלאכותית נורא ואסף פולונסקי הבמאי בחר בדרך אמצעית שלא ממש עובדת- הוא שם המון דברים סמליים לתת לצמד ההורים לעשות – זוג חתלתולים שנמצא בחצר, שמיכה של הילד שנעלמה, קשר עם הילד של השכנים דרך מרד נעורים מוזר שכזה, סידור החלקות ויש כל כך הרבה שהכל מתחיל להיראות אקראי. כאילו סצינה לא מובילה לסצינה ואין ממש סדר הגיוני לעלילה אלא "50 דרכים סימבוליות לבמאי להראות התמודדות עם אובדן בקולנוע". וזה מאוד יפה בסצינות מסוימות אבל זה אף פעם לא מתגבר ומגיע לשיא רגשי. הוכחה לכך היא בשלב כלשהו בסרט הסרט מתנתק לחלוטין מגיבוריו וזה כמעט לא משפיע עליו, אבל לא בצורה קבועה כמו סרט לינקלייטר-י לפחות. פעם אחת, לסצינה אקראית אחת ואז זהו.
זה בנוסף לבימוי חובב המונטאז'ים המוזיקליים שתמיד מושמעים לצלילי שירים שאני לא מכיר יוצר תחושת אקראיות קלילה לסרט שלא מצליח להידבק. זה לא שחסר סצינות יפיפיות, או שהמשחק לא ברמה (שי אביבי נהדר, אבל גם שאר הקאסט מתבלט לחובה) אבל לסרט שמשאיר כל כך הרבה קצוות פרומים לא מצליח לקשור אותם בצורה משמעותית שמגבירה ומאירה אחד על השני וסתם יוצר עומס, גם אם קליל במיוחד.
בהשוואה לא הוגנת (בעיקר כי ג'יימס וייט עוסק בעוד נושא גדול שלא בשבוע ויום), גם "James White" מתמודד עם האבל והניסיון לחזור לתפקוד ולשיגרה של גיבורו אבל הוא לא תוחם את עצמו לזמן מוגבל והוא רק מרוויח בזה. כשיוצא לנו לשהות יותר זמן עם הגיבור ולהכיר אותו בעוד מצבים ולא רק פוסט-שבעה זה פוגע הרבה יותר עמוק.
אז כמו שאמרתי, סרט נחמד מאוד עם סצינה אחת מעולה אבל אף פעם לא מצליח להיות יותר מרצף סצינות על המסך עם קישור אקראי.
בעיני אייל ווייקי עוברים תהליך נפשי משמעותי מאוד ביום וחצי האלה, תהליך שמוצג בעדינות, אך הוא בהחלט לא אקראי. אייל יוצא מהמצב האגוצנטרי שבו הוא נמצא לאחר מות בנו, מצב ה"הכול מגיע לי" בעזרת הקשר המתפתח עם הבן של השכנים, ובכך גם משלים עם האובדן. מה שבתורו עוזר לוויקי לשחרר את סכר הרגשות שהיא בנתה סביבה. "שבוע ויום" הוא ממש לא סרט פרום, אפשר אפילו להגיד שההתעקשות שלו לסגור את כל הקצוות לקראת הסוף היא נקודת חולשה של התסריט.
ולגבי זמן ההתרחשות הקצר, לדעתי זה מוסיף לקצב הדחוס של הסרט, כמו פצצה מתקתקת. זאת מניפולציה, אבל אומנות היא כולה שקרים ומניפולציות. השאלה היא האם זה עובד. עלי זה עבד מצוין, ולכן לדעתי מדובר באחד מהסרטים המרגשים של השנה.
הקצוות נקשרים אבל בצורה לא משמעותית רגשית: יש את הילדה, ואת הבן של השכן, ואת החתולים ואת חלקות הקבורה ואת התור לרופא ואת המריחואנה ובסופו של יום הם לא מצליחים לבנות אחת את השני לקראת שיא רגשי אלא להיות סצנות אקראיות שאומנם "נקשרות" לכאורה (אבל לא באמת) אבל לא הרגישו נחוצות באמת, אלא כמו עודף משקל למהלך רגשי אחד של שתי הדמויות.
וכן, יש משהו מוזר בכך שהתמודדות עם אבל צריכה קצב של פצצה מתקתקת. אני מבין שזה עבד לך, אבל זה נשמע מעט אבסורדי. (עכשיו אני מדמיין סרט אקשן שכזה: "הם הרגו את הבת של ליאם ניסן… ויש לו שבוע אחד להתמודד עם אובדנה לפני שהוא חוזר לעבודה… ליאם ניסן הוא "האבל" ") התמודדות עם אבל צריכה זמן והפנמה, לא מטאפורות והגבלת זמן.
זקוק ליותר ימים
"שבוע ויום" הוא סרט אחלה, עם סצינה אחת שהיא אולי מסצינות השנה שסובל מהשילוב של הגימיק ושל התימה שלו.
הגימיק שלו זה שהוא מתרחש ביומיים ויותר נכון יום וחצי, והתימה שלו זה שהוא מראה צמד הורים עצורים רגשית במידה מוגזמת שמצדיקה את התואר "הסרט הכי אשכנזי של השנה" שמתמודדים עם האבל על איבוד בנם. ואין מה לעשות, ביומיים לא מספיקים לעבור תהליך מאוד משמעותי בהתמודדות עם האבל.
אז מה עושים? במאים אחרים היו יכולים לנסות לתעד וליצור סרט מינורי יותר בשאיפות שלו, או לשים דרמה מלאכותית נורא ואסף פולונסקי הבמאי בחר בדרך אמצעית שלא ממש עובדת- הוא שם המון דברים סמליים לתת לצמד ההורים לעשות – זוג חתלתולים שנמצא בחצר, שמיכה של הילד שנעלמה, קשר עם הילד של השכנים דרך מרד נעורים מוזר שכזה, סידור החלקות ויש כל כך הרבה שהכל מתחיל להיראות אקראי. כאילו סצינה לא מובילה לסצינה ואין ממש סדר הגיוני לעלילה אלא "50 דרכים סימבוליות לבמאי להראות התמודדות עם אובדן בקולנוע". וזה מאוד יפה בסצינות מסוימות אבל זה אף פעם לא מתגבר ומגיע לשיא רגשי. הוכחה לכך היא בשלב כלשהו בסרט הסרט מתנתק לחלוטין מגיבוריו וזה כמעט לא משפיע עליו, אבל לא בצורה קבועה כמו סרט לינקלייטר-י לפחות. פעם אחת, לסצינה אקראית אחת ואז זהו.
זה בנוסף לבימוי חובב המונטאז'ים המוזיקליים שתמיד מושמעים לצלילי שירים שאני לא מכיר יוצר תחושת אקראיות קלילה לסרט שלא מצליח להידבק. זה לא שחסר סצינות יפיפיות, או שהמשחק לא ברמה (שי אביבי נהדר, אבל גם שאר הקאסט מתבלט לחובה) אבל לסרט שמשאיר כל כך הרבה קצוות פרומים לא מצליח לקשור אותם בצורה משמעותית שמגבירה ומאירה אחד על השני וסתם יוצר עומס, גם אם קליל במיוחד.
בהשוואה לא הוגנת (בעיקר כי ג'יימס וייט עוסק בעוד נושא גדול שלא בשבוע ויום), גם "James White" מתמודד עם האבל והניסיון לחזור לתפקוד ולשיגרה של גיבורו אבל הוא לא תוחם את עצמו לזמן מוגבל והוא רק מרוויח בזה. כשיוצא לנו לשהות יותר זמן עם הגיבור ולהכיר אותו בעוד מצבים ולא רק פוסט-שבעה זה פוגע הרבה יותר עמוק.
אז כמו שאמרתי, סרט נחמד מאוד עם סצינה אחת מעולה אבל אף פעם לא מצליח להיות יותר מרצף סצינות על המסך עם קישור אקראי.
זוג ההורים בסרט בהחלט עובר תהליך משמעותי ביום הזה
בעיני אייל ווייקי עוברים תהליך נפשי משמעותי מאוד ביום וחצי האלה, תהליך שמוצג בעדינות, אך הוא בהחלט לא אקראי. אייל יוצא מהמצב האגוצנטרי שבו הוא נמצא לאחר מות בנו, מצב ה"הכול מגיע לי" בעזרת הקשר המתפתח עם הבן של השכנים, ובכך גם משלים עם האובדן. מה שבתורו עוזר לוויקי לשחרר את סכר הרגשות שהיא בנתה סביבה. "שבוע ויום" הוא ממש לא סרט פרום, אפשר אפילו להגיד שההתעקשות שלו לסגור את כל הקצוות לקראת הסוף היא נקודת חולשה של התסריט.
ולגבי זמן ההתרחשות הקצר, לדעתי זה מוסיף לקצב הדחוס של הסרט, כמו פצצה מתקתקת. זאת מניפולציה, אבל אומנות היא כולה שקרים ומניפולציות. השאלה היא האם זה עובד. עלי זה עבד מצוין, ולכן לדעתי מדובר באחד מהסרטים המרגשים של השנה.