ביום הולדתו ה-21, אביו של טים מזמן את טים למשרדו ומספר לו דבר מדהים: הוא – כמו כל הגברים בשושלת משפחתו – יכול לנסוע בזמן. כל מה שהוא צריך זה לחשוב על רגע כלשהו בעברו, לעצום עיניים, לאגרף ידיים (זה חשוב, משום מה) והוא יהיה שם, חופשי לחיות מחדש את העבר ולתקן את הטעויות הקטנות או הגדולות שעשה. טים מגלה שהוא בעל היכולת שעליה אנחנו יכולים רק לחלום: הזדמנות שניה, שלישית, רביעית וחמישית לכל רגע. הוא יכול לחיות בלי השלכות ובלי סיכונים, בידיעה שכל טעות שהוא יעשה היא הפיכה.
בהתחלה, טים משתמש ביכולת המופלאה הזאת לצרכים אגואיסטיים – לעזור רק לעצמו ולקרוביו, לתקן פאדיחות ולהשיג בחורות. אבל בהמשך, כמובן, הוא לומד שעם כח גדול באה אחריות גדולה, ומחליט להשתמש בכוחותיו המיוחדים כדי לעזור לאחרים ולהפוך את העולם למקום טוב יותר. סליחה, רגע, לא: כל זה קורה אולי בסרט אחר. ב"כל הזמן שבעולם", טים ממשיך להשתמש בכוחותיו כדי לעזור רק לעצמו ולקרוביו, לתקן פאדיחות ולהשיג בחורות.
טים (דומנל גליסן) מנהל את חייו כגיבור קומדיה רומנטית בריטית מתוקה, כמו, נאמר, "נוטינג היל" או "אהבה זה כל הסיפור" – וזה בעצם לא מפתיע, כי הבמאי והתסריטאי ריצ'רד קרטיס הוא יוצר שני הסרטים האלה. לטים יש אבא שהוא המגניב בעולם (ביל ניי) ואחות קולית, וכולם גרים בבית יפה על שפת הים היפהפיה בווילס. הוא פוגש את נערת חלומותיו, מגלה שהיא לא היתה האחת אחרי הכל, פוגש את נערת חלומותיו שוב. רייצ'ל מקאדמס היא מקסימה בתכלית – הדמות שלה היא אולי לא מופת לאישיות מורכבת, אבל היא כזאת חיננית שמה זה כבר משנה. דברים מצחיקים קורים, יש מפגשים מביכים עם הורים ותאונות של נימוס בריטי, וכמה בדיחות מוצלחות מאוד, שלרובן אין שום קשר למסע בזמן.
לי, בתור צופה ותיק ומנוסה, זה הופך את חווית הצפיה בסרט למותחת באופן משונה. בדרך כלל, כשאנשים בסרט מאושרים בשלב מוקדם מדי, זה סימן רע. הרי אף אחד לא עושה סרטים על אנשים שמחים ומאושרים ששום דבר רע לא קורה להם; אם המצב סבבה, זה אומר שמשהו רע הולך לקרות. וככל שאתה יותר מאושר, זה אומר שמה שעומד לקרות יהיה נורא יותר. לכן, ככל שעבר הזמן והדמויות בסרט רק היו שמחות כל הזמן, אני התכווצתי עוד יותר בהמתנה לאסון. בנוסף, ברור הרי שאם לאנשים בסרט יש כח עצום, הם יצטרכו ללמוד בדרך הקשה לא לנצל אותו לרעה, או אפילו לוותר עליו. "כל הזמן שבעולם" הוא סרט על איש עם כח אדיר שמשיג את מה שהוא רוצה כל הזמן, ומאושר רוב הזמן, ושום דבר נורא לא קורה. יש כמה תקלות קטנות בדרך אל האושר, כמובן, אבל שום דבר שקצת מסע בזמן לא יכול לתקן. ובתור סרט על אנשים שמחים, הוא באמת נהדר. סתם סוכריה לעידוד המצב-רוח. אבל, רגע, מה עם כל העסק הזה של המסע אל העבר?
היכולת של טים הרי מעלה המון שאלות מכל הסוגים – מעשיות ומוסריות. איך בדיוק עובד העסק הזה? כשאתה חוזר להווה אחרי שעשית שינוי בעבר, מה קורה לעולם? מה קורה לך? אתה מקבל בבת אחת את כל הזכרונות של הפרטים שהשתנו באותה תקופה? ומה עם האנשים בגירסה האחרת של המציאות, ששינית – האם הם מפסיקים להתקיים, או ממשיכים לחיות באיזה קו-זמן מקביל שנטשת לנצח? האם מותר לאדם שמחזיק בכח אדיר כזה לנצל את זה לצרכי עצמו בלבד, במקום, נאמר, לשלוח הודעות מראש אל הנוכחים באסונות ולהציל אלפי חיי אדם? העובדה שטים מנצל ידע שלאדם רגיל לא היתה אפשרות להשיג, ונוסף לכך משקר לאהובתו בפרצוף, כדי להיכנס איתה למיטה – איך בדיוק זה מוסרי?
אלה שאלות מעניינות ואף מטרידות שהסרט לא נוגע בהן עם מקל. התעלמות גמורה ומוחלטת. ההשלכות של המסע בזמן הולכות והופכות להיות מסובכות ומטרידות יותר ויותר ככל שהסרט מתקדם – והסרט עדיין מסרב להתייחס אליהן בשום רמה. זה כנראה סרט המסע-בזמן הכי פחות דרמטי שנוצר מעולם.
ואלי זה לא רע. יש לנו מספיק דרמה בחיים, לא תמיד אנחנו צריכים עוד. השאלה העיקרית לגבי "כל הזמן שבעולם" היא למה היה צריך להכניס מסע בזמן אל סרט שלא עושה איתו שום דבר מעניין. למה לדחוף מדע בדיוני לסרט שכל מה שהוא רוצה להיות זה קומדיה רומנטית? אבל אם כל מה שרציתם זה קומדיה רומנטית, הסרט עושה את העבודה נהדר. "כל הזמן שבעולם" הוא צמר גפן מתוק: סוכר טהור ואוורירי, בלי שמץ של ערך תזונתי. אבל לפעמים סוכר טהור זה מה שבא לך, ושהערכים התזונתיים ילכו לעזאזל, אז שיהיה בתאבון.
פורסם במקור בוואלה
תגובה
לא ראיתי את הסרט, רק את הטריילר.
אבל אני מבין גם ממנו וגם מהביקורת שזה כבר סרט המד"ב השני השנה שקשור למסע-בזמן בלי הצורך לדון במורכבות שלו, אלא רק בהשלכות שלו, "לופר" היה הקודם.
אני לא חושב שהכיוןון הזה שלילי כ"כ (למרות שהוא פחות מעניין לכל חובבי המסע-בזמן).
אני מניח שתהיה לי דעה יותר חזקה בעניין אחרי שאראה את הסרט.
לפי תחילת הביקורת...
חשבתי שזה שם אחר ל-"אפקט הפרפר 17"…
בקיצור, זה "אפקט הפרפר" - הגרסה לילדים?
(ל"ת)
לגמרי
(ל"ת)
אני חושב שהתלונה מיותרת
במיוחד כשהתשובה ניתנת בסוף הסרט, עד כמה שדווקא הייתי מוותר על הסוף (אין פה ספוילר. תתפלאו אבל אין).
המסע בזמן עצמו, למרות הפרדוקסים, יעיל מאוד בעלילה ואכן, בתור מד"ביסט, מספק את הסחורה.
הסרט עצמו מאוד כיפי אך לא צפוי כמתבקש מקומדיה רומנטית, כמו שמישהי שישבה מאחוריי העידה בכך שאמרה – "נראה לי שאני לא רוצה לראות את הסרט הזה יותר" רגע לפני שהצפוי לא קרה.
אך הסירו דאגה מליבותיכם – קיטש רומנטי בנמצא ובכמויות המתאימות.
בסך הכל, בהחלט סרט שהייתי מעלה לפחות לחצי הגמר, בסקר הסרט הטוב ל-2013.
אחלה סרט
לדעתי זה דווקא סרט המסע בזמן הכי אפקטיבי כי הוא מתאר בצורה די מהימנה מה אדם רגיל היה עושה עם כלי שכזה- מסדר לעצמו את החיים ולא יותר. חיים שמתנהלים כשברקע יש אפשרות לחזור בזמן הם כשלעצמם מעניינים. אין צורך להוסיף לזה קלישאות, הטפות מוסר או שטויות יומרניות כמו "להפוך את העולם למקום טוב יותר" כמו שאתה ציפית.
סרט חמוד
הוא משעשע מאוד, אמנם טיפה ארוך אבל הוא סה"כ סוחף. אני מסכים שהמסע בזמן לא משחק תפקיד משמעותי פה, אבל למה שהוא כן יהיה? באפקט הפרפר הוא גם לא ניסה לעשות את העולם למקום טוב יותר, פשוט הסרט דרמתי יותר…
יוצאים מהסרט עם תחושה טובה כזאת של אופטימיות, ולטעמי זה מספיק, כנראה שהרגילו אותנו לסרטים דרמתיים מדי שעושים דיכאון ותחושה דוחה בבטן אחר כך.
בקיצור ממליץ ללכת!
אוי, אני מתה על ביל ניי.
(ל"ת)
יותר כיף מצמר גפן מתוק
אני מאד נהניתי לכל אורך הסרט.
מסוג הסרטים שמחזירים לך את האמון במין האנושי, או לפחות בבריטים.
אם הייתי יכול לחזור אחורה בזמן הייתי חוזר 90 דקות אחורה ולא רואה את הסרט
ראיתי את הסרט בפסטיבל חיפה ורציתי להקיא. זה הסרט השנוא עליי בעשר השנים האחרונות בשקט. לא יצאתי מהסרט מאותה סיבה שאנחנו נמשכים לתאונת דרכים בצד הדרך. זה היה כל כך מזעזע שלא הצלחתי להסיר את מבטי. ביליתי את השליש האחרון של הסרט בלחשוב על שנינויות רלוונטיות.
רק לי זה מוזר
שלחקו את רייצ'ל מקאדמס לשחק את האישה ב"אישתו של הנוסע בזמן" ורק כמה שנים לאחר מכן, כאשר יצא עוד סרט רומנטי שבו הגבר יכול לנוע בזמן…. לקחו שוב את רייצ'ל מקאדמס?
מה נסגר עם הגיוון בהוליווד? או שרייצ'ל ממש נמשכת לנוסעים בזמן? :D
היא עוד תהפוך ל Time Slut
ותהיה רק עם גברים (ואולי גם נשים) שיכולים לנסוע בזמן. או! ואז יעשו סרט בו כל האנשים האלה נפגשים ומגלים שהיא הייתה עם כולם באותה תקופה (שקט, לוגיקה! אני מדבר פה על מסע בזמן.) ואז הם כולם ישתמשו ביכולת שלהם כדי להפוך את החיים שלה לגיהנום. "Revenge of the Time Travelers". כן, הייתי רואה את זה.
The time slut
בטריילר יש ויכוח שנון להפליא בינה ובין אחת ממאהבותיה הרבות להאם זה נחשב בגידה אם יצאת עם שני אנשים סימולטנית מבחינת ציר הזמן שלך, אבל לא מבחינת ציר הזמן שלהם.
time hump chronicles
ידעתי שקרייזי אייז(כלומר, סוזן) עלתה על משהו.
הפוך מתמיד
בדרך כלל, התלונה העיקרית שלי על סרטים היא שהם סרט אבל בלי פואנטה.
לעומת זאת, ה 120 דקות שחוויתי קודם, היו פואנטה, אבל בלי אף סרט.
בכנות, איזה דרעק. אם זה היה נגמר אחרי 80 דקות, עוד היה אפשר לומר שזו קומדיה רומנטית בינונית, אבל ה 40 דקות האחרונות הרסו אפילו את זה.
וכרגיל, הבקורת לסרט יותר מתוחכמת מהסרט עצמו.
אני קוראת בעין הדג בשביל לקרוא בקורות שנונות. הסרט הוא רק תירוץ.
כזה פיל גוד מובי.
מה זה משנה שאין בו טיפת הגיון? מניחים שכבר ראינו מאה סרטי מסע בזמן, אז ויתרו על ההסבר של היקום החילופי וכל השטויות האלה, פשוט תהנו
אני חלוקה בדעתי
מצד אחד, לא לכל סרט חייבת להיות משמעות או שאלה פילוסופית בה דן הסרט- האנשים הם אלו המחפשים את המשמעויות והשאלות רק לסיפוק תאוותם להרגיש עמוקים כשאין עומק כלל מצד היוצר של הסרט; מצד שני, במקרה הספציפי הזה, באמת נראה שהריקנות של הסרט לא מובילה אותו לשום מקום, ושום עומק ושום חוסר-עומק לא תוביל אותי לצפות בו, כי זה לא שווה את זה.
אני מסכים מאוד עם הפסקה האחרונה
מאוד נהנתי מהסרט, במיוחד מהשעה הראשונה. בשעה השניה, כשכן נגעו קצת בתוצאות של מסע בזמן הרגשתי שהסרט מאבד מעצמו.
הסיבה המרכזית לכך היא שהוא לא בא מוכן לדבר על מסע בזמן.
וצריך לבוא מוכנים לדבר על הנושא, כי עם כל הפרדוקסים וההשלכות שלו מסע בזמן יכול להיות חתיכת כאב ראש.
בגלל שזה כזה כאב ראש תמיד האמנתי שאם אתה לא עוסק במסע בזמן בסרט/סיפור, אל תכניס את זה לעלילה, זה סתם כאב ראש מיותר.
ובניגוד לדעתי "כל הזמן שבעולם" הצליח להרשים אותי. כי כן היה שם מסע בזמן, לא התעסקו בו לעומק, ועדיין לא יצאתי ממורמר כי הסרט גרם לי להרגיש כל כך טוב.
ביקורת קצת יותר ארוכה יש כאן:
https://gal015.wordpress.com/2015/07/02/about-time/
האלמנט הרומנטי קריפי, אבל משם זה משתפר
טוב, בוא נדבר על זה: יש משהו מאוד מאוד קריפי בכל האלמנט הרומנטי בסרט – ובייחוד בכך שגיבור הסרט לא מדבר עם אהובתו אף פעם על היכולות שלו. כלומר, הוא מאוהב והכל מגניב, אבל בחייאת – יש כמה גבולות אדומים שגובלים כמעט במניפולציות רגשיות שמתרחשות כאן. וזה אחרי הפגישה הראשונה החמודה מאוד, שמאז רק מדרדרת.
אבל אז הקומדיה הרומנטית הזאת עושה שני דברים ראויים לציון: מתרחקת מאוד מהקריפיות הכללית (אם כי עדיין יש משהו מפוספס בחוסר הכנות שטמון בבסיס מערכת היחסים הזאת) ובוחן משהו שקומדיות רומנטיות לא נוטות לבחון, והוא "החיים שאחרי". שזה לא ברור מאליו, וקרטיס עושה אותו טוב למדי.
האלמנט של המד"ב (המאוד מאוד מקושקש, יש לציין) דווקא כאן כדי לחזק כמה מסרים ועניינים שאי אפשר היה לעשות "בלעדיהם", אם כי זה בהחלט סרט שלא מכבד את הז'אנר, לכאורה.
אבל, נו, הסיום הזה מאוד מאוד מתוק.
כן, הסרט הזה אמנם לא משמעותי במיוחד, לא עבור קרטיס, גליסן, מקאדמס או הצופים
אבל הוא קצת ההוכחה שסרט לא צריך הרבה דרמה כדי להיות ממש מקסים. לא זכורים לי עוד הרבה סרטים שבהם מההתחלה עד הסוף מובהר שהכל יהיה בסדר, ו"כל הזמן" הוא יישום מאוד חמוד של הבחירה הזאת.
יש פרק על הקריפיות הזאת
באזור הדימדומים החדש
וואלה, מה קורה בו?
(ל"ת)
לא רוצה להרוס לך..
תראה את עונה 2 פרק 9