-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
לפני חצות
Before Midnight
תשע שנים אחרי, ג'סי וסלין, גיבורי "לפני הזריחה" ו"לפני השקיעה", מבלים שוב כמה שעות יחד, הפעם ביוון.
תשע שנים אחרי, ג'סי וסלין, גיבורי "לפני הזריחה" ו"לפני השקיעה", מבלים שוב כמה שעות יחד, הפעם ביוון.
מצד אחד, זה משמח שהם יחד
כי אחרי הסרט הראשון והשני זה כל כך, כל כך מתבקש, ופשוט קיוויתי עבורם שזה יקרה. מצד שני, אני חושש שהטריילר מציג את המצב שממנו הם פחדו כל כך במהלך הסרטים הללו- הסטגנציה שבשגרה משפיעה עליהם, לא בהכרח לטובה.
מעבר לכך- ג'ולי/סלין התבגרה לא יפה כל כך לטעמי, היא מאופרת מדי- בעוד שבסרטים הראשון והשני היא מאוד טבעית ומלאכית כזו. ג'סי/אית'ן דווקא ממשיך להיראות כמו הדושבאג עם לב הזהב גם בטריילר הזה. בכל אופן, אני מצפה לסרט בקוצר רוח, מקווה שהוא לא יהרוס את האווירה הקסומה והמיוחדת של הסרטים שקדמו לו.
בסוף הסרט השני זה די ברור שהם יהיו ביחד
(ל"ת)
אני חושבת שזה היה מאוד לא ברור.
זה מה שהיה יפה בשני בעיני. החיים-על-זמן-שאול הזה, הרק-עוד-חמש-דקות שכל מי שקשה לו לקום בבוקר מכיר, שנמתח ונמתח ונמתח ועוד קצת ועוד קצת ו…
היתה ביקורת חיובית על הסרט בידיעות אחרונות
אז אני חוששת לגבי איכות הסרט…
אין לך מה לחשוש, יש על הסרט הזה ביקורות טובות בכל מקום.
למשל כאן: http://www.rottentomatoes.com/m/before_midnight_2013/
ראיתי אותו.
אין מה לחשוש. אם אהבת את השתיים הראשונים תאהבי את זה.
הא לך מספר 3,
אם אהבת את השתיים הראשוני תאהבי גם את זה.
________
הפונז במוד אסוציאטיבי במיוחד
זה היה בתגובה ל-herenot כמובן
(ל"ת)
דווקא את החלק הזה של התגובה הבנתי.
שאלה קטנה:
דורון, פירסמת ביקורת מאוד אוהדת על הסרט בוואלה. אני מתאר לעצמי שלא פרסמת ביקורת גם פה כי המעבר בין האתרים דורש עריכה, וכמות העבודה שלך מוגבלת. אבל למה לא לפרסם ביקורת מתוקצרת – סה"כ משפט אחד? כאילו, גם לגיטימי כמובן, בטח עם כל העבודה שאתה משקיע באתר, אבל אני מודה שזה קצת חבל לי במקרה הספציפי הזה, למרות שלא ראיתי את הסרט (אני רוצה לראות. הבעיה שאני רוצה לראות את השניים הקודמים לפני זה…)
לפחות לפי מה שנדמה לי, התייחסות "מהמערכת" מאוד משפיעה על מידת החשיפה שסרטים מהסוג הזה זוכה לו מהגולשים באתר. ואפילו משפט נלהב אחד ממך יכול לגרום לאנשים פה לראות את הסרט, ולהיחשף לקולנוע שהם לא היו נחשפים אליו אחרת (בין אם הם יאהבו את הסרט ובין אם לא). אני יכול להעיד על עצמי שאם לא היית במקרה ממליץ לי עליו, לא הייתי שם לב שהוא קיים. ושעין הדג חשף אותי לסרטים כמו 'המבוך של פאן' ו'המסע המופלא' ו'שמש נצחית בראש צלול'* וכו' וכו', כאלה שלא בהכרח רואים על שלטי פרסומת ענקיים. אנא אל תקבל את זה כהעלבה, אני מת עליך ועל עין הדג:)
*אם כי הסרטים האלו קולעים יותר לטעם העיןדגי הגיקי מאשר 'לפני חצות', שאני מבין שהוא דרמה רומנטית ריאליסטית. 'חיים של אחרים' הוא אולי דוגמה יותר טובה, אבל הוא דווקא מאוד הצליח בארץ
מאוד מאוד אהבתי את "לפני חצות" ואת כל הסדרה
עד כאן המשפט האחד. העריכה-מחדש של הביקורת על הסרט באמת נדחית שוב ושוב בגלל דברים אחרים שדורשים תשומת לב, וממש חבל לי. אני מאוד אשתדל שזה יקרה בקרוב. בינתיים, אנשים, לכו ל"לפני חצות"! אבל לפני זה תראו את "לפני הזריחה" ו"לפני השקיעה".
אז שמעתי לעצתך
ראיתי את כל הטרילוגיה ומאוד אהבתי
אבל עדיין אין ביקורת חוץ מההיא בוואלה
יש סיכוי למרות כל הזמן שעבר שבסוף תהיה גם כאן ביקורת?
קצת עצוב לי שאין כל כך עם מי לדון על הסרט…כפי שנאמר פה למעלה בצדק, בדרך כלל ביקורת מעודדת יותר אנשים לראות את הסרט ולדון בו.
סרט כה נפלא!
סלין אומרת לג'סי שהוא רוצה רק "להתעורר, לחשוב, להתנות אהבים, לישון." ולמעשה, אין חשיבות לרצף כי הסרט מדבר על איתחול ועל כמיהה לשיחזור מערכת. דיאלוג, דיאלוג ושוב דיאלוג – לזה יש חשיבות ונפח בסרט החותם את עלילות ז'ולי דלפי ואית'ן הוק, הזוג הכי מייצג של התקופה הפוסט-רומנטית. מתיקויות הלשון של 'לפני הזריחה' ו'לפני השקיעה' מפנות מקום לרוחות חדשות של חקר משמעות האהבה ומכאוביה. לינקלייטר נוגע ומחטט בפצעים, מאבחן בעיות ומציע חוות דעות לאופי הטיפול במחלת הקונפליקט המתפשטת אצל הדמויות. הרבה זמן לא הרגשתי כאילו מתחשק לי להיכנס לאחת הסצינות ולהיות חלק ממנה, להקשיב, להתרגש, לצחוק ולדבר עם אנשים שבאמת מבינים את הקשיים המתרוצצים בחיים מחוץ לקולנוע. זה ממש תיעוד אחד לאחד של מה שקרה, קורה ויקרה בינינו לבין הפרטנרים שלנו, התרת הסימנים המוקדמים של אכזבה לעיני כולם. ומי יודע, אולי כשענני החורף יתפזרו להם, נוכל לראות את שמש התקווה. או שלא. אבל אני בעד נימה אופטימית אז נלך על חתיכת "כן" אחד גדול. אולי התסריט הכי טוב של 2013, באמת גרם לי להביט אל מעבר לנראה.
מדויק, תודה לך
(ל"ת)
voyage to italy
באחת הסצנות בסרט סלין נזכרת בסרט בשחור לבן שהיא ראתה בילדותה, בו הגיבורים מסתןבבים ברחובות פומפיי. הסרט אליו היא מתכוונת הוא "מסע לאיטליה" של רוסליני, בו אינגריד ברגמן וג'ורג' סנדרס מגלמים זוג בשנות ה-40 לחייהם, הנמצאים במשבר זוגיות. הם אוהבים אחד את השנייה, אבל כבר לא יודעים איך לגעת האחד בנפשו של השנייה. המפגש עם הארץ הזרה להם משקף את תחושותיהם הפנימיות.
נשמע מוכר?
אחת הטרילוגיות הקולנועיות הנפלאות שראיתי מימיי.
ולחשוב שכל סרט בסדרה ראיתי באקראיות מוחלטת… את הסרט הראשון הייתי מסכם במילה "רומנטיקה", את השני במילה "התפכחות", את השלישי במילה… "השלמה"?
אין כאן הברקות בימוי, או ויזואליה מהממת, או פסקול לוכד-אוזן, רק שני אנשים שהולכים ומדברים, או יושבים ומדברים, או שוכבים ומדברים, ובכל זאת, אלו סרטים שאי אפשר להסיט מהם את העין. ברגע שנלכדת, נלכדת.
הדיאלוגים לא שנונים ומגניבים, אבל הם כל כך חיים ומציאותיים, וכל שורה היא כמו ברק בבקבוק, מלאה תובנות, רומנטיקה מול מציאות, נצח מול הווה, אהבה מול ויתור, הומור שחור, דיכאון, מלחמה על עצמך ועל האדם שאתה אוהב (והאם היא עדיין יכולה להמשיך ולבעוט רק כי רצינו בכך?).
אהבה היא כמו עצם ההיתקלות שלי בטרילוגיה הזו: אקראית, אבל כל כך, כל כך מתגמלת.