-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
בלינג רינג
The Bling Ring
מבוסס על סיפורה האמיתי של חבורת צעירים שפרצו לבתיהם של סלבריטיז שהעריצו כדי לשדוד אותם.
תאריך הפצה בארה"ב: 13/06/2013
תאריך הפצה בישראל: 20/06/2013
משעמם, חוזר על עצמו, כמעט נטול סיפור. שוב מתברר שאנשים ריקניים ושטחיים הם לא דבר כל כך מעניין.
נראה לי שנפל לך "לא" שם
ותודה, עכשיו השתכנעתי סופית לא לראות את זה.
קראתי כתבה על הסיפור האמיתי
http://www.mako.co.il/culture-weekend/Article-455f060a45c5f31006.htm
נראה לי שזה מספיק לי בינתיים, בטח בהתחשב בזה שקופולה עוד לא ביימה סרט אחד שאהבתי.
משעמם להחריד.
אני לא ממליצה לאף אחד לצפות בו. אי פעם.
דווקא סרט חדשני במידה
טוב, קשה לי לצאת עם דעה לגמרי מגובשת לגבי הסרט, אבל אני חושבת שהוא ממש שונה ואחר.
והוא עורר בי המון בחילה וגועל, יצאתי מהאולם ולא יכולתי לראות דוכנים של תכשיטים ואביזרים מרוב גועל. ואני מרגישה שזה מה שהוא בא לעורר.
נכון, קשה להתחבר אליו רגשית, אין פה עומק של דמויות מורכבות.
אבל יש פה משהו, שיקוף של המציאות כפי שהיא היום, הקצב כפי שהוא, ותרבות מסוימת של קבוצה מסוימת. תרבות שהיא בעיני שלי, ובעיני היוצרת, דוחה, ריקנית, משעממת.
כל הצריכה המטורפת הזאת, התיקים, הנעליים, כל הנצנוצים, והכסף, שראו כיצד ממש אין לו חשיבות בכלל בעינהם, אפשר היה לחוש גועל מכל זה.
זה היה עשוי טוב מהבחינה הזאת. זה היה כמו כתבה עיתונאית מצולמת, ומצולמת טוב.
גם הדמויות השטחיות נעשו בצורה טובה. גם אם בסופו של דבר יש אדם מורכב מאחורה, מה שמתבטא בחיי היום יום שלהם הוא השטחיות והרדיפה אחרי המותגים והצריכה.
ויש כאלה אנשים, שמרגישים ככה כשפוגשים אותם.
ולדעתי הוא משקף משהו מהמציאות שקיימת ושאנחנו צורכים אותה במדורי הרכילות והפייסבוק.. לא רק אנשים ספציפיים ריקניים, אלא חלק שלם בתרבות.
אפילו מה שהם אמרו למראיינת היה מלא סיסמאות ריקניות וצפויות מראש. תרבות האינסטאנט.
הייתי אולי מקצרת אותו קצת, כי כן היו רגעים משמימים.
אבל משהו בכל זאת חסר
ואוסיף שאני לא חושבת שזה סרט גאוני או גדול, כן חסר קצת משהו בדמויות, אולי בלהט לגנוב, בלהט לריגושים. בינוני פלוס.
my 2 cents
לדעתי זה מסוג הסרטים שמאוד סובלים מזה שהם מבוססים על סיפור אמיתי. הרעיון טוב, הסיפור מעניין, אמה ווטסון מהממת, הבימוי נפלא, הסרט עשוי טוב, אבל בסופו של דבר הוא כבול מאוד למגבלות המקרה האמיתי (שהוא מקרה מעניין, אך לא מספיק כדי להחזיק 90 דקות), ותכל'ס מבחינת תוכן פשוט אין בו מספיק. בשלב מסויים הוא מתחיל לחזור על עצמו ולהיתקע. זה מסוג הסרטים שאם היה לתסריטאי טוב חופש אומנותי מוחלט, היה יכול להיות סרט מדהים; אפשר לקחת אותו להרבה מאוד מקומות. אבל הוא לא. סופיה קופולה עושה עבודה טובה עם מה שיש, אבל אין מספיק.
בכותרות הפתיחה כתוב שהסרט מבוסס על מאמר בעיתון, ודי מרגישים את זה. חסר תוכן.
כשכותבים סרט שמבוסס על מקרה אמיתי
אין שום חוק שמכריח את הכותב להישאר בגבולות המקרה האמיתי. אפילו בסרטים שמנסים להיראות אותנטיים יחסים ("ארגו" הוא דוגמה עדכנית לא רעה) הכותבים נותנים לעצמם המון חופש וממציאים דברים חופשי. ברוב הסרטים הגישה עוד יותר חופשית. אם הסרט חסר תוכן זה לא בגלל שהוא החליט להסתמך על מקרה אמיתי, אלא בגלל שאין לכותבים שלו מספיק יצירתיות כדי לקחת את המקרה האמיתי הזה ולעשות איתו משהו.
ועוד דוגמה מעולה ל'מבוסס על מקרה אמיתי':
http://www.fisheye.co.il/exorcism_of_emily_rose/?comNum=227135#li-comment-227135