ההתחלה קצת מבאסת – שוב פעם הman-child? אבל תוך כמה פרקים משתפר והופך ליצירת מופת. הדמויות עגולות כולן, גם הראשיות וגם המשניות, לכולן יש עומק – אף אחת מהדמויות היא לא דבר אחד, וגם כשיש להן חוויות קשות, אנשים לא משתנים ביום אחד. אבל הן גדלות ומתבגרות לאורך העונות, ובונות ניואנסים של יחסים וחיים, וכל זה בלי להפסיק לרגע את הבדיחות, ובלי לרדד דיונים רציניים.
אפשר סופית להכתיר את ברוקלין כאחד הסיטקומים הטובים של כל הזמנים.
אם איך פגשתי את אמא או סדרות אחרות כשלו בפרק הסיום – ברוקלין עשתה בדיוק את ההפך. אני מודה שכשהבנתי שזה יהיה פרק שוד חשבתי לעצמי "עוד פעם שוד? לא מיצינו? כבר היה אחד העונה! בטח לא היה להם רעיון איך לסיים את הסדרה". ואני שמח שהתבדיתי. ראשית, פרקי השוד היו הפרקים הכי טובים בסדרה. שנית, זה היה שוד מדהים. שלישית, היצ'קוק ניצח בשוד? זה כמו שלסטר תזכה בפרמייר ליג. מגיע לו אחרי שהוא היחידי שלא ניצח אף פעם (חוץ מבויל. נחזיק לו אצבעות בשוד מספר 9).
העונה האחרונה בכללי הייתה מצוינת (עם קצת חסרונות שנגיע אליהם) וסגרה נהדר את קשתות הסיפור של הדמויות.
ג'ייק סיים את תהליך ההתבגרות שלו – מי היה מאמין שג'ייק יוותר על תפקידו כבלש? הדבר היחידי שיכול לגרום לו לעשות דבר כזה זה הדבר היחידי שהוא אוהב יותר מלפתור פשעים – איימי ומאק (כל הכבוד לאיימי שהסכימה לשם הזה. תכלס יכלו פשוט להסתפק בג'ון). אני מודה שקשה לדמיין את ה-99 בלעדיו וקצת קשה לי עם ההחלטה שלו לפרוש, אבל אם זה בשביל שאיימי תוכל להגשים את עצמה, אני יכול לחיות עם זה.
הולט – כל סיפור הפרידה/חזרה שלו לקווין קצת חזר על עצמו, אבל בגדול זה עבד. הולט היה צריך להבין שהוא חייב להקדיש זמן לקווין. וקווין היה צריך להבין שלמפקד במשטרה יש לפעמים מחויבויות שהוא לא יכל להימנע מהן (ואכן הבין זאת כשהלך להציל אותו מהמרתף של אוסליבן). הרובוט שלנו למד לאהוב ולצחוק.
בויל – עזבו אתכם ממסי ורונאלדו או פרס ורבין, כולם יודעים שהיריבות הגדולה ביותר היא בין צ'ארלס בויל לבין סמל (סליחה, סגן) פינטבאטר. מהאיש הפתטי והאינטימי מדי שגר במרתף של גרושתו הוא הפך לאיש הפתטי והאינטימי מדי שנשוי באושר ואימץ ילד מלטביה (זה ניקולאז' או ניקולאז'?). בויל התלותי וחסר הביטחון נשאר ב-99 בלי הולט, בלי איימי, בלי רוזה, ואפילו בלי ג'ייק!
איימי – אם למישהו מגיע קידום והצלחה, זאת איימי. אף אחד לא משקיע כמוה ורק על זה שהיא מצליחה לסבול את ג'ייק 24/7 מגיע לה פרס. ג'ייק ואיימי הם הזוג השלישי הכי טוב בתולדות הסיטקומים (לא שראיתי יותר מדי, אבל בכל זאת מרשל ולילי ראשונים, ואחרי זה ג'ים ופאם).
רוזה – ההחלטה שלה לפרוש הייתה קצת תמוהה בעיניי. בכללי הייתה פחות מורגשת בעונה האחרונה. אבל רוזה תמיד מדהימה, גם במינונים נמוכים. ומה שהיא אמרה לאיימי בפרק האחרון, שהיא לא חייבת זוגיות בשביל להיות מאושרת, זאת נקודת מבט מעניינת וחשובה שאולי אני לא מזדהה איתה אבל גרמה לי לחשוב על זה שיש אנשים שבאמת אולי יותר מתאים להם להיות "לבד". רוזה היא חתיכת בת זונה קשוחה שגורמת לגיבורי אקשן מהאייטיז להיראות כמו ילדות עם קוקיות.
טרי – מרגיש שהוא פחות עבר התפתחות משמעותית בעונות האחרונות, אבל הוא לגמרי ראוי להיות המחליף של הולט. מנהיג אמיתי ואדם שהייתי רוצה לצדי תמיד. ועוד סוד שלא הרבה יודעים עליו, מסתבר שהוא אוהב יוגורט.
היצ'קוק וסקאלי – הם אולי עצלנים ובטלנים אבל החברות ביניהם היא מהטובות והותיקות בסדרה (ובטח שמהמצחיקות) והלב שלהם ענק (היצ'קוק יכול להיות קצת מניאק לפעמים אבל אנחנו עדיין אוהבים אותו).
ועוד מילה על דאג ג'ודי – קרייג רובינסון הוא שחקן קומי אדיר ולא מוערך מספיק וכאן הוא פשוט זורח. גם בגלל הכימיה המדהימה שלו עם סמברג וגם בגלל היכולת שלו להפוך פושע לבן אדם מצחיק, מגניב ובעיקר relatable (לא בטוח שזאת המילה המתאימה אבל לא מצאתי מילה אחרת).
אז תודה למייקל שור ששוב הביא לנו סדרה שהיא בו זמנית גם קורעת מצחוק וגם מלאה באהבת אדם ובאמונה בטוב הלב של האדם וביכולת להתפתח ולראות מעבר לסטריאוטיפיים.
הלכתי לתכנן את השוד הבא, שמעתי שיהיה את ברוס וויליס.
מצחיק אבל רגיש
ההתחלה קצת מבאסת – שוב פעם הman-child? אבל תוך כמה פרקים משתפר והופך ליצירת מופת. הדמויות עגולות כולן, גם הראשיות וגם המשניות, לכולן יש עומק – אף אחת מהדמויות היא לא דבר אחד, וגם כשיש להן חוויות קשות, אנשים לא משתנים ביום אחד. אבל הן גדלות ומתבגרות לאורך העונות, ובונות ניואנסים של יחסים וחיים, וכל זה בלי להפסיק לרגע את הבדיחות, ובלי לרדד דיונים רציניים.