קפטן אמריקה

סרט שמתרחש בעידן שבו נשים היו נשים אמיתיות, גיבורי על היו גיבורי על אמיתיים, וטומי לי ג'ונס שלט
שם רשמי
קפטן אמריקה
שם לועזי
Captain America: The First Avenger
סרט מס' 1 בסדרת קפטן אמריקה

לגיבורי-על יש בעיה בסיסית: הם די מטופשים. הם גברים בטייטס צבעוניים שיודעים לעוף ‏ומצילים עלמות במצוקה, ומצפים שכולם יתייחסו אליהם ברצינות וימחאו להם כפיים. לכל זה יש ‏סיבה היסטורית: הדמויות האלה מגיעות מעידן אחר, רובן בנות 50 שנה לפחות, ובמשך רוב הזמן ‏הזה נחשבו לעניין לילדים בלבד. יוצריהם נתנו להם תלבושות צבעוניות וברורות כדי שיהיה קל ‏לזהות אותם בקלות אפילו בהדפסת קומיקס זולה, ושלא יהיה צריך להתאמץ לצייר את הפנים ‏שלהם תמיד אותו דבר. סיפורי הרקע שלהם ברמה של סדרה מצוירת לילדים, כלומר: אידיוטיים. ‏ברור שכדי להביא את אותם גיבורים לקולנוע בשנות האלפיים, ולגרום לכך שהם יהוו אופציה גם ‏עבור מבוגרים, צריך לשנות אותם, לבגר ולהרצין אותם. מצד שני, אם תשנה יותר מדי בדמות, או ‏אפילו בתלבושת שלה – המעריצים יזעמו. אז מה עושים?

הפתרון ש"קפטן אמריקה" בוחר הוא פשוט – להשאיר את הדמות בתקופה המקורית שלה. קפטן ‏אמריקה הופיע בקומיקס לראשונה בזמן מלחמת העולם השניה, והוא נועד לרכב על גלי ‏הפטריוטיות האמריקאית באופן הכי לא מחוכם שיש: זה גיבור חזק וטהור לבב שלבוש בצבעי ‏הדגל האמריקאי, שמראה לאויבינו את נחת זרועו. על כריכת החוברת הראשונה בכיכובו הוא ‏מכניס אגרוף להיטלר.

ובמקרה הזה, הגירסה הקולנועית היא אותו הדבר בדיוק. ג'ו ג'ונסטון, במאי אקשן חביב ‏‏("רוקטיר", "פארק היורה 3") לא ניסה להפוך את קפטן אמריקה לבוגר, לאפל או אפילו למורכב ‏יותר: הקפטן הוא גיבור צח עיניים, הפטריוט האולטימטיבי, בחור טוב ונאמן שיעשה ‏הכל למען ‏מדינתו -‏ וזהו, בעצם. הוא היה כזה כשהיה ציפלון ביישן, ונשאר כזה גם אחרי שניסוי מדעי הפך ‏אותו לביריון. הסרט מתרחש בזמן מלחמת העולם השניה, כך שלא רק ברוחו אלא גם בעיצוב הוא ‏מיושן בכוונה. הוא מזכיר לפעמים את "סקיי קפטן". ‏ ואם אתם בקטע של רטרו, כל זה ‏דווקא נחמד.

מצד שני, זה לא מתוחכם במיוחד. מגיבורי-על בימינו אנחנו מצפים שיעשו דברים מגניבים ‏שמנצלים אנימציה ממוחשבת. ובסטנדרטים האלה, הסרט פשוט מאוד, אולי פשוט מדי. לקפטן אין ‏אפילו כוחות מעניינים: הוא בעיקר מאוד חזק, ולא חזק במובן של "יכול לשאת את כל אירואסיה על ‏כתפיו". הנשק הסודי המסוכן והאולטרה סודי ביותר שמפתחים הרעים הוא – תחזיקו חזק – רובה, ‏שבו אפשר לירות באנשים ואז הם מתים. סצינות האקשן בסרט לא רעות, אבל סטנדרטיות: מכות ‏ויריות. בקיצור, אין בסרט הזה הרבה "סופר", ונוסף לכל, הוא איטי למדי. כריס אוונס נחמד ‏בתפקיד הראשי, אבל כאמור, הדמות שלו לא בדיוק מרתקת; והוגו וויבינג בתפקיד הנבל הוא ‏גירסה קצת מרוככת של אייג'נט סמית. הדבר הכי מבדר בסרט הוא טומי לי ג'ונס, בתפקיד קולונל ‏שלא מת על גברים בטייטס.‏

אז, זה סרט חביב, אבל רחוק מלהיות הדבר הכי מרגש על המסך בקיץ הזה. לא לבדו, לפחות. ‏החלק המעניין ביותר בסרט לא נמצא בסרט עצמו, אלא במה שיקרה אחריו. אחרי הקרדיטים – ‏אתם מן הסתם כבר יודעים – מחכה טיזר קצרצר של "האוונג'רס", הסרט בבימויו של ג'וס ווידון ‏שיפגיש את הקפטן, איירון מן, תור והענק הירוק, שסחבו כבר כל אחד לבדו סרט אחד לפחות. מי ‏שמחכה לאוונג'רס לא ירשה לעצמו לפספס את הסרט הזה, פשוט כי לא מדלגים על פרקים ‏בסדרה.‏

דבר אחד ש"קפטן אמריקה" עושה טוב יותר מכל סרטי מארוול הקודמים עד היום הוא השילוב ‏איתם. הוא כולל רמיזות וקריצות לסרטים האחרים בסדרה, אבל שלא כמו ב"איירון מן 2", למשל, ‏הקריצות ‏האלה לא באות על חשבון העלילה ומעכבות אותה, אלא להיפך. עבור מי שצפה בסרטים ‏הקודמים, הרמזים האלה נותנים הרגשה שהסרט הוא חלק מעולם שלם ורחב יותר ממה שאנחנו ‏רואים; מי שלא ראה אותם, אפילו לא יידע שהיתה כאן קריצה. ‏למשל, בתחילת הסרט וויבינג מוצא ‏קוביה זוהרת שמרכזת, לטענתו, את כוחם של האלים הנורדיים, או משהו. ווטאבר, זה סתם אחד ‏מהמקגאפינים שנפוצים בסרטים מסוג זה, זה לא חייב להיות הגיוני – אבל אם ראיתם את "תור", ‏פתאום יש לזה משמעות רבה הרבה יותר. ובכל זאת, יותר מכל הסרטים הקודמים בסדרה, "קפטן ‏אמריקה" הוא לא יותר מפריקוול ‏ל"אוונג'רס". ‏הוא מספר את סיפור הרקע של הדמות כדי שאפשר ‏יהיה להתחיל לעשות איתו דברים מעניינים יותר בהמשך.‏

עכשיו כשכל הכלים על השולחן, אפשר גם לסכם את כל פרוייקט מארוול עד המפגש. בסך הכל, ‏היה להם רק סרט אחד טוב באמת (אני מדבר על "איירון מן" הראשון, למקרה שהיה ספק) וארבעה ‏סרטים בינוניים, שהמגרעת העיקרית של כולם היתה שהם נראו כמו הכנה לדבר האמיתי. אז ‏עכשיו רק צריך ש"האוונג'רס" יקיים את כל ההבטחות שחמישה סרטים קודמים הבטיחו, והכל ‏יהיה סבבה. אין לחץ, ג'וס.‏