התסריט לא מפוקס ולא עושה הרבה בשביל להסתיר שהסרט בעצם מדבר על הטינה של ג'ון פאברו למבקרי קולנוע באינטרנט ולרשתות חברתיות. מצד שני, כל השחקנים עושים עבודה טובה (גם אם לחלקם אין הרבה חומר לעבוד איתו, אני עדיין לא מבין מה סקרלט ג'והנסון עשתה שם), יש כמה בדיחות טובות, והבימוי סולידי. בסך הכל זאת הייתה הפסקה לא רעה מכל סרטי הענק שיש כרגע בקולנוע.
חלק גדול מהסרט הזה הוא food porn במיטבו. אין הרבה דברים שאני לא אוהב לאכול, אבל גם אלה שכן והוצגו שם נראו פתאום מאוד טעימים. ברצינות, לא מומלץ לראות את זה על בטן ריקה, וספק אם גם לאכול משהו יעזור.
חוץ מזה, מסכים עם מה שאמרו מעלי. סרט פיל-גוד נחמד כזה, ואחלה פרסומת לטוויטר. ג'ון פאברו שחקן סבבה כזה, אבל יש לו סצינה אחת נהדרת שכנראה תכנס לסיכום השנה השלי (הקטע בו הוא יוצא על המבקר).
אני אוהב את העקרון של סרטי אוכל, וגם חושב שאין מספיק מהם. מאוד נהניתי מדינר רש, וגם מראטטוי (גם סרט אוכל וגם סרט של פיקסאר. פודגזמה כפולה), אבל מהסרט הזה נורא התאכזבתי.
המשחק הוא בסדר, פחות או יותר. וגם יש בו כמה מתכונים מעניינים שאני מתכוון לנסות מתישהו (אפשר למצוא אותם כאן. מומלץ להירשם עם כתובת דוא"ל זמנית של mailinator.com)
וזה כל מה שטוב בסרט. אבל זה מאוד לא מספיק.
חוץ מהחיבה היתרה של הסרט להצגת ביתור חזירים מקרוב ועודף הסיגריות, הבעיה שלו היא שהוא הרבה יותר מדי פיל גוד מובי.
אין לי בעיה עם סרטי פיל גוד טובים, כמו "מילים ולחן" למשל, אבל הסרט הזה דוחף בכוח לגרון שלכם את הפיל גוד.
ממש כמו "החתונה היוונית שלי", גם הסרט הזה מתחיל עם אקספוזיציה וממשיך עם כמה קונפליקטים או בעיות. אבל ברובו המוחלט של הסרט הגיבורים של הסרט עושים חיים. הם סבבה וממש מגניב להם, או שהם פשוט בעליה. ומה לעשות, זה פשוט לא מעניין.
הסרט כולל גם עריכה מוזיקלית בעייתית, עם מוזיקה שמחה באופן מוגזם ומלאכותי, שבזכותה עוד יותר קשה לראות את הסרט (במיוחד בולט קטע אחד שבו הגיבור מתלבט אם להסכים למשהו "כיפי" והמוזיקה השמחה מתחילה הרבה לפני שהוא מגיע להחלטה).
האמת שהיה כל כך משעמם עד שעזבנו את הקולנוע 10 דקות לפני סוף הסרט, מה שלא עשיתי עד עכשיו מאז בית הספר. היום ראיתי את הסוף שלו כדי לראות אם אולי במקרה היה איזה טוויסט מסויים שיגרום לי להסתכל על הסרט בזווית שונה לגמרי (לא היה).
וכן, הדמות מסאות'פארק (ז"ל) היא הרבה יותר מעניינת מגיבור הסרט הזה.
מעניין אם זה עוד אחד מהסרטים שכולם אוהבים ורק אני לא.
אגב.. את המדיה נוצ'ה שלי אני מעדיף לקבל לא בתור כריך אלא בתור סלסה.
בהתחלה חשבתי שזה יהיה סרט על שף מסאותפארק
(ל"ת)
גם אני
אבל אולי סקרלט ג'והנסון תמצוץ את כדורי השוקולד המלוחים של ג'ון פאברו למרות הכל.
יש קשר לסרט הצרפתי מ2012? (Comme un chef)
בלי קשר רשימת השחקנים והתיאור הלא מזיק במיוחד נראים כאילו יהיה קליל וכיפי :)
סרט נחמד
התסריט לא מפוקס ולא עושה הרבה בשביל להסתיר שהסרט בעצם מדבר על הטינה של ג'ון פאברו למבקרי קולנוע באינטרנט ולרשתות חברתיות. מצד שני, כל השחקנים עושים עבודה טובה (גם אם לחלקם אין הרבה חומר לעבוד איתו, אני עדיין לא מבין מה סקרלט ג'והנסון עשתה שם), יש כמה בדיחות טובות, והבימוי סולידי. בסך הכל זאת הייתה הפסקה לא רעה מכל סרטי הענק שיש כרגע בקולנוע.
שף זאת הפרסומת הכי טובה שטוויטר עשו
באמת, אין סיכוי שטוויטר לא מימנה את הסרט הזה. זה המדריך השלם לעסק הקטן לאיך להצליח בטוייטר (ו-vine) כולל פתרון משברי תדמית.
יאמי
חלק גדול מהסרט הזה הוא food porn במיטבו. אין הרבה דברים שאני לא אוהב לאכול, אבל גם אלה שכן והוצגו שם נראו פתאום מאוד טעימים. ברצינות, לא מומלץ לראות את זה על בטן ריקה, וספק אם גם לאכול משהו יעזור.
חוץ מזה, מסכים עם מה שאמרו מעלי. סרט פיל-גוד נחמד כזה, ואחלה פרסומת לטוויטר. ג'ון פאברו שחקן סבבה כזה, אבל יש לו סצינה אחת נהדרת שכנראה תכנס לסיכום השנה השלי (הקטע בו הוא יוצא על המבקר).
הכי feel good שיש
תשכח מהצרות והחיים האמיתיים, יש cubanos.
האוכל וג'ון לגיזאמו די עושים את הסרט.
מוצדק.
יותר מדי feel good.
אני אוהב את העקרון של סרטי אוכל, וגם חושב שאין מספיק מהם. מאוד נהניתי מדינר רש, וגם מראטטוי (גם סרט אוכל וגם סרט של פיקסאר. פודגזמה כפולה), אבל מהסרט הזה נורא התאכזבתי.
המשחק הוא בסדר, פחות או יותר. וגם יש בו כמה מתכונים מעניינים שאני מתכוון לנסות מתישהו (אפשר למצוא אותם כאן. מומלץ להירשם עם כתובת דוא"ל זמנית של mailinator.com)
וזה כל מה שטוב בסרט. אבל זה מאוד לא מספיק.
חוץ מהחיבה היתרה של הסרט להצגת ביתור חזירים מקרוב ועודף הסיגריות, הבעיה שלו היא שהוא הרבה יותר מדי פיל גוד מובי.
אין לי בעיה עם סרטי פיל גוד טובים, כמו "מילים ולחן" למשל, אבל הסרט הזה דוחף בכוח לגרון שלכם את הפיל גוד.
ממש כמו "החתונה היוונית שלי", גם הסרט הזה מתחיל עם אקספוזיציה וממשיך עם כמה קונפליקטים או בעיות. אבל ברובו המוחלט של הסרט הגיבורים של הסרט עושים חיים. הם סבבה וממש מגניב להם, או שהם פשוט בעליה. ומה לעשות, זה פשוט לא מעניין.
הסרט כולל גם עריכה מוזיקלית בעייתית, עם מוזיקה שמחה באופן מוגזם ומלאכותי, שבזכותה עוד יותר קשה לראות את הסרט (במיוחד בולט קטע אחד שבו הגיבור מתלבט אם להסכים למשהו "כיפי" והמוזיקה השמחה מתחילה הרבה לפני שהוא מגיע להחלטה).
האמת שהיה כל כך משעמם עד שעזבנו את הקולנוע 10 דקות לפני סוף הסרט, מה שלא עשיתי עד עכשיו מאז בית הספר. היום ראיתי את הסוף שלו כדי לראות אם אולי במקרה היה איזה טוויסט מסויים שיגרום לי להסתכל על הסרט בזווית שונה לגמרי (לא היה).
וכן, הדמות מסאות'פארק (ז"ל) היא הרבה יותר מעניינת מגיבור הסרט הזה.
מעניין אם זה עוד אחד מהסרטים שכולם אוהבים ורק אני לא.
אגב.. את המדיה נוצ'ה שלי אני מעדיף לקבל לא בתור כריך אלא בתור סלסה.
גם השחקן הראשי וגם הסרט עצמו
מזכירים קצת את אדם סנדלר. מוזר שאין לו קשר לסרט.
סתמי למדי אבל עדיין נחמד
משום מה הסרט הזכיר לי מאוד את "פלדה אמיתית" עם יו ג'קמן, לא יודע משהו על אבא שמתחבר עם הילד תוך כדי מסע במשאית…
בסופו של דבר הסרט הוא סרט נחמד עם מוזיקה קובנית כפית וכמות שואפת ל-0 של רגעים שליליים באמת, מה שמאפשר לו להיות קליל ונחמד, אבל יחד עם זאת משעמם וצפוי
ביקורת (קצת) יותר ארוכה:
https://gal015.wordpress.com/2016/04/09/chef/