אולי ההבדל האמיתי בין "סרטי פסטיבלים" לבין "סרטי קהל" הוא ההבדל בין להעריך סרט לבין ליהנות ממנו. סרטי פסטיבלים, אלה הקשים לצפיה, הארוכים והשותקים, הם אלה שמוציאים מאנשים מחיאות כפיים מלאות הערכה, השחקנים מקבלים כבוד ותארים כמו "מדהים", והתסריטאי זוכה לשבחים על איפיון מדויק של מצב האומה. אבל האם זה כיף? לא ממש. אתם יכולים לספר עד כמה סרט דוגמה 95 האחרון שראיתם לא יצא לכם מהראש, אבל ייתכן בהחלט שמאיזו קומדיה רומנטית טפשית הייתם נהנים יותר.
"בן יחיד" הוא אחד מאותם סרטים שאפשר להעריך, אבל קשה ליהנות מהם. הסרט שייך למה שנראה מכאן כמו גל בקולנוע הרומני: כל הסרטים שמגיעים אלינו מאותה פינה של אירופה בשנים האחרונות שייכים לסגנון האולטרה-ריאליסטי, שמשתמש בשוטים ארוכים, מצלמה סטטית, שיחות יומיומיות, מצבים מהחיים, סירוב מוחלט להפעיל על הסרט עלילה "הוליוודית" המחייבת סוף טוב – או סוף כלשהו – ואפילו ויתור על מותרות כמו מוזיקה במשך הסרט. "מותו של מר לזרסקו" ו"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" היו גם הם כאלה. ייתכן בהחלט שרוב הסרטים הרומניים הם בכלל קומדיות נמוכות או סרטי אימה – אבל זה הז'אנר המסוים הזה שמצליח בפסטיבלים בחו"ל, וזה מה שמגיע אלינו.
אז גם הפעם יש עלילה מעטה שמתקדמת באיטיות. הפעם היא עוסקת באישה מבוגרת, בורגנית עד מאוד ומרירה לא פחות. יש לה בעל שהיא מזלזלת בו ובן מבוגר שהיא אוהבת, ולבן יש בת-זוג שהיא מתעבת, כי לבן שלה, כמובן, מגיע יותר. ואז הבן שלה מעורב בתאונת דרכים שבה נהרג ילד. אנחנו לא רואים את התאונה; אנחנו שומעים עליה רק כשהאמא מקבלת את הבשורה.
מאותו רגע האמא נמצאת במשימה: לחלץ את בנה האהוב מהכלא. את זה היא מוכנה לעשות בכל דרך: ייעוץ, פיברוק דו"חות משטרתיים, שיחוד עדים. זה לא שלא אכפת לה מהילד המת וממשפחתו – אבל מהבן שלה אכפת לה יותר. הבן עצמו, כדרכם של בנים, לא מכיר תודה, אלא מתייחס לאמא לחלופין כמשרתת וכמטרד. שניהם, הבן והאמא, דמויות של אנשים איומים. שניהם גם מגולמים באופן מדויק.
את האם מגלמת לומינטה גאורגיו, וחבל על הזמן כמה שהיא מעולה. הדמות שלה תיראה מוכרת (ואיומה) גם למי שמעולם לא הכיר בורגניות רומניות. היא לא מפלצת: יש לה רגשות, יש לה גם קשיים, אבל אין לה עכבות. רוב הסרטים החברתיים היו מציגים את המצב מנקודת המבט של הצד הצודק והעשוק – משפחת הנער הנפגע, שנדרסת פעם שניה מתחת למערכת המושחתת שבה כסף וקשרים יכולים לקנות משפט. בסרט כזה, גאורגיו היתה הנבל, והיתה יכולה לעשות את זה בקלות, בלי לשנות פסיק בהופעתה בסרט. במקום זה, הסרט מוצג כולו מנקודת המבט שלה, ומאפשר להציג גם את האנושיות שלה. זאת החלטה אמיצה ומעניינת – אבל זה לא הופך אותה לדמות נחמדה, או מעוררת הזדהות.
וזאת בדיוק הבעיה של הסרטים האלה. אפשר להעריך את הבמאי והתסריטאי על בחירת הסיפור ואופן הצגתו, ולהניד ראש בהערכה כנה להופעתה של גאורגיו, אבל האם כל זה מספיק כדי להמליץ על הסרט? לא ממש, האמת. כי למרות הכל, שעה וחצי בחברת דמויות איומות זה לא כזה כיף, וההתנזרות המכוונת מכל ההנאות שהקולנוע עשוי להציע גורם לחוויה להיות חדגונית ולא מעניינת מספיק. כשהסרט מציע את הגמול לעבודה שהצופים השקיעו בו – בסצינת הסיום המרשימה – זה מעט מדי ומאוחר מדי. אבל אין ספק שלומיניטה גאורגיו שחקנית מעולה. כך תדעו אם אתם צופים של פסטיבלים או צופים של מולטיפלקסים: אם כל זה מספיק כדי לגרום לכם לרצות לראות את הסרט, אתם שייכים לסוג הראשון.
פורסם במקור בוואלה
היי, שני סרטי הדוגמה שהייתי היו ממש כיפיים!!!
("הארוחה" ו"השיר האחרון של מיפונה")
מצד שני, אולי ההגדרה שלי לכיף היא פגומה מיסודה.
מסכים
ומצטרף להצלת כבודם של סרטי דוגמה 95. אפשר בהחלט להנות מהם, והם בטח לא "ארוכים ושותקים". דווקא מלאי הומור.
אם לענות על השאלה ששאלת בפייסבוק,
אני חושב שהמטרה הראשונה של סרט הוא לבדר.
זה הסיבה שאני רואה סרט. בשביל מידע יש את ויקיפדיה.
בסופו של דבר הסרט צריך להצדיק את הצפייה בו.
האם נהנית או האם הוא בכלל עשוי כדי שייהנו ממנו?
להזכירכם, הנאה נגרמת לא רק מקומדיות וכד' אלא גם מרשימת שינדלר.
אם התשובה שלילית והסרט לא נועד לזה אז בשבילי הוא סרט ללא הצדקת צפייה.
מצד אחד יש מי שיגיד שהמטרה של סרט זה לבדר
ומצד שני בתפיסה שלי סרטים לא נועדו רק לבדר אלא לגרום לקהל לחשוב, להביט, לשמוע סיפור ולראות יצירה ורגשות/מחשבות/תובנות/מראה על המציאות/וכו'…
(אני אישית מערב ביזנס ופלז'ר: מצד אחד צווח בהתרגשות בכל רפרנס מטופש ביקום של מארוול ומצד שני מתענג על ומנתח סרטים שבדרך כלל מגיעים ישר לסנימטק/ לאולם 5 בלב תל אביב).
לדעתי סרטים שנועדו לחשוב, מעניינים ומהנים לא פחות.
(כמובן אני מדבר על סרטים עלילתיים ולא למשל סרטים ארטיסטיים של 10 שעות של ילד יושב בחדר, או כל מיני יומרות פלצניות כאלו ואחרות).
אני לומד סרטים בבית ספר, ובדיוק השנה למדנו על התנועה הנאו ריאליסטית האיטלקית – סרטים איטלקיים (מתקופת מוסליני) שיכולים להיות מאוד מאוד מאוד משעממים לקהל הממוצע כי הם ממש ריאליסטים – עלילה לא מהודקת שזזה כמו צב. דווקא כשהקרינו סרט מלא מה-"גל" הזה – כולם היו מרותקים לכיסאות – גם התלמידים שבדרך כלל מתקשים עם החומר ולא נהנים בכל הסרטים (לסרט קוראים גונבי האופניים).
אני מסכים איתך.
לדעתי טוב מאוד וצריך שיהיה בסרט גם ערך מוסף.
אבל
אם בשביל זה הבמאי מוותר על כל הבידור בסרט והמטרה היחידה שלו זה ללמד אותנו משהו אז הסרט גם יצא משעמם להחריד והבמאי לא יוותר על ההזדמנות להשתין על הצופה מהמקפצה הכי גבוה שהוא מכיר.
אבל פה הקטע
מהתפיסה האומנותית שאני מנסה לייצג בדיון הזה – האומנותיות והרגשות/תובנות/מסרים בסרט זה לא ערך מוסף אלא הבסיס הקיומי של הסרט. וכאשר הבסיס הזה יציב ואמיתי, ומבוצע היטב ובאותנטיות, ובחוסר יומרה – אז זה מה שיוצר אצל הקהל הנאה ותחושת "בידור".
קח את אקסמן 3 המחריד ואת אקסמן ההתחלה – שניהם סרטי בלוקבסטר בידוריים. הראשון נוראי והשני מעולה. 3 הרבה יותר בומבסטי ו-"מבדר" אז איך דווקא "ההתחלה" המוצלח מבין השניים? אני לא אפרט אבל זה בעיקר בגלל שב-"ההתחלה" יש אמת מסויימת לגבי הרגשות וההרגשות של הדמויות ויש התפתחות של אותם אידיאלים ורגשות, שמביאות להתנגשות בין שני אידיאלים (השיא של הסרט, עם הטילים) – אם לא הייתה את ההתפתחות הזאת/ההתפתחות לא הייתה אמינה לקהל והקהל לא היה נשאב לתחושות של הדמויות – השיא הזה, על כל הבומבסטיות של הטילים והספינות – לא היה שווה לרבע ממה שהוא.
סרטים וביקורות
מצטער, אבל יש משהו מזלזל בהצגת סרט כמטרה בידורית בלבד.
קולנוע הוא אמנות וככזה(לדעתי) רוב האמנים יסיכמו – נשפט לפי מספר רב של קרטריונים, שרק אחד מהם הוא הנאה. לרצות לראות רק אמנות מבדרת זאת גישה לגיטימית (שלצערי גם אני חוטא בה ברובו המוחלט של הזמן) אבל ממש לא מספיק כדי לקבוע שזאת מטרתה הראשונה וללא היא אין ליצירה הצדקת קיום.
בהקשר הזה – לא חושב שהביקורת אינפורמטיבית מספיק, אלא מהווה יותר מאמר דעה על חשיבות גורם ההנאה בקולנוע.
קולנוע לא נועד לבדר
כלומר, כן, אבל לא כל סרט קיים בתור קול שנועד לשעשע ולגרום הנאה. בלה טאר אמר יפה מאוד לפני 3 שנים בפסטיבל ירושלים: ""הדברים שתעשיית הבידור עושה זה לא קולנוע. בשביל שקולנוע יהיה אמיתי, הוא צריך להיות על הקצה, הוא צריך להיות חצי קלאסי וחצי-ניסויי, וכמובן שזה לא קורה בתעשייה המסחרית. סרט טוב פונה אל התבונה שלך ואל התבונה הרגשית שלך, אבל בהוליווד לא מאמינים שיש בך את כל זה. הם מתייחסים אלייך בעליונות, כמו לילד, ורוצים רק לבדר אותך. הסרטים שהם עושים משולים להמבורגר, האמנות שלהם היא מזון מהיר". בקיצור, בידור קולנועי זה סבבה לגמרי אבל ברגע שצורכים ממנו עוד ועוד ויותר מדי עלולים לשכוח שקולנוע יש לו גם ערכים ומאפיינים אחרים ומגוונים.
כן אבל יש כול מיני סוגים של הנאות
לפעמים יש הנאה מבידור משובח, אבל לפעמים גם לראות יצירה שעשויה טוב זה מהנה. לא בגלל שהיצירה היא מלמדת או חינוכית, (חס וחלילה) אלה פשוט בגלל ההרגשה שהיא מבטאת אמת כלשהי, ושאפשר להתחבר אליה ולהזדהות. ראיתי כמה סרטים מאוד מדכאים, שבעצם שימחו אותי מאוד רק בגלל זה. הרי אפשר גם להנות מהמשחק של השחקנית הזאת, ומהשאלות והרגשות שהסיטואציה מעלה.
השאלה היחידה היא אם הסרט עשוי טוב. למרות שקוראי האתר הזה יודעים שבהחלט אפשר להנות גם מסרטים גרועים.
אני חושב שיש שני סוגים של הנאות מסרטים
1. הנאה רגעית, כזו שתתרחש במהלך הסרט ותעבור לך אחרי שהוא יסתיים ותשכח כל זכר לקיומו.
2. הנאה "מאוחרת" מסרט שבזמן הצפייה לא ידעת איך לעכל אותו בדיוק, אבל אחרי שעובר זמן אתה מוצא את עצמך חוזר אליו שוב ושוב.
"קצה המחר" ו"שכנים" הם דוגמאות מצוינות מהזמן האחרון ל-1. הם היו סרטים טובים מאוד אבל אין לי כל כך סיבה להקרין אותם שוב בראש. הם לא מגרים את המוח שלי יותר ממה שהם היו בזמן הצפייה. לעומת זאת, "רקוויאם לחלום" היה סרט נוראי בזמן הצפייה. אני ממש לא יכול להגיד שנהניתי בו בקולנוע. אבל אני חוזר אליו שוב ושוב. בהערכה. וגם זה הישג.
אחרי שכתבתי את זה, הביקורת פה ממש לא עושה לי חשק לראות את הסרט. זה נשמע לי קצת כמו שיעורי בית לסטודנטים לקולנוע – אתה לא תהנה מהסרט אבל עם הזמן אתה תעריך אותו. אבל היי.. אולי יש בזה משהו.
קצת קשה לי להסכים איתך
סקוט פילגרם הוא סרט מאוד מבדר וכיפי, אבל אני רואה אותו שוב ושוב ומוצאת בו הרבה ערך מוסף. מצד שני מסרט מדכא כמו דבר אליה נהנתי כבר בצפייה הראשונה. אלה פשוט הנאות אחרת. אם בסקוט פילגרם נהנתי מהקצב הקומיקסי, מהעריכה המהירה, מהרפרנסים, ומעוד אלף דברים אחרים. (טוב אני לא באמת צריכה לפרט זה סקוט פילגרם) אז בדבר אליה נהנתי מהאווירה המלנכולית, מצביטת הלב העדינה, מהדמויות, מהטקסט, מההתרגשות שלי, מההרגשה שאני רואה סיפור סמלי כמו מאטפורות של שירי אהבה שהתגשמו בסרט.
כמובן שההנאות גם מתערבבות, מסרטים "בידוריים" אפשר להחכים ולהתרגש, וגם בסרטים "אמנותיים" אפשר להתבדר.
בעיני זו פשוט שאלה של איכות. בכול סרט יש הנאות מסוג שונה, וכול הז'אנרים לגיטימיים. העיקר שיהיה בסרט דברים לאוהב, להנות, או להעריך. מהתיאור של דורון פשוט נשמע שזה סרט שהנקודות הטובות בו לא מפצות על הגורמים המתישים שלו, אבל יכול להיות שזו גם שאלה של טעם, ויש אנשים שיהנו יותר ויתשו פחות.
או במילים אחרות
אני חושבת שיש אלפי הנאות מסרטים, ולכול סרט יש הנאה מיוחדת משלו.
"זה לא שלא אכפת לה מהילד המת וממשפחתו – אבל מהבן שלה אכפת לה יותר"
משפט קצר ומדהים שעשה לי קצת חררה, רק בקטע טוב כמובן. שאפו.
יצאתי בתחושה כבדה
'בן יחיד' הרומני, זוכה דוב הזהב בפסטיבל ברלין 2013, כופה טיפול פסיכואנליטי על דמויותיו הנבזיות. הסרט מורכב
באופן שיטתי מסצינות ארוכות של שיחות, כל שיחה כזו סותמת לנו חורים של פערי מידע על יחסי אם-בן ואף נאלצת
למוטט אפשרויות לייצוג ראוי של תא משפחתי ברומניה הנוכחית. התסריט מעורר עניין רב למרות שהוא שומר על שפיות
ולא מגיב בחופזה, אנטי-קליימטי עד הסוף. הדמות של האמא פתטית ומרתיעה בצביעותה המרגיזה אבל קור הרוח שלה
נותן לא מעט נקודות לתהות עליהן, במיוחד אלו הנוגעות להתכלות המעציבה של משאבים רגשיים בעולם הקולנוע המודרני.