חמש ביקורות זריזות

מ'עץ האגס הפראי' שיצא אי אז בנובמבר ועד 'הספר הירוק' שיצא ממש עכשיו - כמה ביקורות זריזות על סרטים בולטים מהתקופה האחרונה.

לא תמיד יוצא לנו לכתוב ביקורות בזמן, ולא תמיד יש אלף מילים להגיד על סרט. מדי פעם יש סרט שאנחנו קצת מתעכבים לראות, ועד שראינו כבר יש תחושה שביקורת מלאה תהיה פחות רלוונטית, ומדי פעם אפשר למרוח במאות מילים את האמת הפשוטה שסרט הוא פשוט חמוד מאוד. מדי פעם דווקא יש מה להגיד, אבל רק אם נכנסים לספוילרים. כל זה מביא אותנו לכאן – חמש ביקורות זריזות על חמישה סרטים שיצאו בתקופה האחרונה (טוב, אחד קצת יותר עתיק) שיש מה להגיד עליהם, אבל קצת פחות מבדרך כלל.


ילד מחוק

אומרים שהסרט הראשון של ג'ואל אדג'רטון, "המתנה", הוא ממש טוב. מצפייה בסרטו השני, זה לא מפתיע – נראה שהבן אדם יודע איך לביים שחקנים, איך לגשת לסצנה ובכלליות, איך לעשות את העבודה. ובכל זאת, "ילד מחוק" הוא סרט שלא מצליח להתעלות מעל לדרגת "מעניין".

"ילד מחוק" בא להראות את עוולות מוסדות ההמרה שטוענים שהם יכולים להפוך הומוסקסואליים לסטרייטים בזכות כל מיני טיפולים כאלה ואחרים. כלומר, מתכון להתעללות נפשית מוגברת שגורמת לצופים להזדעזע. אבל הסרט, בחוכמה, לא ממש מעוניין להיות פורנו ייסורים. במקום זה, הוא מציג את הדיוקן של הדמות הראשית והמשפחה שלו, בעודם מתמודדים עם הנטייה שלו – והחלקים שאשכרה נוגעים לדילמה וההתמודדות של המשפחה שלו מרתקים. הבעיה היא, שלמרות שהסרט הוא לא פורנו ייסורים, הוא עדיין מבלה זמן רב מדי במכון ההמרה, בלי שום ערך דרמטי אמיתי לשהות שם. כן, הדמות הראשית נזכרת בעברה בזמן הפעילויות, וכן, המדריכים לא מאוד נחמדים, וכן, יש שם כמה סצנות אפקטיביות – אבל הדרמה האמיתית היא מול ההורים שלו, לא מול מדריכים אקראיים שאנחנו בקושי לומדים את השמות שלהם.

וכך, בהחלטה קטנה אבל משמעותית – הסרט מונע מעצמו להיות סרט באמת סוחף ומרגש. וזה חבל, כי באמת שהיוה בו את כל המרכיבים לפצצה רגשית: ג'ואל אדג'רטון הוא, כמו שאמרתי, במאי באמת מוכשר, ניקול קידמן וראסל קרואו נפלאים כהורי הילד ולוקאס הדג'ס, אם היו נותנים לו קצת יותר חומרים לעבוד איתם, היה יכול לתת הופעה שהייתה נכנסת בקלות לאוסקרים.

עץ האגס הפראי

את הדעה שלכם על "עץ האגס הפראי" אפשר להסיק ככל הנראה מהתשובה לשאלה הבאה: "סרט טורקי באורך שלוש שעות שרובו מורכב מדיאלוגים שלא מקדמים את העלילה – כן או לא?". למתקדמים, אפשר לקצר את השאלה ל"נורי בילגה ג'יילאן – כן או לא?".

כי אם סרטים אמנותיים הם לא כוס התה שלכם, קשה לי להאמין ש"עץ האגס" יהיה זה שיעביר אתכם צד. ואם, לעומת זאת, נשבעתם ש"שנת חורף" הוא סרט השנה של 2014, אז "עץ האגס הפראי" ככל הנראה בשבילכם – בייחוד כשלדעתי, הוא עולה עליו בכל קנה מידה.

הסרט מספר על נער צעיר שסיים אוניברסיטה וחולם להיות סופר שחוזר לעיר הולדתו ואז שלוש שעות מהחיים שלך חולפות. זה די נחמד, ואני מניח שלאנשים שאוהבים למצוא משמעות בכל פריים ומילה יש הרבה עם מה לעבוד בסרט הזה אבל זה לא "היו זמנים באנטוליה", סרטו הקודם-קודם של הבמאי. זו לא האשמה חמורה, כי רוב הסרטים הם לא "היו זמנים באנטוליה", אבל זה בעיקר אומר שהוא, איך אומרים, בעיקר לחובבי הז'אנר.

 

אהבה בימים קרים

ואם שלוש שעות בטורקית זה לא מספיק אמנותי בשבילכם, מה אם נזרוק פנימה קצת שחור-לבן? מה אז?

טוב, אז, קודם כל זה יהיה ממש ממש יפה. באמת. "אהבה בימים קרים" הוא אחד מהסרטים היפים ביותר שיצאו השנה, ולמרות שהשנה רק התחילה, קשה לי לראות מישהו שידיח אותו מהפסגה. מסוג הסרטים שכל פריים שיש בו נראה כמו עטיפת אלבום יפהפייה.

שנית כל, זה יהיה פחות משעה וחצי, ועל זה אפשר לומר – תודה לאל. אני כבר לא בטוח אם סרטים בממוצע אורכים יותר משעתיים או פחות משעתיים אבל מה שבטוח זה שהם לא שעה וחצי, ועל זה יש להתרעם, כי רובם הגדול לא באמת מצדיק את זה. "אהבה בימים קרים" מראה שמדי פעם פחות זה יותר ושאפשר ליצור אומנות גם בפחות מ-90 דקות.

ושלישית, זה יהיה סולידי בסך הכל. "אהבה בימים קרים" הוא סרט מלא בבטחון עצמי, מבויים בכשרון, משוחק לעילא אבל קשה להגיד שיש חיבור עמוק לדמויות שלו ולמצוקות שלהן. הן מרחפות במשך עשור ומשהו בין נקודה לנקודה ואתה איתן, מרחף. זה יוצר חוויה אסתטית מרוחקת נהדרת, אבל סרט גם אמור לגרום לך להיקשר לדמויות. ואני, בכל אופן, לא נקשרתי. אבל כשהסרט כל כך יפה, זה משנה רק קצת.

מרי פופינס חוזרת

לפני כמה שנים, דיסני הוציאו את "להציל את מר בנקס" שמתאר את תהליך העשייה של "מרי פופינס" המקורי. באותו הסרט, וולט דיסני מבטיח לפ. ל. טרוורס שהוא ישמור על רוח המקור של ספרה בעיבוד הקולנועי. אם טרוורס הייתה קיימת בימינו, והייתה באה לישיבה של "מרי פופינס חוזרת", וולט דיסני היה צוחק לה בפרצוף ומעיף אותה מהבניין.

טוב, זה לא בדיוק נכון. אין ספק שהסרט מנסה להיות כמו "מרי פופינס" המקורי – פשוט אין לו מושג קלוש איך. יש לו מושג איך מרי פופינס מתנהגת – אמילי בלאנט בתפקיד השמרטפית הקסומה נותנת את אחת מהופעות השנה (שקופחה לחלוטין באוסקר, מה נסגר) וקולעת בול לטון הנכון של המטפלת המושלמת – אבל אין לו מושג איך סיפור של מרי פופינס אמור להיראות.

במקום סיפור שבו מרי פופינס מאתגרת את המבוגרים והילדים להסתכל על העולם בצורה יוצאת דופן, נראה שהפעם הביאו אותה על תקן גיבורת על שאמורה להציל את משפחת בנקס מפשיטת רגל, בעוד שכולם מסכימים שכל ההנחות של עולם המבוגרים נכונות. וכאן אתם עומדים בפני בחירה – ככל שתעמיקו בסיפור הטיפשי ממש של הסרט, ככה תכעסו עליו יותר ותמצאו בו יותר הבדלים מציקים מהסרט המקורי (ו"שוליית הקוסם" כתב על זה בהרחבה). אם, לעומת זאת, תדחיקו את הטמטום שצועק מכל פינה, את המבטא המזעזע של לין מנואל מירנדה, את האכזבה מההופעה הבינונית מינוס שלו, ובכלל את האכזבה מכך שפרט לבלאנט, הסרט לא יודע מה לעשות עם אף אחת מדמויות המשנה, תגלו שהסרט הוא בסך הכל מחזמר חביב שעובר משיר לשיר, וככזה הוא דווקא נחמד. הסטים והתלבושות צבעוניים ויפים, והשירים אומנם לא הטופ של דיסני אבל הם מגוונים וכיפיים, בסך הכל. כלומר, זה סרט שהציפיות שלכם ממנו ישפיעו מאוד איך תתפסו אותו. למי שמצפה ל"מרי פופינס" הבא כדאי להנמיך ציפיות, אבל למי שרוצה סתם עוד מחזמר עם שירים מקוריים והופעה ראשית נפלאה, בהבנה שהעלילה תופסת בו תפקיד משני – דווקא מומלץ לראות.

הספר הירוק

"הספר הירוק" הוא סרט חמוד. ויגו מורטנסן משחק סטריאוטיפ איטלקי חמום מוח עני חמוד, מהרשאלה עלי משחק סטריאוטיפ מתנשא אליטיסט הגייני חמוד ורוב הסרט מדבר על איך שני האנשים החמודים האלה נהיים חברים. זה חמוד.

ספציפית, ויגו מורטנסן מגלם את טוני ליפ, מאבטח במועדון לילה שכאשר יש לו חודשיים פנויים בלו"ז, הופך לנהג האישי של הפסנתרן המהולל ד"ר דון שירלי (מהרשאלה עלי) בעודו עושה סיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית, ובעיקר בדרום ארצות הברית.

שימו לב שלא רשמתי "לבן" ו"שחור" למעלה. זה בגלל שהסרט לא ממש על יחסי הגזע בין שתי הדמויות או בכלל. כלומר, אין ספק שגזענות מוזכרת בסרט – בכל זאת, מדובר בסרט על בחור שחור שמסתובב בשנות השישים בדרום ארה"ב – אבל קשה להגיד שהיא עניין הסרט. המריבות וחילוקי הדעות בין שני הגיבורים לא נובעים מפערי גזע. הסרט רומז בהתחלה שהדמות של ויגו היא אולי קצת גזענית, אבל זה נשכח די מהר.

מהר מאוד מה שמתגלה זה שהפערים העיקריים שהם צריכים לגשר עליהם הם מעמדיים – ד"ר שירלי הוא ממעמד גבוה, מר נהג אישי הוא ממעמד נמוך. שירלי מלמד את מר נהג איך לכתוב ולדבר במשלב גבוה, מר נהג משמיע לשירלי לראשונה כל מיני אמנים שחורים ולאכול KFC, ד"ר שירלי מצפה מטוני לשמור על החוק, טוני מלמד את הד"ר על החדווה בהליכה על הקווים, והם לומדים להיות חברים טובים.

למי שמצפה לעוד איזה "הנהג של מיס דייזי" – אפשר להירגע. הסרט הוא לא דידקטי כמו שאפשר לצפות ממנו. הוא נופל פה ושם לסצנות של שיעור חברה, אבל רוב הזמן הסרט פשוט מתאר את התהליך ההגיוני ביותר בו שני אנשים שמבלים ביחד איזה חודשיים, מתקרבים, מתעמתים, מדברים ובסוף נהפכים לחברים. וזה תהליך ממש חמוד.

זה סרט ממש כיפי לבילוי קולנועי, הרבה יותר מאיזה סרט שיעור חברה (שככה הוא נראה על פי הפוסטר והטריילר), מצחיק, נחמד, קליל, עם משחק נפלא של שני השחקנים הראשיים (בייחוד ויגו מורטנסן, המצטיין מבין המועמדים לאוסקר לפרס השחקן הטוב ביותר) וגם של השחקנים המשניים. סרט מתוק להפליא שמחמם את הלב. ולכן, כמובן, הוא הפך לאחד מהסרטים הכי מעוררים מחלוקת בעונת האוסקרים הנוכחית. נו טוב.