קובה אהובתי
Cuban Fury

לוזר בן 30 ומשהו מנסה לגלות את עצמו מחדש ולחזור להיות זכר האלפא באמצעות תחרות סלסה, ותוך תקווה לזכות באהבתה של הבוסית שלו, שטובה ממנו בכל פרמטר אפשרי (על אף שליוצרי הסרט ברור שהיא לא באמת אשת קריירה אלא רק מחכה להזדמנות ללבוש שאריות בד ולנענע את עגבותיה).

אורך: 1:38
תאריך הפצה בארה"ב: 05-2014
תאריך הפצה בישראל: 27/03/2014

3 תגובות פתח ספוילרים פתח תגובות ישנות

  1. תקציר מצוין.

    ירחונית התימהונית

    (ל"ת)

    3
    דיאנה, תמר, Beetlejuice ?
  2. מפתיע אותי שמפיצים את זה בארץ...

    קסם

    בכל זאת, סרט בריטי עם ניק פרוסט.

  3. תמיד חשבתי על ניק פרוסט כשחקן עם בעיה גדולה מאוד

    והבעיה הזאת נקראת סיימון פג. יש דברים גרועים יותר שיכולים לקרות לשחקן מהעובדה שהשם שלו תמיד מוזכר בצמוד לזה של פג, אבל במקרה של פרוסט זה די ברוך. איכשהו, כששניהם על המסך, לפג יש נטייה לרכז אצלו את תשומת הלב ולהשאיר מעט מאוד למי שמסביבו. אחרי צפיה ב-"סוף העולם" חשבתי שזה בגלל שפרוסט נתקע תמיד בתפקיד ה-"סטרייט גאי" שנועד לאזן את הטירוף המשתולל של פג, אבל כשאני חושב על שיתופי הפעולה האחרים שלהם אני מבין שזה פשוט לא נכון. אפשר בהחלט לומר שב-"שוטרים לוהטים" פג קיבל את תפקיד ה-"סטרייט גאי", ועדיין הוא עשה עלי יותר רושם מפרוסט. בקיצור, תמיד חשבתי על פרוסט בתור הגרפונקל של סיימון.
    כנראה שאני לא היחיד שחשב ככה, כי גם היוצרים של "קובה אהובתי" סדרו לסיימון פג איזו הופעת אורח שנמשכת בדיוק שנייה וחצי בתור איזו בדיחה פנימית על העובדה שפרוסט לא יכול באמת לעשות סרט בלי פג. אבל יתר הסרט מוכיח שהוא מסוגל להסתדר מצוין גם בכוחות עצמו.
    הלכתי לסרט בעקבות ההיכרות שלי עם סרטי רייט-פג-פרוסט (וגם עם "פול" שהם עשו בלי רייט), ומאוד נהניתי, למרות שמדובר בסרט מז'אנר אחר לגמרי – ז'אנר ה-"נבעך בריטי מתאהב ביפהפייה אמריקאית ועושה מעצמו הרבה מאוד צחוק בדרך", שהתסריטאי ריצ'ארד קרטיס שכלל לדרגת אמנות והרבה מאוד כסף מאז "ארבע חתונות ולוויה אחת" ועד ל-"כל הזמן שבעולם". אני מחבב גם את קרטיס: הצפייה ב-"סוף העולם" ו-"כל הזמן שבעולם" בשנה שעברה, מעבר לעובדה ששני הסרטים היו מצוינים, סיפקה לי השוואה מאוד מעניינת על איך שני יוצרים של קומדיית מד"ב בריטית מטפלים בנושא ההתבגרות וחוסר הרצון להתבגר בצורה דומה, גם כשהם עושים סרטים מאוד שונים.
    מהבחינה הזאת, "קובה אהובתי" הוא דווקא הנגטיב של שני הסרטים האלה – גם זה של רייט וגם זה של קרטיס – כי הוא בעצם סרט על כמה שהוויתור על חלומות ושאיפות מהילדות הוא רע ומזיק. וכאן מתגלה הגדולה של פרוסט: הוא מגלם בסרט הזה דמות שהוויתור הזה עשה לו טראומה, והטראומה הזו לא מפסיקה לרדוף אותו. סיימון פג עשה קריירה מגילום דמויות עם אינטליגנציה רגשית נמוכה-עד-לא-קיימת, אבל את המרירות הקיומית שפרוסט מפגין בסרט הזה, עם ההשפלה והכאב היומיומיים שנלווים אליה, פג בחיים לא היה מצליח לגלם. "קובה אהובתי" שווה צפייה ולו בזכות ההופעה הזו של פרוסט.
    וחוץ מזה? "קובה אהובתי" הוא סרט חביב וסימפטי מאוד בזכות עצמו. כאמור, קומדיה יעילה ומבדחת במידה סבירה ומעלה מעדות הריצ'ארד קרטיס (עם סיקוונס אחד קורע ממש שנעשה דווקא בסגנון אדגר רייט – זה הסיקוונס שבו מתארח גם סיימון פג). בניגוד למה שמשתמע מהתקציר של הדג, אגב, הדמות של הבוסית היא הכל חוץ מאשת קריירה מתוסכלת-רומנטית – מדובר בדמות מאוזנת, שפויה ומשכנעת שהייתי מרחיק-לכת ומכתיר *אותה* בתור ה-"סטרייט גאי" של הסרט, בעיקר בהתחשב בעובדה שכמעט כל דמויות הגברים בו סובלות מהפרעה כלשהי שנעה על הקשת שבין דיכאון לסתם מניאקיות. יש בסרט דמות נשית חשובה נוספת, שגם היא ניצבת בתור עוגן של שפיות בתוך ים של טירוף. הסרט לא עובר את מבחן בכדל, אבל האופן שבו הוא מציג נשים מכובד בהחלט.
    בקיצור: סרט נחמד מאוד, ופרוסט פשוט נהדר.

    2
    שין-גימל, עידו הלמן ?
 

כתיבת תגובה

(חובה)

Optionally add an image (JPEG only)