כמו התאום היפני שלו הוא משרטט מציאות מורכבת, אמביוולנטית יותר ממה שהסינופסיס מבטיח. הוא מדלג באלגנטיות מעל מהמורות סנטימנטליות שסרטים מהסוג הזה נופלים בו בקלות והוא מצליח לגעת (אותי בכל אופן) כמו שרק "טווח קצר 12" ו"את לי לילה" הצליחו בשנה-שנתיים האחרונות. אם תלכו השנה לקולנוע ותגיעו למצב של על סף דמעות רק פעם אחת השנה, עדיף שזה יהיה מול הסרט הזה.
סרט לא טוב בעיני. העלילה עמוסה מדי, והתפניות הרבות באות על חשבון פיתוח הדמויות והיחסים ביניהן. הקשר בין שני ההורים של הילד החטוף, שהתגרשו עוד לפני שנחטף, לא ברור בכלל. נרמז שהוא משתנה בעקבות האירוע אבל הקו עלילה הזה לא מתפתח. העו"ד הוא דמות מאד לא ברורה במניעים ובהתנהגות שלה. הזהירות של הבמאי בביקורת השלטון מורגשת מאד בכך שאין בעצם רעים בסיפור. המשטרה למרות קצת ביקורת מתפקדת היטב, בניגוד חריף למציאות
אין ספק שחלקים רבים בסרט היו מוצלחים ביותר והצליחו לרגש ולטלטל אותי כצופה – המשחק המרשים , הצילום המדויק והעריכה הזורמת. כל אלו השאירו רושם נהדר וחווית צפייה איכותית ומהנה. אבל אם יש דבר אחד שהציק לי לאורך הסרט זו העלילה.
לאחר כבערך מחצית הסרט, אחרי שמוצאים ההורים את בנם האבוד, חל שינוי מסיבי בקוי העלילה. הגיבור משתנה, כך שהפרוטגוניסט הופך לאנטגוניסט ולהפך, דמויות שמעולם לא הכרנו קודם הופכות להיות דמויות מרכזיות ואלו הישנות דועכות אט אט מאחורי הקלעים עד שנשכחות בכלל. כל הרצונות, השאיפות והחלומות של הדמויות משתנים בן רגע, מה שנראה צורם ואינו נעים.
נראה כאילו מישהו התאמץ מאוד להדביק שני סיפורים שונים לסרט אחד עם דבק מגע. בזמן שכל סיפור שלעצמו מוצלח מאוד ואף מרתק, החיבור של שניהם נראה מאולץ.
בעיניי מדובר פשוט בעצלות תסריטאית. הרצון להישאר צמודים לסיפור המקורי עליו הסרט מתבסס מציג לנו רק את הדמות "המעניינת ביותר" בכל חלק, כך שכשדמות סיימה את תפקידה בסרט והצליחה במטרותיה אפשר לזרוק אותה מהחלון ולא לראות אותה שוב.
למרות המילים הקשות אני כן ממליץ לראות את הסרט. זה נכון שהעלילה בעייתית, אבל הסרט כן מצליח לגעת בך ואני יצאתי מממנו נהנה ומתרשם מאוד.
הרבה יותר מוצלח מ"סיפור משפחתי".רנדל ב-16/03/2016 09:58
הרבה יותר מוצלח מ"סיפור משפחתי".
רנדל
פורסם מרץ 16, 2016 ב 9:58
בעוד ש"סיפור משפחתי" הרגיש לי לעתים מרוחק וטיפה שעמם הסרט הזה הרבה יותר סוחף ומפיק את המיטב מהסיטואציה הקשה. בנוסף הוא הולך למקומות לא צפויים ולא מדשדש במקום בניגוד למקבילו היפני. שלא לדבר על הדמויות האנושיות והפגומות שבמרכזו בניגוד לקריקטורות שהיו ב"סיפור משפחתי".
נראה שמאז "סיפור משפחתי" אורלנדו התבייתו על נוסחה מסוימת
בעניין סרטים מהמזרח. פאק, "הזמיר" ממשיך להציג גם אחרי 9 חודשים כאילו אנחנו בניינטיז. אפשר רק לקוות שהסרט הנ"ל גם ידגדג את האיכויות של "סיפור משפחתי".
סרט טוב
כמו התאום היפני שלו הוא משרטט מציאות מורכבת, אמביוולנטית יותר ממה שהסינופסיס מבטיח. הוא מדלג באלגנטיות מעל מהמורות סנטימנטליות שסרטים מהסוג הזה נופלים בו בקלות והוא מצליח לגעת (אותי בכל אופן) כמו שרק "טווח קצר 12" ו"את לי לילה" הצליחו בשנה-שנתיים האחרונות. אם תלכו השנה לקולנוע ותגיעו למצב של על סף דמעות רק פעם אחת השנה, עדיף שזה יהיה מול הסרט הזה.
לא משהו
סרט לא טוב בעיני. העלילה עמוסה מדי, והתפניות הרבות באות על חשבון פיתוח הדמויות והיחסים ביניהן. הקשר בין שני ההורים של הילד החטוף, שהתגרשו עוד לפני שנחטף, לא ברור בכלל. נרמז שהוא משתנה בעקבות האירוע אבל הקו עלילה הזה לא מתפתח. העו"ד הוא דמות מאד לא ברורה במניעים ובהתנהגות שלה. הזהירות של הבמאי בביקורת השלטון מורגשת מאד בכך שאין בעצם רעים בסיפור. המשטרה למרות קצת ביקורת מתפקדת היטב, בניגוד חריף למציאות
סרט מוצלח, אבל
אין ספק שחלקים רבים בסרט היו מוצלחים ביותר והצליחו לרגש ולטלטל אותי כצופה – המשחק המרשים , הצילום המדויק והעריכה הזורמת. כל אלו השאירו רושם נהדר וחווית צפייה איכותית ומהנה. אבל אם יש דבר אחד שהציק לי לאורך הסרט זו העלילה.
לאחר כבערך מחצית הסרט, אחרי שמוצאים ההורים את בנם האבוד, חל שינוי מסיבי בקוי העלילה. הגיבור משתנה, כך שהפרוטגוניסט הופך לאנטגוניסט ולהפך, דמויות שמעולם לא הכרנו קודם הופכות להיות דמויות מרכזיות ואלו הישנות דועכות אט אט מאחורי הקלעים עד שנשכחות בכלל. כל הרצונות, השאיפות והחלומות של הדמויות משתנים בן רגע, מה שנראה צורם ואינו נעים.
נראה כאילו מישהו התאמץ מאוד להדביק שני סיפורים שונים לסרט אחד עם דבק מגע. בזמן שכל סיפור שלעצמו מוצלח מאוד ואף מרתק, החיבור של שניהם נראה מאולץ.
בעיניי מדובר פשוט בעצלות תסריטאית. הרצון להישאר צמודים לסיפור המקורי עליו הסרט מתבסס מציג לנו רק את הדמות "המעניינת ביותר" בכל חלק, כך שכשדמות סיימה את תפקידה בסרט והצליחה במטרותיה אפשר לזרוק אותה מהחלון ולא לראות אותה שוב.
למרות המילים הקשות אני כן ממליץ לראות את הסרט. זה נכון שהעלילה בעייתית, אבל הסרט כן מצליח לגעת בך ואני יצאתי מממנו נהנה ומתרשם מאוד.
הרבה יותר מוצלח מ"סיפור משפחתי".
בעוד ש"סיפור משפחתי" הרגיש לי לעתים מרוחק וטיפה שעמם הסרט הזה הרבה יותר סוחף ומפיק את המיטב מהסיטואציה הקשה. בנוסף הוא הולך למקומות לא צפויים ולא מדשדש במקום בניגוד למקבילו היפני. שלא לדבר על הדמויות האנושיות והפגומות שבמרכזו בניגוד לקריקטורות שהיו ב"סיפור משפחתי".