-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
מת לחיות
Die Hard
קבוצת טרוריסטים משתלטת על גורד שחקים בלוס אנג'לס, והיחיד שיכול לעצור אותם הוא השוטר הניו יורקי ג'ון מקליין, שנקלע למקום במקרה.
עמוד הסרט בחסות עופר הכט
קבוצת טרוריסטים משתלטת על גורד שחקים בלוס אנג'לס, והיחיד שיכול לעצור אותם הוא השוטר הניו יורקי ג'ון מקליין, שנקלע למקום במקרה.
חווית הקולנוע המשמעותית הראשונה שלי
בן 10 הייתי ואני עדיין זוכר כמה נהניתי לראות את הסרט כשהוא יצא בקולנוע.
ועד היום אני יכול לראות את הסרט הזה עם חיוך מרוח על הפנים.
ברוס וויליס הקשוח, אלן ריקמן הנבל עם המבטא הגרמני. תענוג.
מלא סצנות מגניבות, ציטוטים שנתקעו לי בראש וכמובן המפגש בסוף בין ג'ון והנס עם האקדח מודבק
עם מסקינטייפ על הגב, יחד עם ה "Yippie-ki-yay, motherfucker."
סרט האקשן האולטימטיבי
כבר כתבתי עליו ברשימת הסרטים האהובים עלי בפוסט של "האזרח קיין":
סרט שאני יכול לראות שוב ושוב ולהנות כל פעם. וויליס אדיר, ריקמן מעולה וזה פשוט סרט כיפי.
בשנות ה-80 ידעו לעשות סרטים.
ויותר מזה: ידעו לכתוב תסריטים. השבוע אני וזוגתי ראינו את "מרדף חצות" עם רוברט דה-נירו, שיצא באותה שנה כמו "מת לחיות". שני הסרטים הם לא-קצרים, אבל הם מרגישים "רזים" מאוד בזכות התסריטים שלהם, שאין בהם דקה מיותרת והכל מתקתק כמו שעון.
זאת לא הטיית נוסטלגיה?
אם כבר יוצא לך לראות סרט בן 30, זה כנראה מהטובים של התקופה.
זו הטיית זקנה
כולנו פה זקנים. ראינו חלק מהסרטים של שנות השמונים בזמן אמת. כתוצאה מכך לפעמים יש לנו הלם כשאנחנו צופים מחדש בסרט שזכרנו מהילדות בתור משהו נפלא (לפעמים, כשלסרט קוראים למשל "הנסיכה הקסומה" או "בחזרה לעתיד", ההלם הוא מכמה שהסרט הזה מוצלח גם בסטנדרטים של היום).
ולמי ששואל - כן, כולנו
אני מכחיש את קיומם של אנשים צעירים ממני.
יכול להיות, אבל האמת היא שאת "מת לחיות" (הראשון!)
לא ראיתי בזמן-אמת בקולנוע בשנות ה-80, אלא רק שנתיים-שלוש אחרי שהוא יצא, ואת "מרדף חצות" ראיתי בפעם הראשונה לפני שבוע, אז אותו בכלל אני מודד לפי מה שיש עכשיו, והמסקנה היא – פעם ידעו לכתוב תסריטים לשוברי קופות, היום הרבה פחות.
אה וכמובן
שבלי "מת לחיות" לא היה לנו את השיר האדיר הזה.
סרט אקשן פנטסטי
בזמן אמת בכלל לא ראיתי אותו, אלא רק בצפיות חוזרות שנים אחר כך (האחרונה לפני כמה חודשים). תמיד מרשים אותי עד כמה הסרט קלע בול בגיבור האקשן שלו – במקום כל הסטיבן סיגלים המזעזעים, גיבור שחוטף מכות ונפצע ובורח וסובל ומקלל את הרגע שבו הוא נקלע לסיטואציה הזו, אבל גם יודע להחזיר ולנקום ולהתחכם. בקיצור, גיבור אקשן שנראה אנושי לגמרי ובו זמנית גם גדול מהחיים. גם בימינו גיבורי אקשן עם איזון כזה הם לא נפוצים מספיק (ובראש ובראשונה ג'ון מקליין עצמו בסרטים המאוחרים יותר…).
וכמובן, העובדה שאלן ריקמן משחק פה את אחד הנבלים המוצלחים שראיתי בסרט כלשהו היא בונוס משמעותי.
ברוס וויליס עם שיער!
זה באמת נוסטלגיה.
הוא אכן מת לחיות (או מת קשה) כי אדם בשר ודם לא היה שורד
לפי Screen Junkies (בפרויקט "Honest Action" שלהם) הוא היה אמור למות ארבע פעמים, מהפגיעות שספג לאורך הסרט:
http://www.youtube.com/watch?v=PnHKv2G0wCw
בסרט האחרון
הוא היה צריך למות לפחות 10 פעמים.
ואם אנחנו כבר בקטע, כל מה שלא בסדר ב"מת לחיות" [נראה לי שבן אפלק ביסס את המראה שלו ב"ארגו" על הארט בוכנר (אליס)].
הוא השתבח עם השנים! המיומנות והניסיון עושים את ההבדל
תודה על הקישור לסרטון, אני פחות מחבבת את הסגנון שלהם.