-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
הכפיל
The Double
שמו העברי של הסרט המצוין כאן אינו השם הרשמי שניתן לו על ידי המפיצים בארץ, וייתכן שהוא יופץ תחת שם אחר.
אדם מגלה להפתעתו אדם שנראה זהה לו בדיוק. מבוסס על הספר "הכפיל" של פיודור דוסטוייבסקי.
תאריך הפצה בארה"ב: 09/05/2014
צריך להיות "מבוסס על הסרט 'אוייב' מאת דניס וילנו"
(ל"ת)
משום מה, מצחיק אותי שדוסטוייבסקי מופיע תחת תסריט
בתור אחד מהכותבים.
זה רק בגלל שהוא התעקש ולבמאי לא היה נעים.
(ל"ת)
Double Trouble
אז עשיתי דאבל פיצ'ר של כפילים (באנגלית זה נשמע יותר טוב): הסרט הזה ו"אויב".
ההתחלות של שני הסרטים די דומות – הם נפתחים עם אדם (אייזנברג / ג'ילנהול) בעל שגרה די רגילה ומשעממת. יום אחד, הוא מגלה על קיומו של אדם אחר שזהה לו במראה כמו שתי טיפות מים (גם אייזנברג / ג'ילנהול!). לעומת זאת, האישיות של שניהם שונה. מהנקודה הזאת, כל אחד מהסרטים לוקח מסלול שונה לגבי ההתייחסויות של הדמויות הראשיות לתגלית, התייחסות הסביבה שלהם אליה והתפתחות העלילה.
לא לקח הרבה זמן מאז שהוא התחיל עד שהבנתי ש"הכפיל" לא דומה לשום דבר אחר שראיתי. זה כמו לראות בפעם הראשונה סרט של אדגר רייט או ווס אנדרסון – זה מרגיש כמו חזון ייחודי של במאי, ולא עוד סרט מפס ייצור הוליוודי. העולם של הסרט די עגמומי ואפרפר, הוא חסכני למדי בלוקיישנים ואין בו סצינות בומבסטיות או ציטוטים שיכנסו לתרבות הפופ. אבל כמה דברים עיקריים עושים אותו מעניין ביותר: הראשון הוא הסגנון שלו. אם לא היה כתוב שזה ע"פ ספר של דוסטוייבסקי, הייתי בטוח שזה ע"פ משהו של קפקא. הוא לא בדיוק הומוריסטי או דרמטי או מותח במיוחד, הוא פשוט…ביזארי, באופן קפקאי למדי.
כמו כן, הסרט מסתמך לא מעט על ויזואליה ובעיקר צלילים. כפי שאמרתי, הסרט מתרחש בעולם די אפרורי, אז לא תראו כאן שוטים צבעוניים או מרהיבים. הצילום די סטנדרטי, אך פה ושם יש כמה שוטים מעולים ואיואדה מצליח לגרום לאפרוריות של העולם הזה להיראות מעניינת (אומרים שבפן הזה הסרט שואב השראה מ"ברזיל", אך אני לא יכול להעיד על כך). מבחינת פסקול, דברים כמו רכבות, מים זורמים ושכפול מסמכים מועצמים בצורה די דרמטית. קצת הזכיר לי את השימוש של אדגר רייט בקלוז-אפים כדי לגרום לדברים די משעממים – כמו התארגנות בבוקר – להיראות דרמטיים ביותר. יש גם שימוש מעולה בכינורות, ופה ושם צץ לו איזה שיר פופ יפני משנות ה 60. אני באמת לא יודע למה.
ולסיום חייבים לציין לטובה את ג'סי אייזנברג, שמצליח להיות משכנע בגילום שלו של שני אנשים שנראים אותו דבר, אך שונים לגמרי אחד מהשני. גם ווסיקובסקה ושון עושים אחלה עבודה. למרות שהסרט הזה פחות "הוליוודי" והבמאי שלו עם פחות ניסיון, לדעתי הוא האיכותי יותר בדו-קרב הכפילים.
ומה לגבי "אויב"? ביקורת בדף הסרט.
סרט בסדר אבל מפוספס מדי
השליש הראשון של 'הכפיל', סרטו השני של ריצ'רד איואדה ('צוללת' המקסים), עיבוד חופשי במיוחד לספרו של דוסטויבסקי, מעלה כמה נקודות מוזרות ומצחיקות על הטבע האבסורדי של האדם הקולנועי, קרי אדם עם זהות עמומה הנשלטת ע"י חוטי הגורל. לאחר מכן, הסרט מאבד בהדרגה את המטען הרגשי שלו, משאיר מקום בעיקר עבור עלילה שטחית ותקועה. איואדה מוכשר מאוד כשזה מגיע לעיצוב אמנותי אבל עדיין אין לו חוש יצירתי מספיק בשדה הסיפורי. ג'סי אייזנברג ומיה וואסיקובסקה נהדרים כמו תמיד ומנסים כמיטב יכולתם להציל את הסרט מבינוניות מתמשכת.
יותר טוב
יותר טוב מ"אויב" (עם הסתייגויות מסוימות), יותר טוב מ"צוללת", ובכלליות – הרבה יותר טוב משציפיתי שיהיה.
אייזנברג מצליח בחינניות לשלב בין הדמויות שלו מ'האשליה' ו'זומבילנד' (אבל לא הרבה מעבר.) שחקני המשנה, וגם השחקנים שצצים לסצנה אחת נהדרים.
טוב, למען האמת, כובען_מטורף אמר את רוב מה שאני חושב על הסרט – עיצוב שמושפע מברזיל אבל מצליח מעט לבדל את עצמו,
" rel="nofollow"> kafkaesque, ועלילה מרתקת. אני גם כן חושב שהסרט הולך מעט לאיבוד כמו שמיכאל אומר, אבל יש משהו בשוטטות הזאת של הסרט שמצאה חן בעיניי.
אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים.
(יש מצב שהתגובה הנ"ל מתלהבת מדי. את "הכפיל" ראיתי רק פעם אחת והתאהבתי בו קשות. דרושות כמה צפיות חוזרות כדי לאמת את התואר שהענקתי לו בכותרת אבל נכון לעכשיו אני משוכנע שזו האמת).
קולנוע לא יכול להיות יותר טוב מזה! זה מסוג הסרטים האלה שאתה מרגיש כאילו נוצרו עבורך. סרטים שמדברים אליך מכל הבחינות ושעשויים מאותם דברים שאתה הכי אוהב בסרטים שלך.
אם נתעלם לרגע מהתסריט של הסרט הבימוי הייחודי של ריצ'ארד איואדה לבדו מספק חוויה קולנועית חזקה ומפעימה. הוא מעביר את העגמומיות שבעולם של הסרט בצורה קודרת ומוצלחת, את הבדידות של הדמות הראשית באופן מרגש ואת סיפור האהבה ברומנטיות מקסימה.
ריצ'ארד משתמש בויזואליה יפה ביותר המסתמכת על עבודת תאורה מרשימה, עריכה ותזוזות מצלמה חדות ומלאות תנועה, מוזיקה יחודית שעובדת עם הסצינות מצוין ולא מעט הברקות בכמעט כל סצינה.
האספקט הכי מרשים בעבודתו של ריצ'ארד היא אולי עריכת הסאונד. הדגשתם והסתרתם של צלילים כאלה ואחרים והשילוב של המוזיקה בכל זה. אין לי מושג איך לתאר כמה טוב זה עבד בסרט. צריך לראות כדי להאמין.
אך כל זה לא בא לחפות על תסריט חלש כי התסריט גם הוא טוב מאוד. ההתחלה שלו היא מבריקה, כל החצי שעה הראשונה של הסרט היא מופת של כתיבה ושל ביצוע. התסריט מציג סיטואציות ביזאריות ביותר, הומור שחור קורע מצחוק וכמה דיאלוגים ממש טובים. לאחר מכן אנו מפגשים עם הכפיל של ג'סי אייזנברג, מה שהופך את העלילה למעט מבלבלת אך גם למסקרנת יותר.
בחלק האחרון התסריט קצת מתפספס ולא מוציא את המיטב מהסיטואציה המאוד מעניינת אליה נקלע הגיבור. הסוף מרגיש מעט מזורז ומחופף מדי מבחינת כתיבה (אבל הבימוי ממשיך להיות טופ-נוצ', לא לדאוג).
יש לציין גם שהסרט מאוד קצר. לא הייתי מתנגד לעוד קצת.
נ.ב – משהו שאולי עזר לי לאהוב את הסרט עוד יותר הוא החיבור שהרגשתי שהיה לי לדמות הראשית. הוא מאוד הזכיר לי את עצמי ובחלקים מהסרט הוא מתמודד עם שאלות שגם אני מתמודד איתן לפעמים. ואולי זה מה שעשה את הסרט.
המילים הראשונות שעברו לי בראש כשהסרט נגמר היו
"וואו, זה היה הדבר הכי מדכא שראיתי כבר הרבה זמן".
ולא, אני לא חושב שמדובר בסרט רע. אני חושב שהוא בהחלט מעניין, ומצליח להחזיק למרות האיטיות שלו, אבל העובדה שהכל שם עגום – מהתאורה העמומה, עד המוזיקה הכינורות-ית שפורטת על מיתר אחרי מיתר אחרי מיתר… וואו. וכמובן העגימות העלילתית. הגיבור ששום דבר לא מצליח לו, גם לא לצאת מהמעלית, ואם משהו כן מצליח לו זה רק כדי ששנייה אחרי זה הוא יכשל.
ברור לי שכל זה נעשה בכוונה, אבל כשזה בא במינון כבד שכזה… זה בהחלט גורם לאפקט.. אממ.. עגמומי במקרה הטוב ודכאוני במקרה הרע, על הצופה.
לא חומר מתאים לדייט ראשון :)
למה אין ביקורת על הסרט הנפלא הזה?
לגסי אייזנברג מגיעה מועמדות לאוסקר (כמו כן מדהים כמה שני סרטים בעלי קונספט כל כך זה יכולים להיות כל כך שונים)
שמתם לב?
הבמאי הכניס לפחות שלושה מהשחקנים מ"צוללת" לכאן, השחקן הראשי שם משחק כאן את אחד מהבלשי התאבדויות.
הבת של הבוס היא כמובן הדמות הנשית ב"צוללת", וגם אבא שלו מופיע כאן בתור האריס האוסטרלי (נדמה לי שזה השם בסרט זה)