ביקורת: אנקאנטו

"אנקאנטו" לא ממש דומה לסרטים אחרים של דיסני, וזה משהו טוב.

סרט האנימציה ה-50 במספר של דיסני, "פלונטר", פתח תקופה חדשה עבור החברה. הניסיונות המגושמים יותר ופחות לאמץ את האנימציה הממוחשבת, החזרה המהוססת לנסיכות עם "מכושפת" ו"הנסיכה והצפרדע" והרצון להמציא את המותג מחדש – כולם התקבצו להם בסרט שסימן את הכיוון החדש של דיסני, שהיום יש מי שקוראים לו "הרנסנס השני". עכשיו מגיע "אנקאנטו", סרט האנימציה הארוך ה-60 שלהם. הוא כנראה לא יירשם כנקודת ציון חשובה בפילמוגרפיה של החברה, אבל הוא בהחלט מסמן משהו טוב לגבי דיסני – הם עדיין מרשים לעצמם לשחק עם הנוסחה של עצמם.

"אנקאנטו" הוא סיפור משפחתי שמסופר מנקודת המבט של הכבשה השחורה במשפחה. משפחת מדריגל חיה בכפר נסתר בקולומביה והבית שלה חי וזז מעצמו – כולל כל החפצים, הרהיטים, המדרגות והדלתות. בגיל מסוים כל בן משפחה מקבל יכולת קסומה ("מתנה") משלו – יש אחות אחת חזקה ואחת שגורמת לפרחים להופיע בכל מקום, יש ילד שמשנה צורה, יש דודה שמשפיעה על מזג האוויר וכן הלאה. המתנות האלה הן לא בהכרח הדברים הכי שימושיים, אבל המשפחה משתדלת להשתמש בהן כדי להיטיב עם שכניהם לכפר. 

אף אחד לא יודע למה, אבל מיראבל (סטאפני ביאטריס, רוזה מ"ברוקלין 99") לא קיבלה מתנה משלה. במקום להמשיך הלאה ולחיות עם היעדרו של הקסם, גם מיראבל עצמה וגם המשפחה שלה תקועים איפשהו בין הכחשה ואבל. אולי הם מפחדים שהסקיביות שלה מדבקת, אולי עמוק-עמוק בלב הם חושבים שהיא לא קיבלה את המתנה כי משהו בה לא בסדר. וזאת גם לא הפעם הראשונה שהמשפחה מדחיקה סוד מערער – הקאצ'פרייז "אנחנו לא מדברים על ברונו" חוזר שוב ושוב בכל פעם שעולה שמו של בן המשפחה שנעלם במסתוריות יום אחד.

כל הקסמים האלה והמתבגרים העצובים האלה נשמעים כמו חומר קלאסי לסרט של דיסני, ורק מהתקציר אפשר כבר לדמיין לאן זה יילך: מיראבל תצא למסע מופלא שבו תגלה את הכוח המיוחד שלה, תפגוש בחור עוקצני וחמוד שיתאהב בה (אפלטונית או לא) למרות שהיא כזאת מגושמת, הם יילחמו במפלצת חסרת חשיבות עלילתית כלשהי, יהיה סיידקיק מצחיק וקצת מעצבן ואז מישהו שהם חשבו שהוא סבבה יתגלה כנבל מרושע. זה כבר כותב את עצמו.

אבל האמת היא שהדברים האלה לא ממש קורים ב"אנקאנטו", והוא לא ממש דומה לסרטים אחרים של החברה (אולי קצת ל"לפגוש את הרובינסונים"). זה סיפור קטן יחסית שעושה כבוד למסורת הריאליזם המאגי של אמריקה הלטינית. מרכז הכובד הוא המשפחה והבעיות שלה, רק שלפעמים מישהו מנהל שיחה עם מדף, או שעוברת קאפיברה ברקע, או שמישהי מרימה פסנתר ביד אחת. 

עוד דבר ש"אנקאנטו" בוחר לא לעשות הוא להפוך את המשפחה הקסומה לקבוצת גיבורים. יש משהו מאוד מפתה ברעיון של בני משפחה שלומדים לשתף פעולה נגד איום חיצוני, וסיפורים על אנשים עם כוחות על בדרך כלל מגיעים מתישהו ל"ועכשיו נציל את העולם", אבל זה לא הסיפור הזה. זה דיוקן של משפחה אחת שבמקרה לרוב חבריה יש יכולות קסומות, אבל יש גם משפחות בלתי-קסומות שיראו את עצמן בתוכו. דיסני נוטים לכתוב סיפורים שקופצים מתחנה לתחנה, כשהרגשות והקשרים מתגלים בדרך לאנשהו, אבל הפעם העלילה מהודקת ועדיין מאוד אנרגטית, צבעונית ורגשית.

אחד היתרונות הכי גדולים של הסרט הוא הגיבורה שלו. היא כיפית, מצחיקה ומקסימה כמו כל גיבורת דיסני ממוצעת – אבל הסרט מרשה לה לאמץ באמת את תפקיד הלוזרית. היא לא רואה את עצמה כקורבן, אבל גם לא מעמידה פנים שהכאב והבדידות שלה לא קיימים. בסיפור יש המון דמויות מסקרנות וקצת אקצנטריות, ומיראבל היא דמות מספיקה חזקה – אבל גם מספיק "רגילה" – כדי לשלב את הכל לסיפור קוהרנטי אחד. 

עוד משהו שעוזר לסרט להתמודד עם הכמות הגדולה של הדמויות ועם סיפור הרקע ההכרחי הוא הפסקול. השירים בסרט משרתים את בניית הדמויות, כשהסצנות המוזיקליות מאמצות את הסוריאליזם אפילו יותר. סצנות מסוימות מרגישות כמו טריפ או חלום, בסרט שבו המציאות גם ככה לא בדיוק מתקבלת על הדעת. גם אם כבר מיציתם לגמרי את לין מנואל מירנדה אתם כנראה תתרשמו לפחות קצת, כי הוא מצליח לכתוב כאן מוזיקה שהיא גם יפה, גם אינפורמטיבית וגם מדבקת לאללה.

כל זה לא אומר ש"אנקאנטו" הוא הסרט המקורי ביותר אי פעם או שהוא סרט מושלם. עם כל כך הרבה דמויות מעניינות כמעט בלתי אפשרי לתת לכל אחת מהן את הרגע שלה, ואכן יש פה מקום לפיתוח נוסף בסרט או סדרת המשך. בנוסף, הסיפור מרגיש מאוד אלגורי ולפעמים הפשט, כלומר מה שאשכרה קורה על המסך, נפגע מזה. חוץ מזה, לשם שינוי הרגשתי שהסרט דווקא קצת קצר מדי, ועוד רבע שעה הייתה עוזרת לסיום להרגיש פחות פתאומי. אלה בעיות קטנות יחסית ומבחינתי הסרט מומלץ מאוד לצפייה, גם – ואפילו בעיקר – לצופים בוגרים. אגב, שימו לב שהסרט קצת מפחיד, אז הוא יתאים יותר לילדים גדולים יחסית (נניח, מגיל שמונה ומעלה) או לילדים בוגרים וקשוחים לגילם.