עם סגנון כתיבה חד ושנון, קצב בדיחות פר דקה מהגבוהים שנראו על המסך ורשימת קרדיטים מרשימה שכוללת את "רוק 30", "סאטרדיי נייט לייב" ו"ילדות רעות", קשה להתווכח עם הקביעה שטינה פיי היא אחת מהתסריטאיות הקומיות המצליחות ביותר של המאה ה-21. אבל בסדרה החדשה של נטפליקס, "ארבע העונות", היא מנסה לראשונה להוכיח שגם כתיבה דרמטית נמצאת בארגז הכלים שלה (טוב נו, דרמטית-קומית, זו עדיין טינה פיי); היא מחליפה את הדמויות הגדולות מהחיים בדמויות יותר ריאליסטיות, את העלילות המוגזמות בקונפליקטים בין אישיים קטנים ואת קצב הבדיחות הקדחתני במוזיקה קלאסית ורגעים נוגעים ללב. התוצאה של ניסיונה הראשון בז'אנר החדש היא ארבע שעות נחמדות אבל לא זכירות, משעשעות אבל לא קורעות, מרגשות אבל לא מעמיקות.

הסדרה, שמבוססת על סרט משנות ה-80 של אלן אלדה (שגם קופץ להופעת אורח קצרה), עוקבת אחרי קבוצת חברים המורכבת משלושה זוגות בשנות ה-50 לחייהם ונוצרה על ידי פיי יחד עם טרייסי וייגפילד ("חדשות מעולות") ולאנג פישר ("אמת או חובה"). גם וייגפילד וגם פישר בעלות קורות חיים מרשימות של קרדיטים בסיטקומים מצליחים וניסיון רב בעולם הקומדיה, אבל כמו פיי, השתיים עבדו בעיקר במפעלי בדיחות וזה הניסיון הראשון שלהן כיוצרות של סדרה יותר דרמטית. העונה בעלת שמונת הפרקים מורכבת מארבע חופשות שהזוגות יוצאים אליהן יחד על פני תקופה של שנה, כשכל שני פרקים מתמקדים בעונת שנה אחרת. המבנה מביא עמו שלל לוקיישנים מתחלפים, כך שלפחות בפן הזה, בניגוד לחלקים אחרים בה, הסדרה לא חוזרת על עצמה.
חוץ מטינה פיי, שלא רק יצרה אותה אלא גם משחקת בה, ב"ארבע העונות" מככבים שלל פרצופים מוכרים כמו סטיב קארל ("המשרד"), וויל פורטה ("האיש האחרון בעולם") וקולמן דומינגו ("אימת המתים המהלכים"), שכבר מהפרק הראשון ניכר שהוא ההופעה המוצלחת בסדרה, יחד עם השחקן שמגלם את בעלו (מרקו קאלווני), גם אם קו העלילה שלהם לא הכי מעניין. כל אחד מהזוגות המרכזיים מתמודד עם קשיים מסוג אחר, כשמרבית המתחים עולים מכך שניק (קארל) מודיע בתחילת העונה לחבריו שהוא מעוניין לעזוב את אשתו לאחר 25 שנות נישואים, בין היתר בשל חוסר ההרפתקנות שלה ודירוגה הגבוה, גבוה דיו כדי להפוך לפתטי, במשחק דמוי פארמוויל.

גם אם בניגוד לשאר הפרוייקטים שפיי, וייגפילד ופישר מזוהות איתם לא מדובר בקומדיה טהורה, זה לא אומר שלא תצחקו בקול במהלך הצפייה. להפך, אמנם לסדרה יש אווירה לעתים מהורהרת לעתים מרגשת, שנוצרת בעזרת המון (אפילו יותר מדי) מוזיקה קלאסית ונופים פסטורליים, אבל זה רק גורם לכך שהבדיחות שכן קיימות בולטות יותר ומצליחות לפגוע במטרה באחוזים גבוהים. פיי משתמשת בהומור בדיוק במידה; יש מספיק כדי לחתוך את המתח ולגרום לכך שבאף שלב הצפייה לא הופכת לכבדה מדי, למרות המתחים שהולכים וגואים מחופשה לחופשה, אבל אין שימוש יתר שגורם לעלילה להרגיש כמו תפאורה לבדיחות.

אז זה לא מפתיע שאת הפן הקומי פיי כותבת בהצלחה מרובה, אבל בכל הנוגע לפן הדרמטי, אפשר להרגיש שזה הניסיון הראשון שלה ושל שותפותיה עם כתיבה מהסוג הזה. זה מתבטא בכך שחלק מהתפרים של הסיפור עדיין בולטים, את התפניות שהיו אמורות להפתיע אפשר לחזות הרבה לפני שהגיעו ובסך הכל מדובר בסדרה עם קווי עלילה די… רגילים. חלקם מוצלחים יותר (כמו של קרי קני, שמגלמת את אשתו של ניק) וחלקם פחות (כמו של דני, הדמות שמגלם קולמן דומינגו). אני לא אומר שהצפייה לא הייתה מהנה, רק שהעלילה לא מנסה להיות סוחפת או מרתקת אלא מעדיפה להתמקד בעיקר בחקר הדמויות ובטבע של מערכות יחסים ארוכות שנים. נושא מעניין בפני עצמו, אבל אם מתמקדים רק בו אז צריך לדאוג שזה יכלול גם תובנות מעמיקות קצת יותר ממה שקיבלנו.

האתגר הגדול ביותר בסדרה מהסוג הזה, דרמה קומית קטנה שצוללת לתוך הרבדים השונים של נישואין, הוא להצליח ליצור אמפתיה בקרב הצופים לשני הצדדים של כל ויכוח, להימנע מלתת לאחת הדמויות להיות צודקת באופן מובהק ולהשאיר את כל הדמויות אנושיות, פגומות וברות הזדהות. ואת זה אטען שפיי ושותפותיה עושות כמו שצריך תוך ניסיון שלא ליצור נבלים, ואפילו כשיש נבלים בפרקים מסוימים, הסדרה דואגת בהמשך להזכיר לנו את המניעים האנושיים שהובילו להתנהגויות הללו. אז "ארבע העונות" לא ממציאה מחדש את הגלגל וכנראה גם לא תיזכר כאחת הסדרות הטובות ביותר כשיגיע הזמן לסיכומי שנה, אבל בסך הכל מדובר בבינג' קצר, חביב ועשוי טוב. אפשר להגיד שהעונה מרגישה כמו אוסף הגיגים על חיי נישואין, חברויות ומשברי אמצע חיים. הגיגים לא פורצי דרך או חדשניים, אבל כתובים היטב, משוחקים מעולה, מרגשים במקומות שצריכים לרגש ומצחיקים, מאוד, כשהם מנסים להצחיק. וכשמדובר בסדרה של נטפליקס, לבקש יותר מזה זו כבר חמדנות.