פוקס-קצ'ר
Foxcatcher

סיפורו של המתאבק האולימפי מארק שולץ, אחיו, והמולטי-מיליונר התמהוני שמימן את אימוניהם. מבוסס על סיפור אמיתי.

תאריך הפצה בארה"ב: 14/11/2014
תאריך הפצה בישראל: 20/11/2014
הפגנת משחק מרשימה מאוד של קארל וטייטום, אבל הטון הקודר, המעיק והבלתי משתנה של הסרט מוגזם וומקשה להחזיק עניין.

9 תגובות פתח ספוילרים פתח תגובות ישנות

  1. אמממ, מה?

    יש כבר תאריך הפצה בישראל, אבל אין בארה"ב? מה הקטע?
    ובוא'נה, זה כבר הסרט השני שהיה צפוי להתמודד באוסקרים אבל נדחה לסביבות פברואר… לא יודע אם זה סימן טוב לפברואר או סימן רע לסרטים האלה.

  2. אז מסתבר שיש לזה טיזר. כבר מספטמבר ואיכשהו אף אחד לא שם לב.

    והוא נראה מצויין.
    https://www.youtube.com/watch?v=vGlu9e9KNII

  3. הנה הטריילר שיצא אתמול מתורגם על ידי. תהנו!

    גיא גוטמן
  4. Bleak

    תום

    מתחיל בהרגשה רעה, מתדרדר, ונגמר בהרגשה עוד יותר רעה. זה כנראה אומר משהו על איכות הביצוע הרכובה של כל המעורבים, אבל התוצאה היא שעתיים של סבל עם רצון קל למות בסוף.

  5. אפשר להגיד שהוא די שונה מהמצופה

    ראי

    הסרט מאוד איטי, מאוד קר, וזה כנראה בגלל הסיפור הקשה שמספר והדמויות המלנכוליות שבו. אין ספק שהביצוע מאוד חכם, בונה את הדמויות באופן מבריק, וכל השחקנים פשוט נפלאים בדרך בה מתחברים אל הדמויות, אבל בעיני הסרט היה פשוט שקט מידי ולא הצליח לגרום לי להרגיש דבר. לצערי (רד פיש, בשבילך!) ידעתי את סוף הסרט (למען האמת מאתר אחר, אבל זה כתוב גם פה!!!) וזה הרס לי מאוד (!!!!!!!!!!!) את החוויה. כשכל הסרט אתה מצפה לפעולה מסויימת של הגיבור הראשי והיא מתוארת בתקציר הסרט, איך אפשר ליהנות ממנו? מדובר באחד מהקטעים שנחשבים ל"מפתיעים" שבסרט בין אלו שלא ידעו אותו לפני, ואני די מרחם על אותם הצופים כמוני שכבר ידעו את הסוף.

    אבל אם יש משהו חשוב לדבר עליו, זה הקהל. צפיתי דווקא בהקרנה סגורה לעיתונאים, ובאופן מפתיע ישבתי ליד שני אנשים שצחקקו, שיחקו בפלאפון, אחד מהם ממש דפק עם הרגליים על הרצפה, תיפף עם הידיים על הברקיים, שיחק עם הברקיים והיה ברור שלא התרכז בסרט, זה ממש הפריע לי. בסופו הוא אפילו אמר "איזה חרא של סרט, משעמם רצח!" או משהו בסגנון. השאלה שלי היא, דבר ראשון: איך אנשים כאלה נכנסים להקרנות כאלו, והדבר השני הוא למה הם בכלל באים? זה ברור שאתה לא מתעניין בסרט מהרגע הראשון, לא חשבת לוותר? כבר נמאס מקהל ישראלי חסר סבלנות שנכנס אל הסרטים הלא נכונים והורס לאנשים בעלי בעיות קשב, כמוני, את החוויה כולה. אם זה מגיע אפילו אל ההקרנות המיוחדות, מה כבר נותר לעשות?

    1
    Iter Impius ?
    • פשוט מאוד

      varagor

      הולכים להקרנות בשעות מתות. חזרתי עכשיו מהסרט, וחוץ מהבן אדם שהלכתי איתו, הייתה באולם רק עוד צופה אחת. הקופאית של יס פלנט אפילו לא ידעה שהסרט מוקרן כשקנינו את הכרטיסים.

      1
      JNH ?
  6. משובח להפליא

    אני אוהב סרטים כבדים.
    חולה סרטים כבדים.
    חלק ניכר מהציבור לא אוהב סרטים "כבדים".
    כאלו שלכאורה, "לא קורה בהם כלום", אין אקשן והדמויות רק מדברות. דרמה גסה מן השורה.
    "זה סרט לזקנים, איזה שיעמום!!!", צעק בחור מטופש למראה, מטובי הערסים אתמול בהקרנה של "פוקס-קצ'ר". "אתה בטח לא זקן", חשבתי לעצמי, "אז איך לעזאזל הגעת לפה?".

    לא משנה. בכל אופן, העניין הוא כזה: יש סרטים כבדים שהם כבדים כי הבמאי חשב שזה מגניב – כבדים כדי להיות כבדים – ולמעשה, הם משעממים ומשמימים ואין בהם טיפת ערך מוסף. אותם גם אני לא סובל. אמנם, ופה נכנס "פוקס-קצ'ר", יש סרטים בהם הכבדות, הסו-קולד איטיות, ההתמקדות בכל מילה ומשפט, בכל מבע פנים של הדמויות, בכל מימיקה ובכל פרט עלילה, זניח ככל שיהיה – נועדו ליצור אווירה מסוימת – במקרה הזה מלנכולית, קרה ומרוחקת רגשית – ולהכניס את הצופה עמוק לתוכה.

    ואכן, זה מה שקורה פה וזה מצליח בענק. יהיו שיגידו לכם שזהו הסרט המשעמם של השנה, ולמען האמת, אני יכול להבין אותם – יש מי שמבקשים בסרטיהם אקשן, צחוקים ותו לא, לכן "פוקס-קצ'ר" הוא סרט שאין להם מה לחפש בו. אך מי שכן מתחברים לסגנון, מי שהעריכו למשל את דניאל דיי-לואיס ב"זה יגמר בדם", שנהנו מקולין פירת' ב"נאום המלך" והתאהבו בניקולסון ב"קן-הקוקייה", שאוהבים קולנוע שבו הפן האמנותי והדמויות בשר ודם הן המרכז ופעילותיהן מלמדות על טיב האדם וגורמות להפקת לקחים על עצמן ועלינו – אלו יכולים למצוא עצמם נהנים מאוד מהסרט הנפלא הזה.

    בנט מילר ("קפוטה", "מאניבול") ביים כאן יצירה דרמטית, אפלה וכנה שמוציאה את המיטב משחקניה: סטיב קארל, שלאורך רוב הסרט בכלל שכחתי שזה הוא (כן, הוא כזה טוב) במשחקו האדיר והשונה מאוד מכל תפקידיו עד עכשיו, כג'ון דו-פונט, הוא הדמות שהכי העציבה אותי השנה בקולנוע, כי הוא פסיכופת, אבל עם לב, עם נשמה, עם רגש מודחק. מה הפך אותו לכזה? הסיבות מוצגות בסרט בצורה מאוד מוקפדת, מרומזת בחוזקה, לכן הן מצליחות לחלחל. צ'אנינג טייטום, כמארק שולץ, מעולם לא נכנס לתפקיד בצורה כזו אמינה – מדהים לראות שחקן שבדרך מגלם את הדמויות ההיפיות והשמחות, נכנס לנעליים של אדם בודד ומדוכדך בצורה אמינה כל כך. רופאלו כאחיו הגדול של מייק, דייב, שעד עכשיו לא הצליח לכבוש אותי באף תפקיד שלו (מ"הנוקמים" עד "זודיאק" ו"שאטר איילנד"), הפעם סוף-סוף עשה זאת, על-ידי גילום הדמות הכי חמימה ואנושית בסרט. שלושתם, קארל, טייטום ורופאלו – נמצאים כאן בתפקידי חייהם עד לנקודה זו. מילר הוציא מהם את המיטב האפשרי.

    "פוקס-קצ'ר" הזכיר לי עוד סרט שיצא לאחרונה ועליו המלצתי רבות, זהו "וויפלאש". בשניהם יחסי רב ותלמידו – מורה ותלמידו ומאמן ובן טיפוחיו. אלא שהיחסים בין דו פונט ומארק שולץ עושים עליית מדרגה ועוסקים לא רק ברצון להיות הכי טוב שאפשר, כי אם גם בסיבות לכך, ברגשות המעורבים בסיפור והאם ועד כמה זה באמת שווה. החיים יותר מורכבים מהצלחה בלבד או כישלון בלבד, מלהיות הכי מצליח או להיות כלום – העניין הרבה יותר מורכב מכך. זה סרט שכל הצפייה בו היא כשל צופה מצד, אין חיבור אמיתי לנפשות הפועלות. אך יתכן כי לכך התכוון המשורר, מילר רוצה להראות לנו שכדי להיות הכי טוב צריך לשלם. והמחיר הוא נתק, המחיר הוא ניכור, המחיר הוא בדידות ולא כל אחד מסוגל להרשות זאת לעצמו.

    השנה, בצורה חסרת תקדים יש לציין, קיבלנו בתוך חודש וחצי – ואני מדגיש, חודש וחצי – לא פחות מארבעה סרטים שהדמויות המרכזיות בהן – פסיכיות על כל הראש. ובעוד ב"נעלמת", "וויפלאש" ו"חיית הלילה", הפסיכיות הזו, על אף הסברת מקורותיה בצורה כזו או אחרת, נראית קצת לא מציאותית וקיצונית במידת מה, ב"פוקס-קצ'ר" המקרה שונה. כאן, ג'ון דו-פונט הוא פרנואיד, פסיכי שכותלי המציאות יכולים לקיים. עובדה, אכן היה אדם כזה והוא מת בכלא לפני ארבע שנים.

    מבחינתי זה סרט של 10/10

    5
    אדון האופל, yair_ca24, MasterPiece, יהונתן צוריה, עידו ?
    • תגובה שמכילה ספוילר לוויפלאש, פוקסקצר מאת yair_ca24
  7. המשחק אכן מרשים, הסרט עצמו איטי ומייגע.

    (ל"ת)

תגובות מקבילות

10
  תגובות נוספות בדף הביקורת של פוקס-קצ'ר
 

כתיבת תגובה

(חובה)