7 ביקורות באורכים שונים לסרטים מהחודשים האחרונים

3 סרטים ישראלים, סרט קנדי, סרט אמריקאי, סרט ספרדי וסרט בריטי נכנסו לביקורת שרק עכשיו התפנה לנו רגע לכתוב.
שם רשמי
הענקים של אי הפסחא
שם לועזי
The Giants of Easter Island

יש עניין כזה של מומנטום, שיותר קל לכתוב על סרט אחרי שאתה רואה אותו – או סמוך לכך – וסמוך למתי שהוא עלה על המסכים ורלוונטי. זה לאו דווקא שהמחשבות יותר חדות או מאורגנות (להפך, מדי פעם עדיף את הביקורות שחושבות על הסרט יותר זמן) כמו שכשיש איזה לחץ של זמן, המילים נשפכות יותר בקלות.

בכל מקרה, זה לא שאני צריך תירוצים: גם בלי כל העסק הזה של מלחמה יש סרטים שפשוט מתפספסים כי אתה לא בטוח מה להגיד עליהם בדיוק. כי ראית אותם חודשים לפני שהם יצאו בקולנוע. כי שלל סיבות. כך או כך, גם חבל לא להתייחס אליהם – בטח לטובים מביניהם, למי שעוד מתלבט האם ללכת לראות אותם. אז להלן: כמה המלצות, רובן רלוונטיות לשנה הקודמת, חלק לשנה החדשה, ותכלס כולן למי שתוהה האם כדאי לראות סרט או לא. אז להלן שבע ביקורות באורכים שונים על סרטים שונים.

ילדים של אף אחד והענקים של אי הפסחא

נתחיל דווקא עם הסרטים הקצת פחות טובים – לא "ילדים של אף אחד" ולא "הענקים של אי הפסחא" סרטים גרועים, אבל שניהם סרטים שהיו יכולים להיות יותר טובים אם מישהו היה מתאם את ציפיות הז'אנר שלי, או שמא לו הבמאי היה מחליט לעשות את הסרט שלו בז'אנר אחר. במקרה של "ילדים של אף אחד" זה עוד מובן: דרמות מציאותיות על אנשים קשי יום זה ז'אנר ישראלי מכובד, ולמרות אלמנט עלילתי שגורם להכול להיראות קצת מגוחך, אני מבין למה ארז תדמור בחר לקחת את סיפורו של אב בית שמגלה שהוא צריך לנהל בית מחסה לנוער במצוקה, ועוד בזמן שבעירייה רוצים למחוק אותו בשביל עוד פרויקט נדל"ן לעשירים, ברצינות. ורועי אסף, כהרגלו, נותן הופעה טובה בסרט. למי שלא ראה גרסה כזאת או אחרת של סרט שכזה – בעברית, באיטלקית, באנגלית – יש מצב שהגרסה הזאת תעבוד טוב. למי שכן ראה, נותר רק לחלום על יום שבו יעשו סרטים כאלה כקומדיות. בעצם, זה כבר קרה, אבל זה ספוילר להמשך הכתבה.

אבל אם תדמור עוד סגור על עצמו, מה לעזאזל קורה ב"ענקים של אי הפסחא"? לכאורה, דרמה על משפחה גרוזינית בכנראה סוף שנות השבעים. הגיבור העיקרי הוא הילד הקטן שמנסה לנווט בעולם תחת עינו המשקיפה של אביו, אך גם אחותו הגדולה והבעיות הרומנטיות שלה תופסות חלק ניכר מהסרט. עם זאת, "דרמה על משפחה" יכול ללכת להרבה כיוונים ואכן נראה שכל שחקן מושך לכיוון אחר: גברי בנאי בתפקיד הסבא נראה כאילו הוא עדיין בסרט של הגששים, הדמות של השכן הפושע נראית כאילו יצאה מאנימה, חלק מהילדים נראים כאילו יצאו מקומדיית התבגרות, ושאר הדמויות נראות כאילו יצאו מדרמת מהגרים שמתקשים להתאקלם לארץ חדשה. מתישהו כל זה גם, מסתבר, אמור להפוך לקומדיה רומנטית – דבר שלא הבנתי כי בשום שלב לא הבנתי למה אני צריך להיות בעד הזוג הרומנטי הראשי. בקיצור, בלגן.

עם זאת, בלגן זה לפחות משהו מהנה לצפייה. משהו שמפתיע אותך ותופס אותך לא מוכן. ואכן, עם סצנות כמו אפרוח על כדור פורח, אין ספק שאין ממש מקבילה לסרט שכזה. זה אפילו לא הקומדיות הבלקניות העממיות עם הדמויות המוזרות – משהו פשוט לא מסונכרן עם עצמו באופן עמוק יותר, ויש רגעים שזה עובד, ויש רגעים שזה לא, אבל לכל האורך אתה לפחות רוצה לדעת מה קורה פה. זה לא "כל כך רע שזה טוב" או משהו בסגנון, אבל כן "מספיק מעניין ששווה לראות אם יצא לכם". לא ההמלצה הכי חמה שיצא לי להמליץ, אבל זאת גם לא לא-המלצה.

הכול בסדר עם ג'ורג'י ולרוץ על החול

אם הסרטים הקודמים אוגדו תחת הדגל של "סרטים ישראליים שלא דווקא בז'אנר הנכון", הרי ששני הסרטים הנ"ל מאוגדים תחת "סרטים חמודים מאוד על נושא לא כל כך חמוד". הרי ילדים נטושים ופליטים אפריקאים אלה נושאים, נו, לדרמות מדכאות מאוד. מזל שאף אחד לא אמר את זה לשרלוט ריגן ואדר שפרן, הבמאים של הסרטים הנ"ל.

"הכול בסדר עם ג'ורג'י" הוא סרט על ג'ורג'י, ילדה בת 12 שחיה לבדה לאחר שאמא שלה מתה. היא משקרת לשירותי הרווחה שהיא חיה עם אפוטרופוס כלשהו, ואת כל החלק של לשרוד בעצמה היא עושה בעזרת חוכמת רחוב וחבר אחד בודד. ובאמת, הכול בסדר – עד שמגיע איזה אחד, אבא שלה (האריס דיקינסון), שאותו היא לא ראתה מעולם.

הסרט מתמודד בניסיון של ג'ורג'י להתמודד עם הסרח הזה שאף אחד לא ביקש ועכשיו טוען שהוא מנסה לדאוג לה, ועם הניסיון שלו להבין מה זה אומר בכלל להיות אבא לילדה שנטשת. כאמור, זה באמת מאוד חמוד, וקצר וזה מספיק לחלוטין. "ג'ורג'י" לא מספק משהו חדש מדי, אבל הוא נמצא במקום הנכון בסקאלת הקיטש-ציניות שכן הוא לא מתחבא מהדברים הקשים שעוברים על ג'ורג'י, ועדיין הוא מוצא דרכם את הרגעים המצחיקים והמרגשים.

אם "ג'ורג'י" נמצא בסך הכול בתוך מורשת של "סרטים קטנים וחמודים על אנשים קשי יום", הרי ש"לרוץ על החול" הוא עוף קצת יותר נדיר באזור הקולנועי – קומדיית ספורט, בלי יותר מדי ספורט, על נושא מדכא ופוליטי מאוד. אפשר להגיד שזה משהו בין "טד לאסו" (כי זה על איש חמוד בעולם כדורגל שגורם לכולם להיות חמודים) ל"שושנה חלוץ מרכזי" (כי זה משלב כדורגל ונושא פוליטי רדום), וכבר שמעתי מי שהטון הזה של קומדיה מופרכת במידה (כמיטב קומדיות הספורט) קצת ביאס אותו על המערכה השלישית לאור הנושא שמצריך תפיסת עולם קצת יותר אפלה.

אבל פה נכנסת לתמונה הדמות הראשית אומארי (בגילומו של שון מונגוזה), אדם אופטימי שלא יודע לחשוב באופן אפל. אפילו שהוא נמצא בארץ כבר זמן מה ואין חדש מאחיו שאמור להגיע גם הוא מאריתראה, הוא לא מפסיק להאמין שהוא יגיע. כמו שהוא אומר באחד מהפאנצ'ים הטובים של הסרט – "הפסימיים מתו במדבר".

אבל הוא לא רק מחכה שאחרים יעשו בשבילו את העבודה וכאשר הוא נתפס בידי משטרת ההגירה, הוא בורח ומתגלגל בדרך לא דרך לקבוצת כדורגל בגלל טעות בזיהוי שדורשת סיספונד מסוים מצד הצופים. בגדול, שאר הסרט הוא ברובו התנהלות די חמודה מצד אומארי, שצריך להעמיד פנים – לפחות לזמן מה – שהוא שחקן כדורגל, הקבוצה החשדנית לשחקן החדש, והבעלים החשדנים להתנהגות המוזרה שלו.

וזה מצחיק מאוד וחמוד מאוד ולרגעים גם מצולם מאוד יפה, וזה פשוט כיף. אפשר בהחלט להתלונן על האופן שבו הסרט נותן רושם שהחברה הישראלית פחות גזענית ממה שהיא או משהו, אבל אפשר גם לשכוח מזה וליהנות מקומדיה קורעת מצחוק שהופכת ללהיט בארץ למרות שהיא על נושא לא קל. הבחירה בידיכם.

אחוות השלג

"אחוות השלג" של  חואן אנטוניו באיונה ("הבלתי אפשרי", "שבע דקות אחרי חצות") הוא במקביל מסוג הסרטים שאין סיכוי שרואים עוד פעם וגם מסוג הסרטים שחייבים לראות פעם שנייה.

אין סיכוי שרואים עוד פעם, כי הסיפור הוא על קבוצת הרוגבי שנתקעה בהרים האנדיים ב-1972 לאחר התרסקות מטוס, והסרט אומנם לא מתענג על הזוועות האלה שבאות בעקבות כך – מההתרסקות עצמה ועד האמצעים הקיצוניים שצריך לנקוט לאור העובדה שהם תקועים בהרי שלג ללא סיכוי שיחלצו אותם – אבל הוא בטח לא נמנע מלהציג אותן. הסרט בוחן די בחוכמה את רמת הרזולוציה שלו כדי להימנע מלהפוך לאיזה סרט טראש ועדיין להבהיר את עומק הזוועה שנמצאים בו. במקום שבו במאים אחרים היו מתעכבים על תת התזונה או על הפתרון המתבקש, באיונה מצלם דווקא את השתן השחור של הניצולים. כל אחד וסף הרגישות שלו, אבל זה בטח לא "פדינגטון 3" או משהו.

חייבים לראות פעם שנייה, כי הסרט ממש מניח שאתה לא רק מכיר את הסיפור ואת הדמויות, אלא שאתה יודע להבדיל מי זה מי, מה המאפיין הבולט שלו, ומה הקשר שלו לכל אחד מהדמויות. ובצפייה ראשונה, נו, זה קצת קשה בקאסט של אלמונים שנראים רובם ככולם אותו דבר.

אבל האמת היא שגם בלי צפייה שנייה, משהו ב"אחוות השלג" פשוט עובד – כי יותר משזה סרט על דמות אחת ספציפית, זה סרט על הישרדות בתנאים קשים, ועל השאלה למה לשרוד מלכתחילה. כמו בשאלת הזוועות זה סרט שלא מפחד מהקשרים דתיים אבל גם לא מתפלש בהם בכל הזדמנות (וגם פה, כל אחד וסף הרגישות והפרשנות שלו). ובאיונה יודע שכשהסיפור שלך מספיק מטורף גם ככה, אפשר להתעכב ולקחת את הנשימה ולא לנסות לדחוף את הצופים בכוח לקצה המושב שלהם.

אם יש מקום להתבאסות אחד בנוגע לסרט, זה שהוא נמצא בנטפליקס ולא בבתי הקולנוע, איפה שמקומו הראוי. כי הוא עובד גם על המסך הקטן, אבל את הנופים המהממים שלו, המוזיקה הסוחפת שלו, והאווירה שלו כדאי לחוות באופן הכי שואב פנימה שאפשר ועל המסך הגדול האפשרי.

ילד אורז

ומסרט גדול מאוד לסרט קטן מאוד: "ילד אורז" הוא מהסרטים האלה שכבר קשה להבין למה הם לא ואחרים כן. האם היה רק מקום אחד לסרט על המעבר מקוריאה לצפון אמריקה, הקשיים שזה יוצר, פערי השפה והתרבות ולכן "חיים שלמים" ניצח ו"ילד אורז" נזנח? לא נראה ככה, ועיקר הבעיה הייתה שהסרט פשוט לא יצא בארצות הברית בקולנוע, אלא רק בסטרימינג (עוד הוכחה שזאת שיטה שבעיקר מרעה לסרטים). כל זה בא כדי להתבאס על הפספוס הזה, כי, נו, "ילד אורז" הוא סרט מוצלח נורא.

"ילד אורז" מספר את סיפורה של אם חד הורית דרום קוריאנית שעברה לקנדה ועכשיו מנסה לגדל את הילד שלה. הסיפור מתמקד בעיקר בשתי תקופות – כשהילד בן 5 וכשהוא בן 16, והפוקוס בין הילד ובין האם זז בהתאם. הסרט מנסה לשקף במקביל גם את המצוקות של מי שמנסה לגדל ילד עצמאי שהוא גם הקשר הכמעט יחיד היציב שלה, וגם את מי שנדמה כקרוע בין שני עולמות שונים – העולם הדרום קוריאני מלא המסורות, והעולם המערבי חסר הגבולות.

אין המון דרמה פה – כמו ב"חיים שלמים", עיקר העניין הוא ברגשות שמלווה את הא-דרמה, לא בהתרחשויות מופרכות וצעקות "את לא מבינה אותי!" שכאלה. והיופי של הסרט הוא שהוא מצליח לחבר אותך לדילמות ולרגשות – הן מצד ההורה והן מצד הילד.

באנגלית, ל"ילד אורז" קוראים "ילד אורז ישן" – מחווה לאלבום שאנתוני שים, הבמאי, שמע בזמן שכתב את התסריט – ובעברית הורידו את ה"ישן" בתקווה שלא תישנו על הסרט הזה (אם נשאיל לרגע סלנג אמריקאי). אני לא בטוח שזה עבד, אבל אם הוא עדיין מציג בבית קולנוע קרוב אליכם, ואתם מחפשים סרט מרגש, חכם, ומנחם – זה הסרט בשבילכם.

הצצה ליחסים

ונסיים בסרט שדווקא די הולך לו, והוא אפילו יצא לארץ עם השם ה… בסדר גמור הזה. הרבה התלוננו עליו, ואני מבין את התלונה באופן עקרוני ("הצצה ליחסים" מתאר, כמעט, כל סרט) אבל באופן מעשי אני בסדר איתו. הוא לא נשמע בוטה או נוראי, והוא אומנם פחות מגניב מ"מאי דצמבר", אבל זה בערך פשעו היחיד. ידענו תרגומים גרועים יותר מ"משהו שהופך שם לפחות מגניב".

בכל מקרה, "הצצה ליחסים" הוא סרט די מרתק שמגיע לו ניתוח מורכב על איך שהוא מסתכל על מערכות יחסים, על תקשורת, על מדיה ובכלל – רק שאני בביקורת האחרונה מלקט ביקורות לסרט שראיתי על פלאפון באמצע מדבר, ואפשרי שאני לא האדם שצריך לעשות את הניתוח הזה.

במקום זה, כאדם שראה את הסרט הזה על מסך קטן באמצע מדבר כשתותחים רועמים מעליו אגיד שאפילו בתנאים-לא-תנאים האלה, הסרט פשוט תופס אותך. זה סרט מצחיק מאוד, חכם מאוד, ושמשוחק נפלא על ידי שלושת השחקנים הראשיים שלו – שתי הנשים שלא ברור מי משחקת את מי נטלי פורטמן וג'וליאן מור, ומי שנמצא כבין הפטיש לסדן והלוואי שאכן יצליח להשיג את המועמדות לאוסקר על התפקיד החד פעמי הזה – צ'ארלס מלטון.

ומכיוון שכל אלה נשמעים כמו שבחים די קטנים, בואו ואתן שבח שהוא שבח שאני שונא לתת – כי אני שונא להנגיד בין סרטים – אבל הוא אולי נכון בהקשר ניתוחי יותר. במקביל ל"הצצה ליחסים", יצא "רוצחי פרח הירח" – שני סרטים שונים מאוד, אך שניהם מסתיימים באופן מפתיע בביט דומה שמדבר על אפסיות היכולת של קולנוע לגעת בסיפור אמיתי של אנשים, ואיך באופן כמעט אוטומטי הקולנוע הופך את הכול לבדיחה לא מוצלחת. מבין השניים, טוד היינס עשה את זה יותר טוב.