מכאן והלאה
Hereafter

שלושה אנשים בשלושה מקומות שונים נתקלים במוות: ילד בריטי המתמודד עם אובדן, עיתונאית צרפתיה במזרח הרחוק, ובארה"ב, מתקשר עם רוחות מתקשה ליצור קשר עם האנשים החיים שבחייו.

תאריך הפצה בישראל: 13/01/2011
שלושה סיפורים, שכל אחד מהם מתחיל מצוין, והולך ונחלש. לא משכנע ולא מוצלח.

4 תגובות פתח ספוילרים פתח תגובות ישנות

  1. הקרפד השובב

    הסרט היה יחסית טוב לדעתי, אבל עם המון בעיות. אם נתעלם מהסוף הנוראי והשטנצי ומיצירתו של עולם מתים בצורה לא משכנעת ולא מקורית בעליל, אפילו מגוחכת, סרט מהנה ומיוחד. שכן, אלו רק דקות בודדות סרט. לא כל הסיפורים אחידים, למשל הסיפור של התאומים עולה בהרבה על שני האחרים, והדיאלוגים של הסיפור של מאט דיימון פשוט זוועתיים (זאת לא ברכה, זאת קללה!). אבל פשוט סרט שעשוי יפה (במיוחד הצונאמי), שבוחר להתעסק ברעיון דבילי למדי (החיים שאחרי) בכך שהוא מנסה לחקור דווקא את המצב הרגשי של אלו שמתעסקים בו (גם אם לא עושה זאת בצורה חכמה במיוחד). אה… וזה יותר טוב מגראן טורינו…

  2. נ.א

    החוק הבלתי כתוב שלי אומר – סרט שיש בו במאים מפורסמים וכוכבים גדולים, אבל לא שמעת עליו בימיך, יהיה בהכרח סרט גרוע. ההגיון מאחורי הכלל – עקב הגורמים המפורסמים, אם זה היה סרט טוב, כבר היית שומע עליו לאורך ולרוחב.
    אבל כמו חובבת הקולנוע הממוצעת טסתי לקולנוע לראות סרט חדש של קלינט איסטווד, למרות הקולות הלוחשים במוחי: אל תראי את הסרט! לא שמעת עליו וזה איסטווד! סכנה!!
    והסרט באמת באמת לא טוב. התסריט פשוט לא אמין. הכל צפוי מהרגע שקלטת שיש שלושה סיפורים ושלושתם מתעסקים במוות – וזה קורה די מוקדם במהלך הצפייה.
    אז הדיאלוגים משעממים, העלילה צפויה, והכל טו מאץ' דאם אסתטי. השוט של הצונאמי בהתחלה יפה מאוד, אבל לא ציפיתי שאיסטווד ישלח אותנו להתענג על נופים אירופאיים יפים בתור אטרקציית הצפייה המרכזית.
    אבל במה בדיוק הוא מתעסק? בכאב שבמוות אצל הילד? בחיים אחרי המוות אצל מט דיימון? או בחווייה-הלא-ברורה-של-לפני-המוות אצל הצרפתיה?
    אם אומרים שהסרט מתעסק בדברים שאני לא יודעים שקורים לנו אחרי המוות – המינימום שאפשר לעשות זה סרט יותר מסתורי ויותר מלחיץ, שינסה באמת להכניס אותך לאיך אולי יכולה להרגיש חוויה כזאת. ולא סתם להתרשם מכך ש"זה ממש השפיע עליה, וואו, היא איבדה הכל בגלל זה והיא עדיין ממשיכה להתעסק במה שקרה לה".
    הפגישה בין שלושת הסיפורים בסוף – אנטי קליימקס רציני.
    הסיפור הכי לא אמין ועלוב בעלילה – סיפור שיעורי הבישול של מט דיימון והבחורה ש"נזכרת בסוד האפל של חייה" ובורחת…

    המינימום שאפשר להוציא מסרט של איסטווד – השחקנים בכל זאת נותנים הופעה לא רעה.
    כפרה על הצרפתייה החמודה והילד.

    נ.ב
    כנראה שהסרט באמת לא מצליח, כי לא הייתה בעייה להשיג כרטיסים להצגה של 10 (!!) ביום יציאת הסרט (!!!) ביס פלאנט (!!).

  3. חובבי קלינט - הקשיבו!

    ליאור

    אל תאמינו למשמיצים: סרט טוב או לא טוב, כל אחד וטעמו. אבל הדברים שכבר קראתי עליו: הטפה דתית, ניחוח ניו אייג'י – שטויות במיץ. כולה קצת פנטזיה – מה יש, רק לספילברג מותר?. לא אחד הגדולים של איסטווד, נכון. קיימות כמה סצנות קלישאתיות לא אופייניות, אבל אפשר לספור אותן על יד אחת, אפילו על חצי יד. הכישרון האדיר שלו עדיין נוכח בכל רגע, וגם הניסיון. ולכל מעריצי המאסטר: אולי תגידו, טוב נו, כנראה שזה לא סרט חובה, נראה כבר בטלויזיה בהזדמנות. ובכן, הבנאדם כבר בן 80. זה אולי נראה כאילו הוא כאן מאז ומתמיד וישאר לנצח, אבל סביר יותר להניח שאלה הם שנות יצירותיו האחרונות, למרות שהוא בכושר מצוין. לכן, אל תרשו לעצמכם לוותר על המסך הגדול. איסטווד לנצח! (אגב, לדעתי דווקא הסיפור הצרפתי הוא הטוב מבין השלושה).

  4. קלינט איסטווד מנותק

    יוני אנטון

    כמו שלושת גיבוריו בסרט זה המנותקים מהכאן והעכשיו, קלינט איסטווד מבכירי במאי אמריקה מנותק מהסצינה העכשוית. קלינט לא מרגיש שייך וכאן הוא מבטא את זה בסרט שכולו נוסטלגיה וגעגועים לעולם שאולי היה ואולי יהיה. זה לא העולם הבא שמעניין את איסטווד, זה יותר העולם שהיה. זו המוזיקה היפהפיה הנצחית הרומנטית והמהורהרת המושפעת מרחמנינוף, זו אירופה הקלאסית (דיקנס). זה הקולנוע האירופאי. זו הרגישות ותשומת הלב לניואנסים. איסטווד התרכך ועשה מהפך מדהים מדמות המאצ'ו שגילם כמעט כל חייו לרומנטיקן הסנטימנטלי שהוא נהיה בסרט הזה (כבמאי וכמלחין).

 

כתיבת תגובה

(חובה)

Optionally add an image (JPEG only)