ביקורת: אייסמן

הוא לא יורה ובוכה, הוא אדיש, בסך הכל איש שעושה את העבודה שלו - שהיא במקרה לירות באנשים.

זה עניין גדול, להרוג בנאדם. אתה לוקח את כל מה שהיה לו, וכל מה שיהיה לו אי פעם. כך לפחות ‏נאמר ב"בלתי נסלח", אבל אנחנו רגילים מאוד לאנשים מתים. צרכן ממוצע של טלויזיה וקולנוע ‏צופה מדי שנה ב-13,569 מעשי רצח, כך מסרה הלשכה לססטיסטיקה מצוצה מהאצבע. אנשים ‏מתים על המסך כל הזמן. קשה להתרגש מזה. יותר מזה – אנשים שהורגים אנשים על המסך הם ‏במקרים רבים אנשים מגניבים. בעיקר אם הם מנהלים חיים כפולים, אנשים נורמטיביים ביום, ‏רוצחים מגניבים בלילה.‏

ריצ'רד קוקלינסקי, הגיבור של "אייסמן", יוצא דופן בכך שהוא לא חושב על רצח בכלל. ‏הוא ‏רק ‏עושה את זה. הוא לא מתייסר וגם לא מתענג. הוא לא יורה ובוכה, וגם לא יורה וצוחק. הוא ‏לא מוצג כמפלצת מסוכנת וגם לא כסוכן חשאי מגניב – הוא רק איש שעושה את העבודה שלו, ‏שהיא במקרה לירות באנשים. הוא נע בתוך בועה של אדישות קרה. איש קרח. מבוסס על סיפור ‏אמיתי.‏

קוקלינסקי, אדם שהיה באמת, ביצע לפחות מאה מעשי רצח לאורך חייו. הוא עבד כמחסל עבור ‏משפחת מאפיה, ולפעמים היה הורג גם על חשבון הבית. היה גם בעל ואב לשתי בנות (במציאות ‏היה גם בן, שלא מופיע בסרט) שלא היה להן מושג על מומחיותו המקצועית. ‏

גם דברים כאלה כבר ראינו, אבל מה שמפריד בין "אייסמן" לבין כל סרט זהות כפולה אחר הוא ‏מייקל שאנון, בתפקיד קוקלינסקי. לכאורה, הוא עושה דמות כמעט בלי דמות: הרי תכונתו ‏העיקרית של איש הקרח היא האדישות, ואת זה אפילו שוורצנגר יכול לעשות. אבל שאנון הוא ‏הרבה יותר מסתם אדיש, שתקן וביישן. אולי זו העובדה שהוא מקמץ כל כך באנושיות שהופכת כל ‏שביב של הבעה למחושב ומשמעותי יותר. שאנון נותן כאן הופעה מקפיאת דם, ובלעדיו הסרט הזה ‏פשוט לא היה עובד. העובדה שהוא עומד לגלם את יריבו של סופרמן ב"איש הפלדה", שיגיע ‏בקרוב, הופכת את "אייסמן" לפרסומת היעילה ביותר ל"איש הפלדה" שנראתה עד היום. ‏

הדמות של קוקלינסקי מזמינה ניתוח אופי: למה הוא עושה את מה שהוא עושה? האם יש לו משנה פילוסופית סדורה ‏על פיה הוא נעלה על בני אדם אחרים, ולכן מותר לו לחסל אותם?‏ האם הוא פסיכופת שמכור ‏להרג כמו לסמים, והתמזל מזלו להיקלע לג'וב שהוא נהנה ממנו? האם יש לו קוד מוסר משלו, או ‏שאין לו מוסר בכלל? הסרט זורק לנו מדי פעם איזו עצם: החלטה אחת של קוקלינסקי ממקמת ‏אותו, למראית עין לפחות, במשבצת המחסל בעל המצפון בנוסח "ליאון". ברגע אחר נדמה שאנחנו ‏עומדים לגלות שזאת היתה טראומה מהעבר שהפכה אותו למה שהוא. אבל אף אחת מפיסות ‏הפאזל האלה לא מתחברת לאחרות. נדמה שאף אחד לא יודע למה קוקלינסקי הוא כזה, גם לא ‏הוא עצמו, או הבמאי שלו. סיום הסרט כאילו אומר – לא, בעצם גם לנו אין שום מושג. רק סיפרנו ‏לכם את הסיפור שלו. מעניין, לא?‏

יש לא מעט סצינות מותחות מאוד ב"אייסמן", ובכל זאת הוא עשוי להשאיר אתכם תוהים מה בעצם ‏היתה הפואנטה. אולי הפואנטה היא שמייקל שאנון הוא שחקן ענק.