ביקורת: בני אלמוות

עוד סרט מטופש שנראה מעולה על המיתולוגיה היוונית. או במילים אחרות: אם אהבתם את "300"...

ספרטנים! הלילה נסעד בגיהנום! שוב!‏

פעם היה סרט בשם "300". הוא היה אידיוטי, פאשיסטי, הומו-אירוטי ברמה שמייתרת כל ‏פארודיה, ומאוד יפה. הוא גם היה סרט מצליח במידה מביכה ממש. מכיוון שהצלחה כזאת לא ‏יכולה לקרות מבלי שתנוצל לסרט נוסף, ומכיוון של-"300" קשה ליצור המשך במובן המקובל של ‏המילה כי "0" הוא שם פחות מזמין (אוי, די עם תלונות הספוילרים. זה ארוע היסטורי מוכר היטב), ‏הפתרון הפשוט היה ליצור חיקויים. "בני אלמוות" הוא המשך של "300", ברוחו לפחות, בכל מובן ‏אפשרי. הכל כאן: אותה הסגידה למלחמה, אותה תאוות דם, אותה שיטת הפקה – השחקנים ‏מצולמים באולפן על רקע תפאורה בגודל של ארון, כל השאר ממוחשב – ופחות או יותר אותו לוק, ‏שגורם לסרט להיראות כמעט כמו סרט מצויר. ובדיוק כמו "300", "בני אלמוות" נראה ממש ממש ‏טוב.‏

הבמאי טארסם (או טארסם סינג, או טארסם סינג דהאנדרוור. מספר השמות בהם הוא משתמש ‏משתנה מסרט לסרט, משום מה) הוא בחירה מבריקה כתחליף לזאק סניידר, הבמאי של "300". ‏כמו סניידר, טארסם התחיל את דרכו כבמאי פרסומות וקליפים (היצירה המפורסמת ביותר שלו ‏היתה וכנראה ‏תישאר הקליפ של "‏Losing my Religion‏" ל-‏REM‏). הסרט הראשון שלו היה "תא ‏קטלני" האיום ונורא, השני היה ‏"‏The Fall‏" ("מעבר ‏לכל חלום"), שלא הופץ בארץ רשמית – אבל ‏הוא סרט נפלא ביותר.‏ אם נניח לרגע ש"The Fall" היה הברקה חד-פעמית, אחרי "בני אלמוות", טארסם נראה כמו תאומו האבוד של סניידר: אלה ‏במאים שהם מעצבים ויזואליים וירטואוזים, ‏אבל יודעים מעט מאוד על בימוי.

לטארסם יש סגנון ‏ויזואלי ייחודי ומופרע משלו, שהופך את הסרטים שלו, גם כשהם לא טובים, לחוויה ויזואלית ‏מדהימה. הוא אוהב קומפוזיציות מדויקות שבהם בני אדם ופיסות ארכיטקטורה משתלבים כדי ‏ליצור תמונות ‏כמעט מופשטות. הוא אוהב סוסים, תפוזים, ואת הצבע האדום. הוא אוהב תלבושות ‏שאפילו ליידי גאגא היתה קוראת להן מופרכות. הסרטים של טארסם נראים כמו פרוייקט של סטודנט ‏מוכשר להפליא לעיצוב גרפי שקיבל בירושה תקציב של מיליונים. ‏

‏ל"בני אלמוות" אין שמץ של עניין בריאליזם. התפאורות נראות כמו פלסטיק, הנופים הממוחשבים ‏נראים כמו נופים ממוחשבים. הסרט מתרחש ביוון שמורכבת, כך נראה, אך ורק מצוקים נישאים על ‏פני ים גועש, וכולל כמה וכמה מכיסויי ‏הראש המטופשים בתולדות הקולנוע.‏ אבל כל זה בסדר גמור. ‏אנחנו מספרים הרי סיפור מיתולוגי גדול מהחיים, וסיפורים כאלה לא אמורים להיות מציאותיים. ‏בניגוד מוחלט לסרטים כמו "טרויה", שהורידו את הפנטזיה אל הקרקע, הסרט הזה נראה כמו ‏שסיפורי המיתולוגיה נראים בדמיון של ילד. גם אפקט התלת-מימד בסרט נראה מודבק ומלאכותי, ‏אבל כאן מדובר במקרה נדיר שבו הסרט רק מרוויח מזה: המראה הזה מתאים למלאכותיות ‏הכללית.‏

ובמשך זמן מה, זה מספיק. הויזואליה כל כך מרשימה ומיוחדת שלא נראה שצריך יותר. ובכל זאת, ‏בשלב כלשהו כל צופה עלול להבחין בכך שבסרט יש גם עלילה, דמויות וטקסטים, וכולם, במקרה ‏הטוב, חיקוי חלש של סרטים אחרים. העלילה היא מיש-מש של שמות ואלמנטים מתוך אגדות ‏המיתולוגיה: המלך היפריון (מיקי רורק), הסאדיסט והצרוד, שואף לשחרר את הטיטאנים מכלאם ‏כדי לנקום באלים; על פי הנבואה – כמובן שיש נבואה, הרי אי אפשר בלי – היחיד שיכול לעמוד ‏בדרכו הוא תזאוס (הנרי קאוויל), בן-עניים שזכה לחסדיו של זאוס, אבי האלים שמעולם לא נראה ‏צעיר יותר (לוק אוונס). כדי לשחרר את הטיטאנים היפריון זקוק לקשת אפיריוס – לא זכור לי ‏שקשת כזאת הופיעה בסיפור מיתולוגי כלשהו – ואז להגיע להר טרטרוס, שבו יפגשו צבאות ‏הרשע בכוחות הצדק לקרב אחרון על גורל היאדה יאדה יאדה. כן, אלה דמויות ארכיטיפיות וסיפור ‏מחדש של עלילה הירואית קלאסית, וזה בסדר, אבל בשלב כלשהו צריך גם משהו חדש להוסיף ‏לדיסה המוכרת. איזו טיפת אנושיות, שנינות, או הומור. ואין. נאדה. קאוויל, אגב, מוכיח כאן שהוא ‏אכן הליהוק הנכון לתפקיד סופרמן (אותו יגלם ב-2013, בסרטו של זאק סניידר. הכל מתחבר), ‏אבל זה קשור יותר לשרירי חזה ולסת מפוסלת ‏מאשר ‏לכשרון משחק.‏

שיא הסרט הוא סצינת קרב של האלים נגד הטיטאנים, שבהם האלים נעים כמו ניאו ב"מטריקס", ‏במהירות בלתי אפשרית, בעוד היריבים שלהם נעים, נופלים ומתפרקים לחתיכות בהילוך איטי. ‏זאת סצינה ברוטאלית, מדהימה, מרהיבה, יצירתית וחסרת כל משמעות, שנמשכת עוד ועוד בלי ‏שום הצדקה. דמויות משנה שבקושי הופיעו, ואת השמות של רובן אני לא זוכר, נלחמות ב"רעים" ‏ללא שמות או אישיות כלל, בקרב שהתוצאה שלו ברורה מראש. הקרב הזה מייצג נאמנה את הסרט ‏כולו. הוא נראה מדהים באמת; חבל שהוא לא מעניין בכלל.‏