-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
האישה ששרה
Incendies
אחרי מותה של אימם מקבלים שני אחים שני מכתבים, שמגלים להם פרטים מפתיעים על עברה של האם ושולחים אותם למסע במזרח התיכון.
תאריך הפצה בישראל: 19/05/2011
חזק ומטלטל ברובו, אבל קצת מגזים: לקראת הסוף העלילה הופכת למופרכת מרוב ניסיון לזעזע.
האישה ששרה
סרט חזק, טרגי, נוקב ומטריד ביותר.
האם זה סיפור אמיתי ? באיזה שהוא מקום נראה לי שכן.
כנראה שלא
הסרט מבוסס על מחזה, אבל לא ראיתי טענה שהמחזה מבוסס על סיפור אמיתי.
ועכשיו, אחרי שראיתי את הסרט
נו באמת.
סרט טוב, אבל העלילה שלו כוללת צירופי מקרים כל כך בלתי סבירים שאין לי שום חשד שזה סיפור אמיתי.
מסכים לחלוטין
אהבתי את רוב הסרט, אבל באמת מספר פרטי עלילה קריטיים היו מאוד בלתי סבירים, וחבל כי נראה שסתם הכניסו אותם בכוח בשביל אפקט הוואו.
ראיתי את הסרט
והוא סרט טוב ובעיקר סוחף.
מומלץ.
מקווה שיזכה הלילה באוסקר לסרט הזר.
סרט חינוכי מדי לטעמי
רק חסר היה שיחתימו אותנו ביציאה על עצומה נגד מלחמה, עינויים, אונס וכולי.
המכתבים של האמא שנפתחים בסוף מנוסחים כמו נאום זכיה בפרס נובל לשלום.
לא כייף.
סרט שווה, סרט קשה
הרקע לסרט הוא מלחמת האזרחים בלבנון בשנות השבעים. תרגעו, לישראל אין איזכור בתוך הסרט והיא איננה
פקטור בעלילה.
ככל סרט טוב, כל אחד יוצא מהסרט עם מסרים המתאימים לו. למי שלא נגוע במזרח-תיכוניות, הסרט ישלח מסרים במימד של יחסי משפחה, סודות במשפחות , מקורות ההשפעה של יחסי הורים-ילדים וכד'
או, יעורר שאלות של מוסר, ערכים ונאמנות. משמעותה של האהבה בקביעת גורלו של אדם.
או, מקומן של המלחמות בעיצוב חיינו. עד כמה יכול אדם לברוח מגורלו. עד כמה אדם הוא אדון לגורלו.
לאלו מאיתנו שחשים את עובדת היותנו חלק מההווייה המזרח תיכונית, יש הזדמנות לראות את הצד השני (וכאמור
לא בהקשר ישיר אלינו), לראות מהם הגלגלים המניעים את התמורות בארץ הלבנון. ועל רקע הנופים והאנשים לראות ולנסות להבין מהם הכוחות הפועלים שם אבל, ובעיקר בשבילי, לראות את הדמיון והשוני בינינו.
לעניין השאלה האם הסיפור הוא אמיתי או לא: אינני יודעת ואין זה חשוב, אך אני רוצה לענות למי שהעיר כי הסיפור
הוא כל כך פנטסטי עד כי אי אפשר להניח שהוא אמיתי. כולנו שמענו סיפורי מציאות שהם כל כך הזויים עד שהם
נשמעים לא אמינים. לא זאת הנקודה. בכל זאת יש בסרט תחושה של "זה יותר מדי" כאילו היוצר רצה להכניס
לתוך סרט אחד את כל המרכיבים המומלצים במרשם ליצירת סרט מצויין והוא השתמש בכולם. כמו מי שמגיע
למסעדת גורמה ומזמין את כל המנות האחרונות.
באופן אישי, החיסרון הנ"ל לא הוא שקובע את התרשמותי. הסתובבתי אחרי הסרט בתחושת מועקה בגלל כל
הדברים שהסרט מראה. סיפורה של האישה השרה, סיפורה של אישה ערבייה בלבנון השסועה. סיפור קשה אכזרי
וחזק על מה שעומד מאחורי הדיווחים בחדשות. חובה לראות
עובדות
כנראה בכוונה טושטשה זהות הארץ בה התרחשו המאורעות.
תל אביב מוזכרת בהבלחה לגבי רופא הכלא אבלאין משמעות לעיר הישראלית למעט אם רצו באופן כלשהו לקשור את ישראל ברמז.
אני חשבתי על אלג'יריה אך כיוון שאני לא בקי בהסטוריה שלה -אני הולך לבדוק
לבנון מאוד מתאימה מבחינת התקופה והעדות שלוקחות חלק בסכסוך, מעניין אם השתמשו בשמות ערים/כפרים שמזכירים או דומים לכפרים האמיתיים
הנוף מאוד לבנוני למעט הכלא שנמצא במידבר- נוף כזה אין בלבנון.
קיטש. יצאתי באמצע.
(ל"ת)
ובעברית
http://www.youtube.com/watch?v=UVMImbZwjs8
תמיד תהיתי
איך מרגיש חובב קולנוע שבשנת 1998 ראה את הסרט הקטן והעצמאי Following ואמר לעצמו "איזה סרט טוב, אני שם את עיני על הבמאי הצעיר הזה", ואז הבמאי הזה הפך להיות כריסטופר נולאן.
אז בשנת 2010, כשראיתי את "האישה ששרה" ואמרתי לעצמי שאני צריך לשים את עיני על הבמאי הזה, לא תיארתי לעצמי שלא יעברו 10 שנים ועכשיו הוא במאי עם מועמדות לאוסקר שעשה את מה שהוא כנראה הסרט ההוליוודי גדול התקציב הטוב ביותר בשנים האחרונות.
מה שמרשים אותי בדניס זה המנעד הרחב שלו. כבר ראינו ממנו סרטים ריאליסטיים כמו זה, סיקריו, ואסירים; סרטים סוראליסטיים כמו Enemy, ועכשיו מד"ב עם המפגש ובלייד ראנר.
לא רק שהוא עושה את כל אלה באותה רמה גבוהה, גם אפשר לראות המון קווים מקשרים בסגנון בין כל הסרטים שלו. אני באמת חושב שיש לו את הפוטנציאל להפוך לרב סמאח.
"האישה ששרה" הוא לא סרט נטול פגמים: צירופי המקרים שדנו בהם למעלה הם בעיתיים מאד, ואליהם מצטרפים גם נוחיויות עלילתיות ואי דיוקים מבחינת שפה ועיצוב שלא הייתי מצפה למצוא בסרט שמתיימר להיות ריאליסטי – אבל הוא עדיין טוב ומומלץ מאד.
עם הצפייה בסרט
השלמתי סשן סרטי וילנב שרציתי לראות, ויצאתי עם מסקנה: הוא צריך שמישהו אחר יבחר לו את התסריטים.
אולי זה כי במקרה סיימתי בדיוק בשלושת התסריטים החלשים שלו: סיקאריו, אויב והאישה ששרה. סיקאריו הוא סרט די סתמי אם מנקים את העובדה שהוא מבויים מצויין, אויב סובל מתסמונת 'אמא!' – תסריט שלא מחזיק בלי הפרשנויות ה-הו כל כך עמוקות שיש מאחוריו, והאישה ששרה הוא דווקא מעולה, עד לסוף המאכזב.
נכון, שלושתם תסריטים סבבה פלוס, אבל אין סיבה שוילנב יסתפק בתסריטים סבבה פלוס.
אז נכון שמבחינה כרונולוגית המפגש ובלייד ראנר הגיעו אחריהם, והייתי כבר מניח שוילנב למד לבחור תסריטים ששווים ברמה לבימוי שלו, אלא שאחריהם הגיע חולית.
חולית הוא סרט כל כך מפוספס. פשוט יצירת מופת עם תסריט.. לא טוב. ומה שמדהים שמדובר בעקרון בסיפור ממש מעניין, שאיכשהו מוגש בצורה משעממת.
כל כך חבל שהתסריטאים המשיכו לחלק הבא.
ממשיך להיות נכון
ביתר שאת אחרי חולית השני. למרות שאני בהחלט משתייך לצד האוהד יותר של הסרט, ודאי כאן באתר, אני מודה ומודע לפער הגדול בין הבימוי המופתי לבין הבעייתיות של השאר.
נראה לי שהמפגש הוא הסרט היחיד של וילנב שהבימוי לא עומד הרבה מעל לתסריט. סיקאריו הוא מותחן פעולה סטנדרטי עם מסר בסיסי, שהמראה והבימוי משפרים פלאים. אסירים והאישה ששרה הם סרטים מצויינים שהתסריט שלהם קורס לקראת הסוף, והטון הריאליסטי מאוד שלהם מקשה להתייחס בסלחנות לנפילות לצד המוגזם. אויב הוא יותר מידי סרט "צריך לחפור טיפה לעומק" אבל הוא פשוט יפהפה, ועל שני חלקי חולית מיותר להרחיב את הדיבור.
לא פלא שיצירת המופת המושלמת היחידה שלו זה בלייד ראנר 2049 המדהים, שהבימוי והצילום הם לא סתם תוספת נחמדה, אלא משתלבים עם התסריט ויוצרים חוויה שמעבירה את הרעיונות שהסרט מעוניין לקדם.