ביקורת: מידות רעות

מה היה קורה אם סרט אפל היה מדליק את האור, עובר לסבנטיז ולוקח הרבה הרבה סמים

יש סרט חדש של פול תומס אנדרסון בבתי הקולנוע, ויש שתי אפשרויות: אתם מתרגשים מזה נורא ‏וכבר ראיתם אותו, אולי פעמיים, או שזה לא מזיז לכם בכלל. אנדרסון נכנס כבר לקבוצת היוצרים ‏שאנשים מתים עליהם או לא סובלים אותם. ו"מידות רעות" הוא, מאוד מאוד, סרט של אנדרסון. ‏‏"מידות רעות" הוא פילם-נואר שהדליק את האור, עבר לסבנטיז ואז לקח הרבה סמים. ‏

הסרט עושה קולות של סיפור בלשי. חואקין פניקס מגלם את "דוק", שהוא – עושה רושם – סוג של ‏בלש: יש לו משרד, ולפעמים אנשים מגיעים אליו ומבקשים ממנו לחקור כל מיני דברים או למצוא ‏דברים, והוא עושה את זה, אם הוא לא עסוק מדי בלסמם את עצמו עד אובדן חושים. הוא משוטט ‏ברחבי האזורים המפוקפקים והמפוקפקים עוד יותר של העיר, ונפגש עם דמויות שמספקות לו ‏רמזים חשובים או שולחות אותו למשימה כלשהי. הבעיה היחידה היא שאין עקביות באירועים ‏ובחקירה. במשך כל הסרט לא לגמרי הצלחתי להבין מה בעצם המטרה של דוק, מהו בעצם אותו ‏הדבר שאותו הוא מחפש לכל אורך הסרט, ושאותו ימצא או שלא ימצא בסוף. יש פה אלמנטים ‏שחוזרים שוב ושוב – ספינה מסתורית, קונספירציה של רופאי שיניים, דמויות שמופיעות שוב ושוב ‏במקומות שבהן הן לא אמורות להיות – אבל גם אם תעקבו היטב אחרי הסיפור עד הסוף, לא בטוח ‏שתבינו הרבה יותר משהבנתם בהתחלה. ההרגשה היא כמו לקרוא אחד מאותם ספרי "בחר לך ‏דרך להרפתקה" – כאלה שפעם בשני עמודים מבקשים מהקורא להתערב: "אם ‏אתה הולך ימינה, ‏עבור לעמ' 6; אם אתה הולך שמאלה, עבור לעמ' 10" – אבל תוך התעלמות מכל ההוראות: פשוט ‏קוראים את כל העמודים בזה אחר זה. כך אנחנו חווים את כל האירועים בספר, אבל באופן לא ‏קוהרנטי, לא הגיוני, ולפעמים בלי להבין אפילו איך הגענו ממקום אחד למקום אחר.‏

בקיצור, אפשר בהחלט להגיד שפול תומס אנדרסון עובר על כל חוק אפשרי בכתיבת התסריט ‏הזה, וזכותכם המלאה להתעצבן על כך, אם אתם בקטע של סרטים עם סיפור שאפשר להבין. אבל ‏אם אתם יודעים לאן אתם נכנסים, הייתם צריכים לחזור את זה מראש. כמה שהסרט הזה פרוע ‏ובלתי מובן, הוא קומוניקטיבי יותר מ"המאסטר", הסרט הקודם של אנדרסון. אחרי שני הסרטים ‏האלה אפשר להסיק שאנדרסון כבר לא מתעניין בסיפורים, או, לצורך העניין, בסרטים. הוא לא ‏עושה סרטים עם ‏התחלה וסוף, הוא עושה אוספים של סצינות (בכיכובו של חואקין פניקס).‏

וכמה מהסצינות האלה, חייבים להודות, מבריקות. יש רגעים הזויים ויפהפיים בסרט, וגם רגעים ‏יפהפיים סתם – ולפעמים גם רגעים מצחיקים מאוד. כשהדמויות עוזבות את המציאות המוכרת לנו ‏ויוצאות לטריפ, הסרט יוצא איתן, לכמה דקות שבהן הוא הופך להזוי במלוא מובן המילה, ואז חוזר. ‏צרחה אחת של חואקין פניקס היא רגע קומי מושלם ומדויק; ג'וש ברולין, בתפקיד השוטר הקשוח ‏ביותר בעולם מבין אלה שהם גם שחקנים מתחילים, מגיש את אחד המפגנים האירוטיים ביותר אי ‏פעם של אכילת בננה. פניקס עצמו (אחד השחקנים הגדולים של דורנו. אחרי "המאסטר", "היא", ‏ועכשיו הסרט הזה, לא צריך להיות ספק) מגלם את "דוק" כמו ה-‏Dude‏ ליבובסקי שהתחפש ‏לוולברין ומנסה לחיות את העלילה של "צ'יינהטאון". הוא נראה חצי מסומם, חצי דביל, חצי ‏מתוחכם, חצי מעמיד פנים וחצי באד-אס, והעובדה שאלה כבר חמישה חצאים מתאימה להפליא לו ‏ולסרט שהוא נמצא בו.‏

אבל ככל שהסצינות הבודדות משעשעות כל אחת בדרכה, קשה ומתיש לצלוח שעתיים וחצי של ‏סרט שההגדרה שלו ל"עלילה" היא מושג כל כך נזיל. מעריצי פול תומס אנדרסון ימשיכו להיות ‏משוכנעים שהוא גאון; האחרים ימשיכו לא להבין מה לעזאזל הוא רוצה מחייהם. ‏אני נהניתי מהתמונות, אבל אני לא יכול לומר שאני מת על הסרט.


פורסם במקור בוואלה מתישהו