למה ריילי בת ה-13 נראית כל-כך דומה לסטפני טאנר? (טוב זה לא רע אבל דורש התרגלות.) ולמה שוב הסרט פחות מתמקד בה אלא ברגשות ובקונסולה? (כי זה הגימיק של הסרטים האלה, שקט.) אבל מה הקטע עם חרדה? היא א-בינארית, או שסתם ביליתי יותר מדי זמן בעין הדג? אבל רגע, למה צריך אותה שם בכלל? הרי כבר יש את פחד. זה כמו להוסיף עכשיו בנוסף לשמחה את אושר או בנוסף לעצב את דיכאון. מה שכן, שיר של אוזי אוסבורן בטריילר לסרט של פיקסאר זה חתיכת חידוש, ומוזיקת הנושא עצמה היא כנראה הזכירה ביותר בכל ההיסטוריה של פיקסאר. היא, והשיר הצרפתי ההוא בסוף של רטטוי.
אני ראיתי את הסרט אינספור פעמים, יכולה לצטט קטעים שלמים בעל פה, ולא אצליח להזכר במוזיקה גם אם תשלם לי (זוכרת מעורפל איזה שיר ברקע של באז לייטיר כשהוא בכל זאת מנסה לעוף ודי זהו).
זה אחד הסרטים הטובים, אבל חוץ משיר הפתיחה שהוא מעולה וגם עוזר להבהיר בדיוק על מה הסרט, שאר השירים ממש לא זכירים.
אני בטוחה שבפרוזן זוכרים את let it go הרבה יותר מאשר do you a want to build a snowman למרות שגם השני ממש מוצלח.
משפחת מדריגל הוא מעולה ועדיין כולם (לא) מדברים על ברונו.
מאתגרת אתכם להזכר בשיר הפתיחה של בת הים הקטנה.
זוכרים את השירים שהכי משמעותיים לעלילה. בצש"ס זה אני חבר שלך.
חרשתי על הסרט הזה כל כך הרבה כילדה שאני עדיין זוכרת כל מילה בשירים בגרסה המדובבת, אפילו שלא צפיתי בה מאז כאדם מבוגר.
רק קראתי את מה שכתבת ומיד התחיל להתנגן לי בראש ״המלך טריטון הוא אבינו, ואלה שמותינו לכל השואל״….
הסרט נפתח דווקא מחוץ לים בשיר קצר של המלחים.
רק לאחר מכן אנחנו צוללים לתוך האוקיינוס ואז נשמעת הנעימה של השיר ״חלק מעולמך״ ולאחר מכן אנחנו מגיעים להופעה של סבסטיאן ולשיר שהזכרת.
אני גם, בשונה מרוב האנשים, לא חושב שזה השיר הטוב ביותר בסרט.
אישית, אני תמיד העדפתי את השיר ״דברים מוזרים״, שיר שגם טוב יותר לדעתי וגם מלווה מונטאז׳ שהוא מהחשובים ביותר בסרט.
אגב, השיר של באז שמושמע כשהוא מנסה לעוף הוא פשוט שיר גרוע, וגם טכנית הסצינה הייתה עובדת הרבה יותר טוב בלי שום שיר אלא רק עם פסקול. השיר מרגיש כמו האכלה בכפית של מידע שניתן להבין אותו לבד, גם אם אתה ילד שצופה בסרט.
אבל עכשיו אני מעדיף את "I Will Go Sailing No More" (שהוא השיר של באז מנסה לעוף). אני מסכים שהמלים בשיר הן האכלה בכפית כשזה ביחד עם הסצינה, אבל אני מאוד אוהב את השיר בפני עצמו.
המוזיקה הזכירה ביותר של פיקסאר היא לא של "למעלה"? הייתי בטוח שכן. אולי כי זו הנעימה שהכי מלהיבה את אחיותיי הקטנות מכל סרטי דיסני. אה, וגם כי, אם לא כוללים שירים, זו הנעימה שמצאתי שיש לה הכי הרבה צפיות ביוטיוב/ספוטיפיי.
במקרה של ברונו הסרט "צועק" עם סאבטקסט: 'זאת לא אשמתו של ברונו' 'בני המשפחה מעבירים את האחריות לבעיות שלהם למרות שברונו רק ניבא להם חזון ולא גרם לו לקרות' בצורה כזאתי שאפילו ילדים בני שלוש שבקושי יכולים להבין סיפורים היו מגלגלים את העניים.
הבעיה העיקרית עם "השירים" באנקנטו שחוץ מ Surface Pressure עם הייתי מוריד להם את המוזיקה הם פשוט שיחה בין שתי אנשים. אין מטאפורות שיחודיות לרגשות שלהם, אין שורות דיאלוג או חרוזים מיוחדים שלא היו מופעים בשיחה רגילה זו פשוט סצנת דיאלוג רגילה עם מוזיקת פופ. מילא שלדעתי זה גורם לשירים "לא לזרום" זה גורם לי לתהות למה הסרט הזה הוא מחזמר בכלל? עם כל שיר היה יכול להיות דיאלוג (ופעם אחת מונולוג) והם בקושי כתובים ככאלו למה צריך אותם בכלל?
ואני מעתיקה פה ניתוח שלם לסרט שכתבתי באחת הקבוצות כשדנתי על זה בפייסבוק.
למרות שאולי זה השלב להעביר את זה כבר לדף של הסרט עצמו…
(נ.ב. אסתטיקה של החבובות – זה מקבוצת פייסבוק עם המון מעברים עברית אנגלית, ואין לי כח לעבור לתקן את הכל, כשאני כותבת פה אני משתדלת יותר…סליחה!)
בגדול זה ניתוח לסרט אנקנטו שזה אחד הסרטים שהכי התרגשתי מהם בשנים האחרונות, למרות שהוא ממש לא מושלם. הוא מנסה לערבב כאן שני מסרים בבת אחת, אחד על ההשפעות של טראומה לאומית על הדורות הבאים במשפחה, והשני על מקום הילד במשפחה, ומשהו בערבוב של הסיפורים, או בעריכה או בתסריט, אני לא בטוחה איפה אבל משהו שם לא עובד ב100% מבחינת המסרים הללו. אני סולחת להם כי זה סרט שעיקר ההפקה שלו נעשתה בתקופת הקורונה כשכל אחד מנסה לכוון מהבית הפרטי שלו, ובעיקר כי מה שכן ניסו להגיד מאוד חשוב בעיני.
מה שכן מעביר את המסר השני באופן מושלם זה השירים (אני מזהירה מראש שזאת תהיה חפירה ארוכה….) . וליתר דיוק אם מקשיבים ל5 שירים מהסרט בסדר הבא (ספויילרים לסרט אחרי הנקודות)
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
משפחת מדריגל, , תן לנס שלי לקרות, לחץ, יש עוד לגלות והנס נמצא בנו.
הסרט מתחיל בלהציג לנו את משפחת מדריגל דרך הכבשה השחורה – לכל שאר המשפחה יש כח מסויים ולה אין כח. והיא מנסה להיות חלק מהמשפחה וגאה במשפחה שלה, ומנסה להדחיק את העובדה שהיא בעצם לא באמת כמוהם.
So many stars and everybody gets to shine.
היא בטוחה שכל חברי המשפחה שמחים ומרוצים מהכוחות שלהם. רואים שם שלמירבל אין כח אז אבואלה לא רואה את מיראבל, ההורים שלה לחלוטין רואים אותה ומנסים לתמוך בה, אבל במשפחות קולומביניות –
But let's be clear, Abuela runs this show.
תן לנס שלי לקרות (שהוא ליטרלי out of beat משאר השירים, הוא בקצב של 3 כששאר השירים בקצב של 4) מיראבל סוף סוף מודה שהיא לא בסדר, שהיא גם רוצה כח כמו שיש לשאר חברי המשפחה. אבל אז הבית מתחיל להתפרק ומיראבל מתחילה לראות את הסיפור האמיתי – לכוחות האלה יש מחיר.
בלחץ אנחנו רואים את המחיר שלואיזה משלמת על הכח (או ה"נס" שלה)
I'm pretty sure I'm worthless if I can't be of service.
שזה אחד המשפטים הכי כואבים שילד יכול להגיד על התחושה שלו במשפחה. לואיזה מוגדרת על ידי הכח שלה. היא חזקה וזהו. ואם היא לא תהיה חזקה לא תהיה לה זכות קיום. וזה ממש לא מצב טוב.
ביש עוד לגלות אנחנו מגלים שגם ל"שלמות" של איזבלה יש מחיר, ושהעובדה היא מנסה לעשות כל הזמן מה שהמשפחה מצפה ממנה למעשה מעכבת את הכח שלה והיא מסוגלת ליותר
What could I do if I just knew it didn't need to be perfect? It just needed to be? And they'd let me be?
(ואי אפשר בלי חצי מילה על העובדה שאיזבלה ה"מושלמת" של ההתחלה היא ורודה-סגולה, ואיזבלה החזקה והאמיתית של הסוף היא צבעונית, כל הצבעים יוצאים).
ואז מגיע הסוף, ומיראבל (שעוד שנייה נדבר על הכח האמיתי שלה) – מבינה את מה שהיא היתה צריכה להבין, ושהיא צריכה שכל המשפחה תבין. הבעיה היא לא שלה אין כח ולאחרים יש כח, הבעיה היא שחברי המשפחה מוגדרים לפי הכוחות שלהם
But the stars don't shine, they burn
And the constellations shift
I think it's time you learn
You're more than just your gift.
וכולם, ובעיקר אבואלה, לומדים את הלקח הזה יחד איתה.
ועכשיו אם לוקחים את כל הסיפור הזה ומחליפים את המילה "כח/נס" בתיוג – אפשר סוף סוף להבין למה בהדרכות הורים תמיד היועצות חופרות ש"אסור לתייג ילד גם אם זו תכונה טובה". הילד הוא יותר מתכונה זו או אחרת, עד כמה שהתכונה הספציפית הזו היא מדהימה. אם מגדלים ילד בתור "החכם" ומתייחסים אליו בתור "החכם" זה משפיע עליו גם בצורות לא טובות, אפילו שהתכונה היא טובה.
ובגלל שזו הפרשנות אז אוי ואבוי אם לא היו מחזירים בסוף את הכוחות לכולם – ילדים לא צריכים לוותר על התכונה כדי שיפסיקו להתייחס אליהם כאילו התכונה הזו היא כל מה שמגדיר אותם. לואיזה לא צריכה להפסיק להיות חזקה בשביל יפסיקו להתייחס אליה כמובן מאליו ולצפות שהיא רק תעבוד בשביל המשפחה כל הזמן. היא יכולה להמשיך להיות חזקה ועדיין זה בסדר שמדי פעם היא תשבר, ולחילופין, שמדי פעם יפנקו אותה בערסל עם קוקטייל ושהיא תנוח קצת גם אם לא נראה שהיא צריכה. אם הסיפור היה מסתיים בלי שכולם קיבלו מחדש את הכוחות, זה היה פוגע במסר הספציפי הזה באופן ממש בעייתי בעיני.
ולגבי אז למה למיראבל אין כח בהתחלה? אז זה לא ממש מוסבר בשירים אלא במלל, ובגלל זה זה עובר פחות טוב, אבל בגדול – זה ה"נס" מנסה להראות לאבואלה את הטעות שלה. אבואלה קיבלה נס, אבל השתמשה בו בצורה שפגעה בילדים שלה, והנס היה צריך למצוא דרך להראות לה את הטעות שלה והוא עשה את זה על ידי זה שהוא לא הראה לאבואלה את הנס של מיראבל. היא לא מקבלת דלת (כי היא בעצם קיבלה את הדלת של כל הבית) והיא מקבלת כח קסום של אמפתיה. הכח שלה הוא תמיד להיות זו שמבינה את כולם ותומכת בכולם, אפילו באיזבלה גם כשהיא עצבנית עליה, אבל זה חלק מתכנית גדולה המטרה שלה זה שאבואלה תבין מה הבעיה בצורה שהיא מתנהגת. וביום מן הימים היא תחליף את אבואלה כמובילה האמיתית של המשפחה
נראה שהסרט צריך להקשיב ללקח של עצמו ולא למקד את כל הכוח שלו בלהיות "הסרט שמסביר לפרטי פרטים למה צריך לתת לבני משפחה לפתח אישיות משלהם ולא להכתיב להם את האישיות ע"פ התכונה שנראה שהם הכי טובים בה".כי במקום לתת לקהל לנסות להבין את המשפחה הזאת ע"פ התנהגות כללית הסרט צורח באוזן של הקהל את כל הבעיות של המשפחה, בקושי יש שניה אחת של שקט וזה פשוט צרם לי באוזן ובכנות חוץ מ Surface Pressure, וברונו שכחתי מכל השירים האחרים הם לא עשו לי כלום. לעומת זאת אני כן זוכר את העלילה ואת הרגעים הדרמתיים כי למרות שלא אהבתי את השירים הקונצפטיים של הדמויות והסרט מספיק מעניינים בפני עצמם שפחות אכפת לי שהשירים צורמים לי באוזן ודי הורסים את ההזדמנות לדמות לדבר באופן טבעי חוץ מלברונו שלא קיבל שיר. אולי זה סימבולי, הדמיות שרות את הלחצים שלהם בכוח כי הם שמרו את הרגשות שלהם עמוק בפנים אז כשהם סוף סוף משחררים אותם זה יוצא ישיר ורועש אבל עם זאת הסיבה אז לא נראה לי שזה היה שווה את זה.
מבחינת אופי המוזיקה – זה סוג המוזיקה של לין מנואל מירנדה, יש כאלה שאוהבים יותר ויש כאלה שפחות – אבל זה הסטייל.
אני אישית ממש אוהבת, אבל זה עניין של טעם וריח.
אבל מבחינת זה שהמעברים לא ממש חלקים – זה נכון, ולדעתי הסרט הזה היה צריך עריכה יותר מהודקת. אבל בתקופה שעבדו עליו עריכה מהודקת היה דבר יותר בעייתי. לא מתווכחת על זה שלסרט יש בעיות. רק אומרת שאני מבינה למה…
זה לא רק המעברים. כל הכתיבה של הסרט סובלת מזה. אני למשל לא שונא את השירים במואנה (אני גם לא מת אליהם) ואלו יכולים להיחשב יותר כשירים מאשר אלו באנקנטו, באנקנטו אלו פשוט סצינות דיאלוג/מונולוג עם מוזיקה. בכל מקרה נראה שאני תיארתי סמפטומים ואת תיארת את הבעיות.
ובכל זאת אני מבין למה אחד לא הצליח והשני כן(גם עם בקושי אפשר להבין את הזמרת ב let it go). let it g הוא רגש נטו וbuild הוא סיפור רקע. עם מה הקהל יזדהה יותר?
אני לא בטוח שהיה אפשר לעשות את אותו דבר ל do you a want to build a snowman. הוא שיר עמוס יחסית לשאר השירים בסרט השיר היחידי שיותר עמוס ממנו זה fixer upper. הוא גם תלוי בקונטקסט של הסרט כדי לקבל ממנו את האפקט הרגשי המלא. אני זוכר שרוב השירים בפרוזן הם טובים אבל קשה לי לזכור את רובם חוץ מlet it go, build והפרודיאה של יובל בינדר על love is an open door
כבר הרחבתי על זה בעבר כאן בעין הדג – דיסני רצו שהשיר יהפוך ללהיט ולכן הם שיווקו אותו על חשבון אינסוף שירים אחרים שלהם וסרטים אחרים שלהם. מהשיר של שאקירה בזוטרופוליס, למשל, לא היה להם כל-כך אכפת, ולכן אף אחד לא זוכר אותו.
בלי קשר לכלום Let it go הוא שיר טוב.
לא משווה, לא מתחילה להגיד מה יותר ומה פחות. אבל לשיר עצמו יש גם עוצמה מבחינה מוזיקלית, וגם אמירה מאוד משמעותית שכמעט כל אחד ואחת יכולים להתחבר אליה.
It's funny how some distance makes everything seem small
And the fears that once controlled me can't get to me at all
It's time to see what I can do
To test the limits and break through
No right, no wrong, no rules for me
I'm free
זה מצב רגשי שיכול להתחבר לכל כך הרבה מאפיינים שונים. אני יכולה להגיד לך שברמה האישית היו תקופות ששמעתי את השיר והוא ריגש אותי כל כך שדמעתי (וכשהסרט יצא הייתי כבר לקראת סיום דוקטורט, לא בדיוק ילדונת), והילדות שלי מזמזמות let it go מאז גיל אפס. (וגם את what else can I do, אם נחזור לאוף טופיק המקורי).
אני לא באה להשוות לשירים אחרים בסרט מי יותר טוב ומי פחות טוב, ומן הסתם העובדה שזה יצא כסינגל עזרה לו להצליח, אבל זה לא "דיסני החליטו שזה יצליח אז זה הצליח". זה לא עובד ככה. ונראה לי שיש ויכוח שלם בדיוק על זה בשרשור המקורי של פרוזן.
יצא טיזר
https://youtu.be/VWavstJydZU?si=wlZEpYQyS9zkcDH2
מההההההההההההההההההה
למה ריילי בת ה-13 נראית כל-כך דומה לסטפני טאנר? (טוב זה לא רע אבל דורש התרגלות.) ולמה שוב הסרט פחות מתמקד בה אלא ברגשות ובקונסולה? (כי זה הגימיק של הסרטים האלה, שקט.) אבל מה הקטע עם חרדה? היא א-בינארית, או שסתם ביליתי יותר מדי זמן בעין הדג? אבל רגע, למה צריך אותה שם בכלל? הרי כבר יש את פחד. זה כמו להוסיף עכשיו בנוסף לשמחה את אושר או בנוסף לעצב את דיכאון. מה שכן, שיר של אוזי אוסבורן בטריילר לסרט של פיקסאר זה חתיכת חידוש, ומוזיקת הנושא עצמה היא כנראה הזכירה ביותר בכל ההיסטוריה של פיקסאר. היא, והשיר הצרפתי ההוא בסוף של רטטוי.
בסוף תמיד זוכרים את ההתחלה
כך שלדעתי המוזיקה הזכירה ביותר של פיקסאר בעבור רוב הציבור היא השיר ״אני חבר שלך״ מתוך צעצוע של סיפור.
לא בטוח.
השיר ההוא מצש"ס זכור מהרבה סרטונים, ממים ופרודיות אחרות. אם לא צפית בצש"ס מאז שהוא יצא ואין לך ילדים קטנים שצפו בו בצפייה ביתית הוא לא מאוד זכיר.
לא בשביל כולם זו ההתחלה
(ל"ת)
זה פשוט השיר הטוב היחיד בסרט
אני ראיתי את הסרט אינספור פעמים, יכולה לצטט קטעים שלמים בעל פה, ולא אצליח להזכר במוזיקה גם אם תשלם לי (זוכרת מעורפל איזה שיר ברקע של באז לייטיר כשהוא בכל זאת מנסה לעוף ודי זהו).
זה אחד הסרטים הטובים, אבל חוץ משיר הפתיחה שהוא מעולה וגם עוזר להבהיר בדיוק על מה הסרט, שאר השירים ממש לא זכירים.
אני בטוחה שבפרוזן זוכרים את let it go הרבה יותר מאשר do you a want to build a snowman למרות שגם השני ממש מוצלח.
משפחת מדריגל הוא מעולה ועדיין כולם (לא) מדברים על ברונו.
מאתגרת אתכם להזכר בשיר הפתיחה של בת הים הקטנה.
זוכרים את השירים שהכי משמעותיים לעלילה. בצש"ס זה אני חבר שלך.
עד בת הים הקטנה
חרשתי על הסרט הזה כל כך הרבה כילדה שאני עדיין זוכרת כל מילה בשירים בגרסה המדובבת, אפילו שלא צפיתי בה מאז כאדם מבוגר.
רק קראתי את מה שכתבת ומיד התחיל להתנגן לי בראש ״המלך טריטון הוא אבינו, ואלה שמותינו לכל השואל״….
טעות! השיר הפותח הוא ״עמקי המצולות״.
(ל"ת)
רק שזה לא שיר הפתיחה
הסרט נפתח דווקא מחוץ לים בשיר קצר של המלחים.
רק לאחר מכן אנחנו צוללים לתוך האוקיינוס ואז נשמעת הנעימה של השיר ״חלק מעולמך״ ולאחר מכן אנחנו מגיעים להופעה של סבסטיאן ולשיר שהזכרת.
אולי, רק אולי
אני יודעת את זה, וזוכרת גם את המילים של שיר המלחים…
עדיין, השיר שהתנגן לי בראש הוא השיר של בנות טריטון. מותר?
מותר, ברור שמותר ;-)
(ל"ת)
אני לא חושב שזה השיר הטוב היחיד בסרט
אני גם, בשונה מרוב האנשים, לא חושב שזה השיר הטוב ביותר בסרט.
אישית, אני תמיד העדפתי את השיר ״דברים מוזרים״, שיר שגם טוב יותר לדעתי וגם מלווה מונטאז׳ שהוא מהחשובים ביותר בסרט.
אגב, השיר של באז שמושמע כשהוא מנסה לעוף הוא פשוט שיר גרוע, וגם טכנית הסצינה הייתה עובדת הרבה יותר טוב בלי שום שיר אלא רק עם פסקול. השיר מרגיש כמו האכלה בכפית של מידע שניתן להבין אותו לבד, גם אם אתה ילד שצופה בסרט.
בתור ילד הכי אהבתי את "דברים מוזרים"
אבל עכשיו אני מעדיף את "I Will Go Sailing No More" (שהוא השיר של באז מנסה לעוף). אני מסכים שהמלים בשיר הן האכלה בכפית כשזה ביחד עם הסצינה, אבל אני מאוד אוהב את השיר בפני עצמו.
המוזיקה הזכירה ביותר של פיקסאר היא לא של "למעלה"? הייתי בטוח שכן. אולי כי זו הנעימה שהכי מלהיבה את אחיותיי הקטנות מכל סרטי דיסני. אה, וגם כי, אם לא כוללים שירים, זו הנעימה שמצאתי שיש לה הכי הרבה צפיות ביוטיוב/ספוטיפיי.
לא הייתי מגדיר אף שיר באנקנטו כשיר
חוץ מ Surface Pressure. הם יותר כמו פרולוגים עם מוזיקה. ועם אתם שואלים "איך יכול להיות פרולוג כזה ארוך?" אני יצאתי מהסרט עם אותה שאלה בדיוק.
פרולוגים… למה?
ולהגיד שברונו, אחד השירים הכי מצליחים של דיסני מהשנים האחרונות, הוא לא שיר, זו בהחלט בחירה.
כל שיר (ביחוד ברונו) משמש כרמז מטרים בסרט
במקרה של ברונו הסרט "צועק" עם סאבטקסט: 'זאת לא אשמתו של ברונו' 'בני המשפחה מעבירים את האחריות לבעיות שלהם למרות שברונו רק ניבא להם חזון ולא גרם לו לקרות' בצורה כזאתי שאפילו ילדים בני שלוש שבקושי יכולים להבין סיפורים היו מגלגלים את העניים.
הבעיה העיקרית עם "השירים" באנקנטו שחוץ מ Surface Pressure עם הייתי מוריד להם את המוזיקה הם פשוט שיחה בין שתי אנשים. אין מטאפורות שיחודיות לרגשות שלהם, אין שורות דיאלוג או חרוזים מיוחדים שלא היו מופעים בשיחה רגילה זו פשוט סצנת דיאלוג רגילה עם מוזיקת פופ. מילא שלדעתי זה גורם לשירים "לא לזרום" זה גורם לי לתהות למה הסרט הזה הוא מחזמר בכלל? עם כל שיר היה יכול להיות דיאלוג (ופעם אחת מונולוג) והם בקושי כתובים ככאלו למה צריך אותם בכלל?
תודה שחשבת עליי!
ראיתי שיש פה אנגלית בטקסט עברי אבל את האמת שלא קראתי כי לא ראיתי אנקאנטו; בשבילי מירבל זאת עדיין אימא של יריב אופנהיימר.
האמת שאני מחבב את אנקנטו ואני מסכים עם כל מה שאמרת אבל...
נראה שהסרט צריך להקשיב ללקח של עצמו ולא למקד את כל הכוח שלו בלהיות "הסרט שמסביר לפרטי פרטים למה צריך לתת לבני משפחה לפתח אישיות משלהם ולא להכתיב להם את האישיות ע"פ התכונה שנראה שהם הכי טובים בה".כי במקום לתת לקהל לנסות להבין את המשפחה הזאת ע"פ התנהגות כללית הסרט צורח באוזן של הקהל את כל הבעיות של המשפחה, בקושי יש שניה אחת של שקט וזה פשוט צרם לי באוזן ובכנות חוץ מ Surface Pressure, וברונו שכחתי מכל השירים האחרים הם לא עשו לי כלום. לעומת זאת אני כן זוכר את העלילה ואת הרגעים הדרמתיים כי למרות שלא אהבתי את השירים הקונצפטיים של הדמויות והסרט מספיק מעניינים בפני עצמם שפחות אכפת לי שהשירים צורמים לי באוזן ודי הורסים את ההזדמנות לדמות לדבר באופן טבעי חוץ מלברונו שלא קיבל שיר. אולי זה סימבולי, הדמיות שרות את הלחצים שלהם בכוח כי הם שמרו את הרגשות שלהם עמוק בפנים אז כשהם סוף סוף משחררים אותם זה יוצא ישיר ורועש אבל עם זאת הסיבה אז לא נראה לי שזה היה שווה את זה.
אני חושבת שזה לא עובד טוב פשוט כי הפרוייקט הושלם בתקופה בעייתית
מבחינת אופי המוזיקה – זה סוג המוזיקה של לין מנואל מירנדה, יש כאלה שאוהבים יותר ויש כאלה שפחות – אבל זה הסטייל.
אני אישית ממש אוהבת, אבל זה עניין של טעם וריח.
אבל מבחינת זה שהמעברים לא ממש חלקים – זה נכון, ולדעתי הסרט הזה היה צריך עריכה יותר מהודקת. אבל בתקופה שעבדו עליו עריכה מהודקת היה דבר יותר בעייתי. לא מתווכחת על זה שלסרט יש בעיות. רק אומרת שאני מבינה למה…
אני מסכים. אבל זה לא ממש קשור למה שאמרתי,
זה לא רק המעברים. כל הכתיבה של הסרט סובלת מזה. אני למשל לא שונא את השירים במואנה (אני גם לא מת אליהם) ואלו יכולים להיחשב יותר כשירים מאשר אלו באנקנטו, באנקנטו אלו פשוט סצינות דיאלוג/מונולוג עם מוזיקה. בכל מקרה נראה שאני תיארתי סמפטומים ואת תיארת את הבעיות.
סתם בשביל הכיף
באופן אישי אני חושב שכל סרטי הטוטר הקטן והאמיץ הם מחזות זמר יותר טובים מאנקנטו אבל לא בהכרך סרטים יותר טובים.
גם אני מעדיף את do you a want to build a snowman על let it go
ובכל זאת אני מבין למה אחד לא הצליח והשני כן(גם עם בקושי אפשר להבין את הזמרת ב let it go). let it g הוא רגש נטו וbuild הוא סיפור רקע. עם מה הקהל יזדהה יותר?
הסברתי כבר פעם: "Let It Go" הצליח כי הוא היה הסינגל.
והשיר שיוצרי הסרט הכי אוהבים הוא בכלל "איש או אייל: מה יותר טוב?"
מה בדיוק הכוונה?
(ל"ת)
שהיוצרים החליטו ש-“Let It Go” יהיה להיט ולכן הם דאגו שהוא יהפוך ללהיט.
(ל"ת)
יש גבול לא?
אני לא בטוח שהיה אפשר לעשות את אותו דבר ל do you a want to build a snowman. הוא שיר עמוס יחסית לשאר השירים בסרט השיר היחידי שיותר עמוס ממנו זה fixer upper. הוא גם תלוי בקונטקסט של הסרט כדי לקבל ממנו את האפקט הרגשי המלא. אני זוכר שרוב השירים בפרוזן הם טובים אבל קשה לי לזכור את רובם חוץ מlet it go, build והפרודיאה של יובל בינדר על love is an open door
אני זוכר את כולם. מאמין שגם אחרים.
כבר הרחבתי על זה בעבר כאן בעין הדג – דיסני רצו שהשיר יהפוך ללהיט ולכן הם שיווקו אותו על חשבון אינסוף שירים אחרים שלהם וסרטים אחרים שלהם. מהשיר של שאקירה בזוטרופוליס, למשל, לא היה להם כל-כך אכפת, ולכן אף אחד לא זוכר אותו.
לא, נו...
בלי קשר לכלום Let it go הוא שיר טוב.
לא משווה, לא מתחילה להגיד מה יותר ומה פחות. אבל לשיר עצמו יש גם עוצמה מבחינה מוזיקלית, וגם אמירה מאוד משמעותית שכמעט כל אחד ואחת יכולים להתחבר אליה.
It's funny how some distance makes everything seem small
And the fears that once controlled me can't get to me at all
It's time to see what I can do
To test the limits and break through
No right, no wrong, no rules for me
I'm free
זה מצב רגשי שיכול להתחבר לכל כך הרבה מאפיינים שונים. אני יכולה להגיד לך שברמה האישית היו תקופות ששמעתי את השיר והוא ריגש אותי כל כך שדמעתי (וכשהסרט יצא הייתי כבר לקראת סיום דוקטורט, לא בדיוק ילדונת), והילדות שלי מזמזמות let it go מאז גיל אפס. (וגם את what else can I do, אם נחזור לאוף טופיק המקורי).
אני לא באה להשוות לשירים אחרים בסרט מי יותר טוב ומי פחות טוב, ומן הסתם העובדה שזה יצא כסינגל עזרה לו להצליח, אבל זה לא "דיסני החליטו שזה יצליח אז זה הצליח". זה לא עובד ככה. ונראה לי שיש ויכוח שלם בדיוק על זה בשרשור המקורי של פרוזן.
Remember me מקוקו הוא בין הלהיטים האחרונים של פיקסאר
(ל"ת)
אז לגבי זה..
עשו טוויט (וגם רואים בפוסטר) שמוסיפים:
1. חרדה (anxiety) – כתום
2. מבוכה (embarrassment) – וורד
3. קנאה (envy) – טורקיז
4. אכזבה (תרגום שלי) (ennui) – אפור
Ennui זה לא אכזבה, אלא שיעמום או עייפות.
(ל"ת)
ennui זה יותר "שעמום" מ"אכזבה", או מן תשישות רגשית או עצבנות שנובעת משגרה משמימה.