הייתי בבכורה הניו-יורקית של הסרט, במסגרת פסטיבל NewFest. (היו המון ישראלים בקהל, שלא במפתיע).
בעיני זה סיפור אופטימי, בסופו של דבר. יונתן (של הסרט – מי יודע עד כמה זה משקף את האדם האמיתי, או כמה מחייו המלאים הוא חשף למצלמה) מתמודד עם מגוון טראומות – אבא שנטש, תקיפה מינית בילדות, התעללות הומופובית בבי"ס יסודי, תחושת חוסר שייכות כרונית – באמצעות חיפוש אהבה ואישור מקהל, ואחר כך מלקוחות, מבלי למצוא אינטימיות אמיתית; באמצעות בריחה לתוך שינה או סמים כשיש לו רגשות שהוא לא יודע/מעוניין/מסוגל להתמודד איתם.
יש בסרט הקבלות יפות, כמעט פואטיות, שמציגות את הכאב וההתמודדות ברמיזות עדינות (למשל המפיק שאומר שיונתן ידע מיד לעשות אהבה בשביל המצלמה, והסיפור שלו על ההורים של האב שהיו אומרים שאבא בתוך המצלמה).
הסיבה שהסיפור הזה אופטימי, בעיני, היא שיונתן מצליח להפסיק. הבריחה מהתמודדות לעבודת מין ולסמים עוצרת אחרי בינג', ואחריו יונתן חוזר לארץ ולמערכות היחסים שחשובות לו.
האם זה סוף אידאלי, שבו הוא מוצא שלוות נפש ומערכות יחסים בריאות בסביבה פחות הומופובית? לא. אבל זה סוף אופטימי, שרומז שאולי הוא כן יצליח להתמודד עם הטראומות ולמצוא יותר שלוות נפש.
אני ושותפי לצפיה הצלחנו לדבר קצת עם תומר הימן, הבמאי, אחרי ההקרנה. זה די מדהים בעיני שכולנו מוצאים את הדברים המשותפים בינינו לבין יונתן. יש כמה בחירות בימוי מבריקות שמאנישות ומגבירות את ההזדהות עם עובדי המין (כמו הסצנה הראשונה, עם הבחור שאחותו נפטרה), ולדעתי זה חלק גדול מזה.
לא ראיתי את כל המועמדים לאופיר, אבל זה סרט נהדר ואני שמח שהוא זכה.
