כך שאם אתה הולך לכיוון הזה- אז פלסטין.
למעשה אודי אלוני התיחס בראיון אל הסרט הזה כשיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני-גרמני (או שזה צרפתי? לא זוכרת) וזו נראית לי הגדרה הוגנת למדי בהתחשב בכך שהסרט נכתב בהשראת סיפור חייו של השחקן הראשי שגם כתב, והוא פלסטיני.
(הסוג שמביא רק בעיות)
ישראל היא מדינה שהוקמה מתוך ההגדרה העצמית של לאום יהודי. רוב העיסוק של היהודים-הישראלים בהגדרה עצמית מתחיל בשייכות הלאומית הזו. ואיכשהו בהינד עפעף, אנחנו מבטלים את הנסיון של שאר שוכני הארץ להגדרה עצמית משלהם.
ישראל הוא שם תנכי עברי, סמלי המדינה הם סמלים דתיים מאוד, אע"פ שהצלחנו לחלן אותם באופן חלקי. אני לא מבינה מה הבעיה בהגדרה עצמית של קבוצה שאינה יהודית, כלומר אינה מזוהה by default על ידי ההגדרה העצמית הקולקטיבית של שאר ה80% שחיים כאן. ביחוד, כשלנו (הרוב היהודי) אין שום בעיה להגדיר אותם בשמות שנוחים לנו: מיון ע"פ דת (נוצרים, מוסלמים, דרוזים, צ'רכסים וכו'), מיון ע"פ גזע (ערבים)..
ואני מניח שנימחק עוד מעט, אבל ההודעה של קרקר לא הצביעה על בעיה כזו. לאנשים יכולה להיות זהות נפרדת לחלוטין; הבעיה מתחילה כשהזהות הזו מתנגשת עם הזהות הישראלית שלהם (וזה לא חייב להיות ככה, ע"ע חלק מהקבוצות שציינת).
יש עוד הרבה מה להרחיב בנושא, אבל הכיתוב שבראש הדף באמת לא מאפשר לי.
*אני מקווה שכל זמן שהאוף נשאר במחוזות הלא ריבים על סף הרצח וקללות ומהלומות זה אוף הוגן, כבר היו דיוני אוף אחרים באתר*
ההודעה של קרקר הצביעה בדיוק על הבעיה הזו, משום שמי שמגדיר עצמו פלסטיני כניראה שזהויותיו מתנגשות. בכך שנסרב לקבל את ההגדרה העצמית שלו אנחנו פותרים את ההתנגשות הזו?
יש הרבה ביקורת על יהודי ארה"ב שלפעמים במערכת השיקולים הפוליטיים שלהם נשקלת גם טובת ישראל, אינטרס בלתי פטריוטי בעליל כשאתה בכלל אמריקאי. זה לא קצת דומה?
כי ארה"ב וישראל הן בעלות ברית הדוקות. בעוד שישראל ומדינות ערב השונות (המקבילות באנלוגיה, כי מדברים כאן על ערביי-ישראל המכונים "פלסטינים") – ובכן, אויבות. מובן שבשני המקרים יש עניין של "נאמנות כפולה", אבל זה בכלל לא אותו קנה מידה. נדמה לי שקראתי פעם שבשנות מלחה"ע השנייה יפנים שחיו באמריקה נכלאו במחנות כיוון שהשלטון חשש שיבגדו בו – והם הצהירו על נאמנותם המוחלטת למדינה האמריקאית. דמייני את ערביי ישראל עושים זאת.
במדינה ישראל יכולה להיות הגדרה עצמית שאיננה יהודית, ויש הרבה כאלה, אבל היא חייבת להיות תחומה בכבוד מינימאלי למדינה ולסמליה. מי שלא עושה את זה, יוצר התנגשות, ולא יכול לבוא בטענות לרוב היהודי שהקים כאן מדינה ביזע רב.
בכך שאדם מגדיר את עצמו פלסטיני? יש כבוד מינימלי כלפי המיעוט כשאתה קובע אילו הגדרות עצמיות הן לגיטימיות עבורו ואילו לא? הן בכלל יכולות להיות הגדרות עצמיות אם אתה קובע את גבולות ההגדרה?
אני אציין במאמר מוסגר שהיתה לי תובנה קטנה בשנים האחרונות בנוגע למילה "פלסטיני". במשך שנים היא הפחידה אותי, כי העם הפלסטיני נתפס בעיני כתושבי עזה והגדה, האנשים האלו שמגיעים לידי ביטוי בחיי היום-יום שלי רק אם יש פיגוע/התקלות/מלחמה..
אבל זו ההגדרה שלנו למיהו פלסטיני שמפחידה כל כך, לא ההגדרה העצמית של פלסטינים. וזה חוסר היכולת שלי להתנתק מהמחבל התאורטי שיחדר מאיפשהו ויבוא להרוג אותי, שמפחידה אותי כל כך כשערבי מלוד או מנצרת מתיחס אל עצמו כפלסטיני. וכשפתאום בשנים האחרונות יצא לי להכיר קצת יותר לעומק קומץ ערבים אזרחי ישראל, והתחלתי להפנים שההגדרה העצמית הזו לא קשורה לאיזושהי מטרה להרוג יהודים/ישראלים ולאו דווקא משליכה משהו על זכות ההגדרה או הקיום שלי. קצת הפסקתי לפחד.
כמובן שקיים איזשהו קונפליקט, כי אנחנו אכן 2 עמים שחיים על אותה אדמה ולא לגמרי מסכימים על העבר או העתיד של האדמה הזו. פשוט נראה לי מוזר להתעקש שמשהו לא קיים או לא לגיטימי כדרך לפתור קונפליקט.
המקרה של יהודי ארה"ב יותר דומה משאתה טוען. בשנים האחרונות, בשל יחסי ממשלת אובמה-ממשלת ביבי המאוד עכורים, יהודי ארה"ב ממש נמצאים בקונפליקט. הרבה אנשים בממשלה שלנו כולל רוה"מ אמרו ועשו דברים לא כל כך חברמניים, וגם האמריקאים לא נשארו חייבים כפי שהדגימו בפרשת "צ'יקן שיט" ובהתנהגויות דומות. בחוגים שלמים בארה"ב קיימת התחושה שארה"ב ממשיכה לגבות אותנו בגלל לחץ יהודי מבפנים. לו הייתי אמריקאית, אני לא בטוחה שלא הייתי חושבת על יהודים כאלו שהם גיס חמישי.
לגבי הצהרת נאמנות: סבא וסבתא שלי נולדו בברה"מ שחייבה את כולם להצהיר נאמנות למדינה וחינכה ילדים להלשין על ההורים שלהם אם עשו משהו שיכול להתפרש כבגידה. אני לא מוכנה להצהיר נאמנות לאף מדינה כל זמן שלא מכוון לי אקדח לרקה (גם אקדח מטפורי תופס).
הבעיה שלי היא לא שיש הגדרה פלסטינית נפרדת, אלא שבפועל, החברה הערבית – גם ממערב לקו הירוק – לא מקבלת ריבונות יהודית כלגיטימית. זה נאמר בהכללה כמובן, אבל להתכחש לתופעה הזו תהיה היתממות. אני בעד מדינה יהודית, שזו ממש לא מדינה דתית אלא מדינת הלכה, אלא – בין היתר – מדינה בעלת רוב יהודי שלאזרחיה – גם הלא יהודים – יש כבוד בסיסי לסמליה. זה ממש לא חייב להתבטא בהצהרת נאמנות, סתם הבאתי את זה כדוגמה קיצונית ואני לא מתכוון לדרוש מאף אחד משהו מהסוג הזה, אבל אם רוב חברי הכנסת הערבים בכלל לא מגדירים את עצמם כישראלים – זה כבר מדבר בעד עצמו.
בנוגע ליהודי ארה"ב, אין להשוות בין נקודת השפל שהיחסים שלנו עם מדינתם הגיעו אליהם לבין הסכסוך היהודי-ערבי. זה בכלל לא באותה ליגה. אפילו אם יהודים אמריקאים משפיעים מבפנים על התמיכה האמריקאית בישראל, גם בניגוד לאינטרסים אמריקאים – אם הייתי אזרח שם הייתי חושב שזה חמור, אבל שוב, לא מדגדג את המצב כאן.
כי אנחנו חיים תחת לחץ ומלחמה, ולא תחת חדשות על תקציב שעבר לפה או לשם ומלחמה לא מורגשת שבכלל נמצאת בארץ רחוקה מעבר לאוקינוס.
כדי לא לגלוש לאופטופיק שבוודאות ייצר ויכוחים וחיכוכים מחקתי כל משפט שכלל איזושהי התיחסות למפלגה או ארגון ואני לא חושבת שיצא טוב אם לא אמשיך בקו הזה. אז בעדינות אני אומר שחלקים לא מעטים בחברה הערבית מקבלים או מוכנים לקבל ריבונות ישראלית-יהודית וזו לא התממות בכלל. כדאי לך לקרוא גם את מה שיש לחברי הכנסת הערבים להגיד, ולא רק את הפרשנות עליהם בעיתון. רובם מתחזקים דף פייסבוק שמתעדכן בערבית ועברית (אני מתרגלת ככה את הערבית הגרועה שלי).
אני גם חושבת שאפשר לפרש בהרבה דרכים "כבוד בסיסי לסמליה" ואפשר לשאול האם "סמליה" מכבדים את כל אזרחי המדינה (למשל אותי כחילונית). אבל גם זה דיון נפיץ.
אבל זה לא סותר את מה שאמרתי: חלקים נרחבים מקבלים ריבונות ישראלית, וחלקים אחרים – לחלוטין לא. גם מה שכתבת לגבי הסמלים נכון, אבל לא להגדיר את עצמך כישראלי זה כבר בא ממקום אחר לחלוטין שלא מקבל את ישראל כמדינת לאום יהודית בשום גרסה שלה, וזו כבר בעיה.
אני מניח שאין כ"כ לאן להתקדם מכאן, אז רק אומר שהיה דיון מאוד מעניין ותרבותי אז תודה :)
אבל הנקודה הכללית היא כזאת:
אם אני אקום יום אחד ואגדיר את עצמי כבריטי או טורקי – בלי שנולדתי שם, בלי שההורים שלי באו משם ובלי בעצם שום קשר בעל ביסוס אלא כי אני מזדהה עם הבריטים או חושב שמכיוון שהבריטים היו פה כמה שנים זה בעצם אומר שזה עדיין מדינה בריטית – ובכן, זה נחמד ויפה אבל אם אנשים לא ייקחו אותי ברצינות אני אדע באחורי הראש שלי למה.
אותו הדבר תאמר נאפר – הוא לא נולד בשכונות ירושלים המזרחית לתוך סימני שאלה לגבי איפה הוא נפל בסכסוך אלא הוא נולד בישראל, התחנך בישראל וגדל בישראל. (לפי מה שאני מבין. אם הוא לא אז זה דבר אחר). אז לקרוא לעצמו פלשתיני זה נחמד מצידו , אבל אין סיבה לקחת את זה ברצינות. בניגוד למה שאמרת, זה לא עניין של הגדרה אתנית או דתית אלא אם כן אפשר להיות פלשתיני (אתני)-ישראלי (מדינה) כאשר הפלשתיני מחליף את הערבי ואז כל הדיון הזה מתבטל מבחינתי.
כי הוא כן נולד במקום שהוא מכנה "פלשתינה" והמשפחה שלו כן נמצאת שם לפחות דור. לי יש הרבה סיבות אחרות לא לקחת את המושג "פלסטיני" ברצינות,
הייתי אומר שתאורטית אין סיבה שלא יהיה ניתן להיות ישראלי וגם פלסטיני בדיוק כמו שיש ישראלים דרוזים וכו' אבל הדוגמאות לכך הן כ"כ נדירות (שניים מתוך 15 ח"כים שמגדירים עצמם "פלסטינים" – עיסאווי פריג', זוהיר בהלול – גם מגדירים עצמם כישראלים, ובאופן גבולי למדי) שבפועל זה לא קורה.
או שהם טורקים בהכחשה לדעתך?
ואיך אתה מגדיר את הסבים שלך? הרי 90% מהישראלים היהודים בני דורם לא נולדו בישראל, וגם אלו שנולדו כאן למעשה לא נולדו בישראל. זו היתה איזושהי זהות בלתי תלויה באזרחות, שהובילה את רובם לכאן גם לפני וגם אחרי קום המדינה. ומה עם עולים חדשים?
זהות היא לא בהכרח הזדהות מוחלטת עם סמלי המדינה שבה יש לאדם כלשהו אזרחות, אפילו אם הוא אזרח ואפילו אזרח פרודקטיבי ונאמן למדינה.
מה עם כל המדינות שעד לפני כמה עשורים היו חלק מברה"מ? אם לא היתה להם איזושהי זהות אוקראינית או סלבית או אוזבקית, היה הגיון ב"לתת להם עצמאות"? מה עם הודו? האם עד לפני 100 שנים לא היתה זהות הודית, אלא בריטית עם אתניות כהת עור? עד היום בהודו יש הרבה מאוד זהויות, משום שזו ארץ שמורכבת מהרבה ממלכות שונות עם אנשים שונים ותרבות שונה ושפות אם שונות.
לדעתי אנחנו החלפנו את הפלסטיני בערבי, משום שהשם הכולל ערבי מוחק את כל הזהויות האחרות ומאפשר לנו לא להבחין בתרבויות השונות שקיימות לצידינו. יש ערבים שלא מגדירים עצמם פלסטינים (סורים, ירדנים, לבנונים, דרוזים), יש גם פלסטינים שאינם אזרחי ישראל, אפילו אם הם לא חיים במחנות פליטים אלא באושר, השלמה ונוחות במדינות שכנות.
הנה התגובה שרשמתי לפני כמה שעות:
"הדוגמאות שלך לא טובות בכלל:
הודו הייתה הודו הרבה לפני בריטניה, אירופה הייתה מחולקת ומשוסעת לא מעט פעמים הרבה לפני בריה"מ, ואני לא מבין לאן את הולכת עם ההגדרה של העולים (בין החדשים ובין הישנים).
ואני לא אומר מה זהות צריכה להגיד או לעשות. זהות מדינית היא השאלה "לאן אתה שייך?" מכיוון שלתאמר נאפר יש דרכון, אפעס, ישראלי ואין לו דרכון או תעודת זהות או שום קשר רשמי כזה או אחר לפלשתין ההגדרה שלו לפלשתין היא חמודה ופה נגמר הקשר בינה לבין הצורך לקחת אותה ברצינות.
הפסקה האחרונה היא הנקודה שאני סבבה לגביה – אם אנחנו מפרקים את ה"ערבי" ואומרים ש"פלשתיני" זה פשוט הגדרה אתנית ולא מדינית אין לי בעיה שמישהו יגדיר עצמו פלשתיני-ישראלי, פלשתיני-אמריקאי וכו' וכו'. "
אבל לאחר מחשבה, אני לא בטוח שיש טעם לדיון הזה. אני רוצה להשאיר אותו פשוט, אבל אתם מתעקשים שהוא הרבה יותר מסובך ממה שאני עושה ממנו ויכול להיות שהצדק עמכם. אז אני משאיר את מה שכתבתי, אבל אני לא בטוח מה אני בדיוק מנסה להשיג בטענות שלי.
הסרט הזה זכה בפסטיבל טרייבקה (לא בבחירת הקהל, בפרס הסרט). עד כמה שאני זוכרת, הפעם הקודמת שסרט ישראלי זכה בטרייבקה זה היה אפס ביחסי אנוש, והסרט הזה פוצץ אולמות במשך חודשיים או שלושה. נורא חבל שג'נקשן 48 לא זוכה לאותו אפקט כי הוא סרט טוב.
במידה רבה אני גם רואה דימיון מסויים בין הסרטים, שבשניהם אחת מנקודות החוזק הגדולות ביותר בעלילה היא ההתיחסות לאוכלוסיה שמעולם קודם לכן לא קיבלה סרט- פקידות בצה"ל או צעירים ערביים שחיים בארץ. אחת מנקודות החולשה בשני הסרטים בעיני, שמשהו בסיפור לא הצליח להתגבש עד הסוף לסיפור רציף אחד, באפס ביחסי אנוש הסוגיה "נפתרה" על ידי חלוקה ל-3 פרקים, וכאן יש קצת תחושה של רשימה עלילתית שבאה על חשבון סיפור רציף. משני הסרטים יצאתי עם הצפה רגשית כלשהי, מלווה בתחושה שאם היו מעבדים רק עוד טיפה את התסריט היו הופכים את הסרט מסרט ממש טוב לסרט חד פעמי במצויינותו.
העלילה עוסקת בכארים עוואד, צעיר מלוד הערבית והעניה, ומלווה אותו בצעדים הראשונים של הקריירה,שדי דומים לאיך שהקריירה של תאמר נאפר באמת נראתה כשהתחילה, כשרוב הזמן הוא מסתובב עם עוד 3 חברים והחברה שלו. אני חושבת שיותר משהסרט הוא סיפור של תאמר נאפר, הוא סיפור על איך זה להיות צעיר ערבי שחי בשכונות הקשות של לוד, ועל הדרך מוצמד לו פס קול מעולה.
אני חושבת שמי שאוהב סרטים על צמיחה משכונות עוני או סרטי המוזיקאים שקמו מכלום יהנה מהסרט הזה.
האם הסרט פוליטי? אני לא חושבת שיש דבר כזה "לא פוליטי". יש פשוט פוליטיקה שלא מנגנת לנו על עצבים חשופים. דווקא הסרט הזה מתעסק בחיים של ערבים ולא ממש מתיחס ליהודים אז למרות הפוטנציאל לעצבן, אני לא חושבת שיש סיבה להתעצבן ממנו.
הוא עוסק באנשים שחיים בלוד הערבית. אנשים כאלו פוגשים יהודים בעבודה, ברכבת וכשהם יוצאים לת"א או ל"מכון ליווי" (יש דרך סבירה פמיניסטית לקרוא למקומות האלו?). זה הופך אותו, לדעתי, לטיפה יותר מעניין כי אף פעם לא ראיתי או קראתי סיפור מנקודת המבט הזו.
חוץ מחשבון לא קטן שהסרט (תאמר אני מניחה) סוגר עם סאבלימינל והצל, הדמויות דוברות העברית בסרט הן בעיקר איזשהו יצוג לממסד. והממסד עובר חתיכת שטיפה בסרט, שטיפה שלא נחסכת גם מהממסד הערבי והתרבות המיושנת והקשה שהוא מביא עמו.
האם זה פוליטי לבקר את הממסד? ברור שכן, אבל זה לא הסרט הראשון (גם בישראל) שמבקר את הממסד, פשוט כאן הבמקרים הם דוברי ערבית וחלק מהבעיות שלהם ספציפיות לערים ערביות או לאוכלוסיה הערבית, ובעיות אחרות אוניברסליות לכל חברה שמרנית או שכונת עוני.
כבר הזכרתי שלדעתי הצד הפחות טוב של הסרט הוא עומס הסיפורים שקצת מרגישים כמו רשימה. אני חושבת שזו לא כל כך שאלה של כמות הסיפורים כמו עוד איזה פוש אחרון בעיבוד של התסריט. היו כמה פרטים שנתפרו לתוך העלילה בעדינות ולצידם כמה פרטים שנכנסו ביד קצת גסה וחבל שהם לא עברו עוד ליטושון. זה משהו שהרבה במאים עושים כשהם מפחדים שמסר כלשהו לא יעבור, אז אומרים אותו רגע לפני או אחרי שהוא קורה. אם אני מחפשת בפינצטה מה עוד לבקר בסרט, אז קצת התמיהה אותי הבחירה העלילתית להשאיר את כארים ילד טוב לגמרי בזמן שהחברים שלו לפעמים קצת מלכלכים את הידיים.
ולסיכום, סמר קופטי מהממת, תאמר נאפר מצויין, המוזיקה מעולה ויש בסרט הזה כמה רגעים שהפכו לי את הקרביים (לא אלימות גרפית). זה סיפור שאף אחד לא סיפר קודם, על אנשים שחיים באותה ארץ כמונו ואנחנו לא כל כך מכירים (מכיוון שהאתר דובר עברית אני מניחה שקורא כאן רוב מוחץ של יהודים). וכל זה בתוך סרט טוב. לכו לצפות כל זמן שהוא משודר.
זהו?
עכשיו גם לסרטים שהם ב*מקור* נוצרו בישראל אנחנו הולכים לאנגלת את השמות?
הוא נוצר בפלסטינה הכבושה, בשטחי 48'. מה השאלה?
(ל"ת)
השאלה היא האם היית מעדיף להילחם בברווז אחד בגודל של סוס או ב100 סוסים בגודל של ברווז.
(ל"ת)
זרוק אותם למים ונראה. אם הסוסים צפים - הם מכשפה.
(ל"ת)
אני מצטער, זה הדף סרט של שאלות היפותטיות
דף הסרט לרפרורים למונטי פייטון נמצא בחדר 12A, בהמשך המסדרון.
ועל הדלת כתוב "זהירות, נמר".
(ל"ת)
התבלבלת במונטים,
נמר מאחורי הדלת זה מונטי הול, לא מונטי פייטון.
מסכן מונטי.
he's got a raw deal.
פּ ׁ(דגושה) באמת אין בערבית..
כך שאם אתה הולך לכיוון הזה- אז פלסטין.
למעשה אודי אלוני התיחס בראיון אל הסרט הזה כשיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני-גרמני (או שזה צרפתי? לא זוכרת) וזו נראית לי הגדרה הוגנת למדי בהתחשב בכך שהסרט נכתב בהשראת סיפור חייו של השחקן הראשי שגם כתב, והוא פלסטיני.
תאמר נאפר ישראלי.
כלומר, הוא מגדיר את עצמו פלסטיני ואני מאוד שמח בשבילו על זה אבל הוא נולד וחי בלוד שהיא עדיין שטח ישראל.
אני חוששת שאני גולשת למחוזות האוף טופיק הקשה
(הסוג שמביא רק בעיות)
ישראל היא מדינה שהוקמה מתוך ההגדרה העצמית של לאום יהודי. רוב העיסוק של היהודים-הישראלים בהגדרה עצמית מתחיל בשייכות הלאומית הזו. ואיכשהו בהינד עפעף, אנחנו מבטלים את הנסיון של שאר שוכני הארץ להגדרה עצמית משלהם.
ישראל הוא שם תנכי עברי, סמלי המדינה הם סמלים דתיים מאוד, אע"פ שהצלחנו לחלן אותם באופן חלקי. אני לא מבינה מה הבעיה בהגדרה עצמית של קבוצה שאינה יהודית, כלומר אינה מזוהה by default על ידי ההגדרה העצמית הקולקטיבית של שאר ה80% שחיים כאן. ביחוד, כשלנו (הרוב היהודי) אין שום בעיה להגדיר אותם בשמות שנוחים לנו: מיון ע"פ דת (נוצרים, מוסלמים, דרוזים, צ'רכסים וכו'), מיון ע"פ גזע (ערבים)..
זה באמת אוף רצחני
ואני מניח שנימחק עוד מעט, אבל ההודעה של קרקר לא הצביעה על בעיה כזו. לאנשים יכולה להיות זהות נפרדת לחלוטין; הבעיה מתחילה כשהזהות הזו מתנגשת עם הזהות הישראלית שלהם (וזה לא חייב להיות ככה, ע"ע חלק מהקבוצות שציינת).
יש עוד הרבה מה להרחיב בנושא, אבל הכיתוב שבראש הדף באמת לא מאפשר לי.
למה ההתנגשות הזו היא בעיה?
*אני מקווה שכל זמן שהאוף נשאר במחוזות הלא ריבים על סף הרצח וקללות ומהלומות זה אוף הוגן, כבר היו דיוני אוף אחרים באתר*
ההודעה של קרקר הצביעה בדיוק על הבעיה הזו, משום שמי שמגדיר עצמו פלסטיני כניראה שזהויותיו מתנגשות. בכך שנסרב לקבל את ההגדרה העצמית שלו אנחנו פותרים את ההתנגשות הזו?
יש הרבה ביקורת על יהודי ארה"ב שלפעמים במערכת השיקולים הפוליטיים שלהם נשקלת גם טובת ישראל, אינטרס בלתי פטריוטי בעליל כשאתה בכלל אמריקאי. זה לא קצת דומה?
המקרה של יהודי ארה"ב לא דומה בעיני
כי ארה"ב וישראל הן בעלות ברית הדוקות. בעוד שישראל ומדינות ערב השונות (המקבילות באנלוגיה, כי מדברים כאן על ערביי-ישראל המכונים "פלסטינים") – ובכן, אויבות. מובן שבשני המקרים יש עניין של "נאמנות כפולה", אבל זה בכלל לא אותו קנה מידה. נדמה לי שקראתי פעם שבשנות מלחה"ע השנייה יפנים שחיו באמריקה נכלאו במחנות כיוון שהשלטון חשש שיבגדו בו – והם הצהירו על נאמנותם המוחלטת למדינה האמריקאית. דמייני את ערביי ישראל עושים זאת.
במדינה ישראל יכולה להיות הגדרה עצמית שאיננה יהודית, ויש הרבה כאלה, אבל היא חייבת להיות תחומה בכבוד מינימאלי למדינה ולסמליה. מי שלא עושה את זה, יוצר התנגשות, ולא יכול לבוא בטענות לרוב היהודי שהקים כאן מדינה ביזע רב.
למה החלטת שאין כבוד מינימלי
בכך שאדם מגדיר את עצמו פלסטיני? יש כבוד מינימלי כלפי המיעוט כשאתה קובע אילו הגדרות עצמיות הן לגיטימיות עבורו ואילו לא? הן בכלל יכולות להיות הגדרות עצמיות אם אתה קובע את גבולות ההגדרה?
אני אציין במאמר מוסגר שהיתה לי תובנה קטנה בשנים האחרונות בנוגע למילה "פלסטיני". במשך שנים היא הפחידה אותי, כי העם הפלסטיני נתפס בעיני כתושבי עזה והגדה, האנשים האלו שמגיעים לידי ביטוי בחיי היום-יום שלי רק אם יש פיגוע/התקלות/מלחמה..
אבל זו ההגדרה שלנו למיהו פלסטיני שמפחידה כל כך, לא ההגדרה העצמית של פלסטינים. וזה חוסר היכולת שלי להתנתק מהמחבל התאורטי שיחדר מאיפשהו ויבוא להרוג אותי, שמפחידה אותי כל כך כשערבי מלוד או מנצרת מתיחס אל עצמו כפלסטיני. וכשפתאום בשנים האחרונות יצא לי להכיר קצת יותר לעומק קומץ ערבים אזרחי ישראל, והתחלתי להפנים שההגדרה העצמית הזו לא קשורה לאיזושהי מטרה להרוג יהודים/ישראלים ולאו דווקא משליכה משהו על זכות ההגדרה או הקיום שלי. קצת הפסקתי לפחד.
כמובן שקיים איזשהו קונפליקט, כי אנחנו אכן 2 עמים שחיים על אותה אדמה ולא לגמרי מסכימים על העבר או העתיד של האדמה הזו. פשוט נראה לי מוזר להתעקש שמשהו לא קיים או לא לגיטימי כדרך לפתור קונפליקט.
המקרה של יהודי ארה"ב יותר דומה משאתה טוען. בשנים האחרונות, בשל יחסי ממשלת אובמה-ממשלת ביבי המאוד עכורים, יהודי ארה"ב ממש נמצאים בקונפליקט. הרבה אנשים בממשלה שלנו כולל רוה"מ אמרו ועשו דברים לא כל כך חברמניים, וגם האמריקאים לא נשארו חייבים כפי שהדגימו בפרשת "צ'יקן שיט" ובהתנהגויות דומות. בחוגים שלמים בארה"ב קיימת התחושה שארה"ב ממשיכה לגבות אותנו בגלל לחץ יהודי מבפנים. לו הייתי אמריקאית, אני לא בטוחה שלא הייתי חושבת על יהודים כאלו שהם גיס חמישי.
לגבי הצהרת נאמנות: סבא וסבתא שלי נולדו בברה"מ שחייבה את כולם להצהיר נאמנות למדינה וחינכה ילדים להלשין על ההורים שלהם אם עשו משהו שיכול להתפרש כבגידה. אני לא מוכנה להצהיר נאמנות לאף מדינה כל זמן שלא מכוון לי אקדח לרקה (גם אקדח מטפורי תופס).
אני אחדד את עמדתי
הבעיה שלי היא לא שיש הגדרה פלסטינית נפרדת, אלא שבפועל, החברה הערבית – גם ממערב לקו הירוק – לא מקבלת ריבונות יהודית כלגיטימית. זה נאמר בהכללה כמובן, אבל להתכחש לתופעה הזו תהיה היתממות. אני בעד מדינה יהודית, שזו ממש לא מדינה דתית אלא מדינת הלכה, אלא – בין היתר – מדינה בעלת רוב יהודי שלאזרחיה – גם הלא יהודים – יש כבוד בסיסי לסמליה. זה ממש לא חייב להתבטא בהצהרת נאמנות, סתם הבאתי את זה כדוגמה קיצונית ואני לא מתכוון לדרוש מאף אחד משהו מהסוג הזה, אבל אם רוב חברי הכנסת הערבים בכלל לא מגדירים את עצמם כישראלים – זה כבר מדבר בעד עצמו.
בנוגע ליהודי ארה"ב, אין להשוות בין נקודת השפל שהיחסים שלנו עם מדינתם הגיעו אליהם לבין הסכסוך היהודי-ערבי. זה בכלל לא באותה ליגה. אפילו אם יהודים אמריקאים משפיעים מבפנים על התמיכה האמריקאית בישראל, גם בניגוד לאינטרסים אמריקאים – אם הייתי אזרח שם הייתי חושב שזה חמור, אבל שוב, לא מדגדג את המצב כאן.
המצב כאן קיצוני יותר
כי אנחנו חיים תחת לחץ ומלחמה, ולא תחת חדשות על תקציב שעבר לפה או לשם ומלחמה לא מורגשת שבכלל נמצאת בארץ רחוקה מעבר לאוקינוס.
כדי לא לגלוש לאופטופיק שבוודאות ייצר ויכוחים וחיכוכים מחקתי כל משפט שכלל איזושהי התיחסות למפלגה או ארגון ואני לא חושבת שיצא טוב אם לא אמשיך בקו הזה. אז בעדינות אני אומר שחלקים לא מעטים בחברה הערבית מקבלים או מוכנים לקבל ריבונות ישראלית-יהודית וזו לא התממות בכלל. כדאי לך לקרוא גם את מה שיש לחברי הכנסת הערבים להגיד, ולא רק את הפרשנות עליהם בעיתון. רובם מתחזקים דף פייסבוק שמתעדכן בערבית ועברית (אני מתרגלת ככה את הערבית הגרועה שלי).
אני גם חושבת שאפשר לפרש בהרבה דרכים "כבוד בסיסי לסמליה" ואפשר לשאול האם "סמליה" מכבדים את כל אזרחי המדינה (למשל אותי כחילונית). אבל גם זה דיון נפיץ.
תשמעי את צודקת
אבל זה לא סותר את מה שאמרתי: חלקים נרחבים מקבלים ריבונות ישראלית, וחלקים אחרים – לחלוטין לא. גם מה שכתבת לגבי הסמלים נכון, אבל לא להגדיר את עצמך כישראלי זה כבר בא ממקום אחר לחלוטין שלא מקבל את ישראל כמדינת לאום יהודית בשום גרסה שלה, וזו כבר בעיה.
אני מניח שאין כ"כ לאן להתקדם מכאן, אז רק אומר שהיה דיון מאוד מעניין ותרבותי אז תודה :)
הלכתם למקום מעט אחר
אבל הנקודה הכללית היא כזאת:
אם אני אקום יום אחד ואגדיר את עצמי כבריטי או טורקי – בלי שנולדתי שם, בלי שההורים שלי באו משם ובלי בעצם שום קשר בעל ביסוס אלא כי אני מזדהה עם הבריטים או חושב שמכיוון שהבריטים היו פה כמה שנים זה בעצם אומר שזה עדיין מדינה בריטית – ובכן, זה נחמד ויפה אבל אם אנשים לא ייקחו אותי ברצינות אני אדע באחורי הראש שלי למה.
אותו הדבר תאמר נאפר – הוא לא נולד בשכונות ירושלים המזרחית לתוך סימני שאלה לגבי איפה הוא נפל בסכסוך אלא הוא נולד בישראל, התחנך בישראל וגדל בישראל. (לפי מה שאני מבין. אם הוא לא אז זה דבר אחר). אז לקרוא לעצמו פלשתיני זה נחמד מצידו , אבל אין סיבה לקחת את זה ברצינות. בניגוד למה שאמרת, זה לא עניין של הגדרה אתנית או דתית אלא אם כן אפשר להיות פלשתיני (אתני)-ישראלי (מדינה) כאשר הפלשתיני מחליף את הערבי ואז כל הדיון הזה מתבטל מבחינתי.
תאמר נאפר הוא לא אותו הדבר
כי הוא כן נולד במקום שהוא מכנה "פלשתינה" והמשפחה שלו כן נמצאת שם לפחות דור. לי יש הרבה סיבות אחרות לא לקחת את המושג "פלסטיני" ברצינות,
הייתי אומר שתאורטית אין סיבה שלא יהיה ניתן להיות ישראלי וגם פלסטיני בדיוק כמו שיש ישראלים דרוזים וכו' אבל הדוגמאות לכך הן כ"כ נדירות (שניים מתוך 15 ח"כים שמגדירים עצמם "פלסטינים" – עיסאווי פריג', זוהיר בהלול – גם מגדירים עצמם כישראלים, ובאופן גבולי למדי) שבפועל זה לא קורה.
נו, ואם מישהו יכנה את ירושלים "בריטניה" אני אצחק ואמשיך הלאה. זה שמישהו מכנה משהו כמשהו לא הופך אותו לכזה.
אתה מאמין בכורדים?
או שהם טורקים בהכחשה לדעתך?
ואיך אתה מגדיר את הסבים שלך? הרי 90% מהישראלים היהודים בני דורם לא נולדו בישראל, וגם אלו שנולדו כאן למעשה לא נולדו בישראל. זו היתה איזושהי זהות בלתי תלויה באזרחות, שהובילה את רובם לכאן גם לפני וגם אחרי קום המדינה. ומה עם עולים חדשים?
זהות היא לא בהכרח הזדהות מוחלטת עם סמלי המדינה שבה יש לאדם כלשהו אזרחות, אפילו אם הוא אזרח ואפילו אזרח פרודקטיבי ונאמן למדינה.
מה עם כל המדינות שעד לפני כמה עשורים היו חלק מברה"מ? אם לא היתה להם איזושהי זהות אוקראינית או סלבית או אוזבקית, היה הגיון ב"לתת להם עצמאות"? מה עם הודו? האם עד לפני 100 שנים לא היתה זהות הודית, אלא בריטית עם אתניות כהת עור? עד היום בהודו יש הרבה מאוד זהויות, משום שזו ארץ שמורכבת מהרבה ממלכות שונות עם אנשים שונים ותרבות שונה ושפות אם שונות.
לדעתי אנחנו החלפנו את הפלסטיני בערבי, משום שהשם הכולל ערבי מוחק את כל הזהויות האחרות ומאפשר לנו לא להבחין בתרבויות השונות שקיימות לצידינו. יש ערבים שלא מגדירים עצמם פלסטינים (סורים, ירדנים, לבנונים, דרוזים), יש גם פלסטינים שאינם אזרחי ישראל, אפילו אם הם לא חיים במחנות פליטים אלא באושר, השלמה ונוחות במדינות שכנות.
הנה התגובה שרשמתי לפני כמה שעות:
"הדוגמאות שלך לא טובות בכלל:
הודו הייתה הודו הרבה לפני בריטניה, אירופה הייתה מחולקת ומשוסעת לא מעט פעמים הרבה לפני בריה"מ, ואני לא מבין לאן את הולכת עם ההגדרה של העולים (בין החדשים ובין הישנים).
ואני לא אומר מה זהות צריכה להגיד או לעשות. זהות מדינית היא השאלה "לאן אתה שייך?" מכיוון שלתאמר נאפר יש דרכון, אפעס, ישראלי ואין לו דרכון או תעודת זהות או שום קשר רשמי כזה או אחר לפלשתין ההגדרה שלו לפלשתין היא חמודה ופה נגמר הקשר בינה לבין הצורך לקחת אותה ברצינות.
הפסקה האחרונה היא הנקודה שאני סבבה לגביה – אם אנחנו מפרקים את ה"ערבי" ואומרים ש"פלשתיני" זה פשוט הגדרה אתנית ולא מדינית אין לי בעיה שמישהו יגדיר עצמו פלשתיני-ישראלי, פלשתיני-אמריקאי וכו' וכו'. "
אבל לאחר מחשבה, אני לא בטוח שיש טעם לדיון הזה. אני רוצה להשאיר אותו פשוט, אבל אתם מתעקשים שהוא הרבה יותר מסובך ממה שאני עושה ממנו ויכול להיות שהצדק עמכם. אז אני משאיר את מה שכתבתי, אבל אני לא בטוח מה אני בדיוק מנסה להשיג בטענות שלי.
יופי, הבדיחה בראש הדף גרמה לי "לבזבז" שעה מהחיים
בהעתקת שירי גנגסטה ראפ מפורסמים לגוגל טרנסלייט, תרגומם לערבית ולחיצה על כפתור הרמקול.
תודה רבה.
תסריט של אורן מוברמן?
נהיה מסקרן עפעס
איכשהו בתוצאה הסופית אין זכר להשפעות של מוברמן
כפי שהכרנו משלושת סרטיו. תסריט די סטנדרטי שנשען במידת מה על מוסיקה לא רעה.
היו צריכים לקרוא לו 12.875 קילומטר
(ל"ת)
ממתי אורן מוברמן כותב סרטים ישראליים ?
ועוד בערבית (אני מניח)
מרוב פוליטקה לא רואים את היער
כמעט סרט שכונה נחמד מאוד עם מוסיקה טובה, חבל רק שהקלישאות הפוליטיות ושנאת היהודים משתלטות כאן על הסרט.
אחלה סרט, לכו לראות
הסרט הזה זכה בפסטיבל טרייבקה (לא בבחירת הקהל, בפרס הסרט). עד כמה שאני זוכרת, הפעם הקודמת שסרט ישראלי זכה בטרייבקה זה היה אפס ביחסי אנוש, והסרט הזה פוצץ אולמות במשך חודשיים או שלושה. נורא חבל שג'נקשן 48 לא זוכה לאותו אפקט כי הוא סרט טוב.
במידה רבה אני גם רואה דימיון מסויים בין הסרטים, שבשניהם אחת מנקודות החוזק הגדולות ביותר בעלילה היא ההתיחסות לאוכלוסיה שמעולם קודם לכן לא קיבלה סרט- פקידות בצה"ל או צעירים ערביים שחיים בארץ. אחת מנקודות החולשה בשני הסרטים בעיני, שמשהו בסיפור לא הצליח להתגבש עד הסוף לסיפור רציף אחד, באפס ביחסי אנוש הסוגיה "נפתרה" על ידי חלוקה ל-3 פרקים, וכאן יש קצת תחושה של רשימה עלילתית שבאה על חשבון סיפור רציף. משני הסרטים יצאתי עם הצפה רגשית כלשהי, מלווה בתחושה שאם היו מעבדים רק עוד טיפה את התסריט היו הופכים את הסרט מסרט ממש טוב לסרט חד פעמי במצויינותו.
העלילה עוסקת בכארים עוואד, צעיר מלוד הערבית והעניה, ומלווה אותו בצעדים הראשונים של הקריירה,שדי דומים לאיך שהקריירה של תאמר נאפר באמת נראתה כשהתחילה, כשרוב הזמן הוא מסתובב עם עוד 3 חברים והחברה שלו. אני חושבת שיותר משהסרט הוא סיפור של תאמר נאפר, הוא סיפור על איך זה להיות צעיר ערבי שחי בשכונות הקשות של לוד, ועל הדרך מוצמד לו פס קול מעולה.
אני חושבת שמי שאוהב סרטים על צמיחה משכונות עוני או סרטי המוזיקאים שקמו מכלום יהנה מהסרט הזה.
האם הסרט פוליטי? אני לא חושבת שיש דבר כזה "לא פוליטי". יש פשוט פוליטיקה שלא מנגנת לנו על עצבים חשופים. דווקא הסרט הזה מתעסק בחיים של ערבים ולא ממש מתיחס ליהודים אז למרות הפוטנציאל לעצבן, אני לא חושבת שיש סיבה להתעצבן ממנו.
הוא עוסק באנשים שחיים בלוד הערבית. אנשים כאלו פוגשים יהודים בעבודה, ברכבת וכשהם יוצאים לת"א או ל"מכון ליווי" (יש דרך סבירה פמיניסטית לקרוא למקומות האלו?). זה הופך אותו, לדעתי, לטיפה יותר מעניין כי אף פעם לא ראיתי או קראתי סיפור מנקודת המבט הזו.
חוץ מחשבון לא קטן שהסרט (תאמר אני מניחה) סוגר עם סאבלימינל והצל, הדמויות דוברות העברית בסרט הן בעיקר איזשהו יצוג לממסד. והממסד עובר חתיכת שטיפה בסרט, שטיפה שלא נחסכת גם מהממסד הערבי והתרבות המיושנת והקשה שהוא מביא עמו.
האם זה פוליטי לבקר את הממסד? ברור שכן, אבל זה לא הסרט הראשון (גם בישראל) שמבקר את הממסד, פשוט כאן הבמקרים הם דוברי ערבית וחלק מהבעיות שלהם ספציפיות לערים ערביות או לאוכלוסיה הערבית, ובעיות אחרות אוניברסליות לכל חברה שמרנית או שכונת עוני.
כבר הזכרתי שלדעתי הצד הפחות טוב של הסרט הוא עומס הסיפורים שקצת מרגישים כמו רשימה. אני חושבת שזו לא כל כך שאלה של כמות הסיפורים כמו עוד איזה פוש אחרון בעיבוד של התסריט. היו כמה פרטים שנתפרו לתוך העלילה בעדינות ולצידם כמה פרטים שנכנסו ביד קצת גסה וחבל שהם לא עברו עוד ליטושון. זה משהו שהרבה במאים עושים כשהם מפחדים שמסר כלשהו לא יעבור, אז אומרים אותו רגע לפני או אחרי שהוא קורה. אם אני מחפשת בפינצטה מה עוד לבקר בסרט, אז קצת התמיהה אותי הבחירה העלילתית להשאיר את כארים ילד טוב לגמרי בזמן שהחברים שלו לפעמים קצת מלכלכים את הידיים.
ולסיכום, סמר קופטי מהממת, תאמר נאפר מצויין, המוזיקה מעולה ויש בסרט הזה כמה רגעים שהפכו לי את הקרביים (לא אלימות גרפית). זה סיפור שאף אחד לא סיפר קודם, על אנשים שחיים באותה ארץ כמונו ואנחנו לא כל כך מכירים (מכיוון שהאתר דובר עברית אני מניחה שקורא כאן רוב מוחץ של יהודים). וכל זה בתוך סרט טוב. לכו לצפות כל זמן שהוא משודר.
סרט מהמם. הלוואי והיה אפשר להכניס אותו לתוכנית הלימודים בביה"ס
מומלץ בחום.
יש דרך לברר אם יש מפיץ אמריקאי לסרט?
לאו דווקא להפצה רחבה – גם סינמטקים או סטרימינג לסוגיו זה אחלה. הגולה הדוויה מעוניינת לצפות :(
אולי לשאול את אודי אלוני בפייסבוק?
זה קצת מוזר, אבל הוא נראה די נגיש (נתקלתי בתכתובת לגבי הסרט שהוא הצטרף אליה באופן מאוד ידידותי)
הסרט קיבל פידבקים מאוד טובים בחו"ל, כניראה שיותר מבארץ. אני מתקשה להאמין שהוא לא יופץ בחו"ל.
אהה!
אפילו יותר טוב! מסתבר שיש באתר של הסרט (http://www.junction48.com) אפשרות ליצור קשר!
אשלח מייל ואברר. תודה!
אם לא מצאת עדיין תשובה, The Orchard יפיצו את הסרט בארה"ב
http://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/1.3016755
יאיי! תודה!
הידד!