האם אפשר לדבר על סרט של נדב לפיד בלי לדבר על נדב לפיד? לפיד הוא לא סתם במאי ששמו הולך לפניו, אלא במאי שהשם שלו מספיק לעשות מרתון שלם עד שהוא מגיע. במאי זוכה פרסים, מעורר מחלוקות, רב עם משרד התרבות, להיט בצרפת – וכל זה בזמן שהסרטים שלו נצפו בידי קהל מצומצם משהו. השם שלו כל כך לפניו, עד שנראה שהרבה פעמים הוא עושה לו עוול, ועד שלפיד אשכרה נזכר להגיע, הפער בין השם של לפיד והוא עצמו רחוק. על כן, ולמרות שאפשר בהחלט להגיד שהסרט עוסק ב"נדב לפיד", ננסה שלא לעסוק בנושא בביקורת, ולעסוק, נו, בסרט עצמו.
נגיע לעיקר: התשובה לשאלה "האם הפעם יש שינוי משמעותי מסרטיו הקודמים וכדאי לי לראות את זה, אני הצופה הממוצע", התשובה היא שכסרט "הברך" הוא בסדר, בסך הכול. לא הכי טוב של השנה, לא הכי גרוע של השנה, סרט נחמד למי שבקטע של סרטים שכאלה. מה שכן, אם נכוויתם מ"מילים נרדפות" אז כן יש ל"ברך" שיפור אחד משמעותי מאוד מהסרט הקודם של לפיד: יש לו עלילה.
במאי הסרט, י' (ככה זה נאמר בסרט. "יוד". אולי כדי לעזור לאנשים שיכתבו עליו ולא ירצו לכתוב את שם הגיבור הרבה פעמים. אני, בכל מקרה, החלטתי שהשם האמיתי של הבמאי הוא יודוקוליס ליפשיץ) מגיע להקרנה של הסרט שלו בערבה, איפה שיש הרבה מדבר, מעט אנשים, ומלא פלפלים רקובים. יודוקוליס ליפשיץ שם כדי להקרין את סרטו ולגרד קצת כסף, אבל מגלה שהתשלום מותנה בחתימה על מסמך ממשלתי שלכאורה יגביל אותו מלדבר על נושאים בעייתים כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, פיצה עם אננס, או האם המריח הוא אכן המסריח. מי שרוצה להחתים אותו היא יהלום, סגנית מדור ספריות במשרד התרבות – בחורה צעירה וחיננית שגדלה בערבה ויודוקולס נמשך ונרתע ממנה בו זמנית.
זו, בגדול, עלילת הסרט – הבמאי, הפקידה, והמסמך. יש משהו בתמצות הזה שקצת מתעתע, יש להגיד: יהלום לא ממש מנסה לתחמן את יודוקולס לחתום או משהו. זה פשוט משהו שצריך לקרות אם הוא רוצה לקבל כסף. מבחינתה זה לא משהו מהותי, והיא שוכחת את המסמך בעצמה בשלב מתקדם כלשהו של הסרט. אבל ליודוקולס המסמך הוא סדין אדום והוא השור. בדרך יש עוד כל מיני דברים, כמובן: יודוקליס ליפשיץ רוצה לעשות סרט ארט האוס ניסיוני על עהד תמימי שלא ממש מתרומם, אימא שלו חולה בסרטן, ומלא מלא מדבר. אם הסרט לא עוסק באף אחד מהנושאים האלה, כנראה שאנחנו בשלב ההפסקה המוזיקלית – חלק שהסרט אוהב במיוחד ולכן הוא משמיע שירים של שבק"ס, היהודים, ונסה פאראדיי, וביל ווית'רס כמעט במלואם.
בכל מקרה, יודוקוליס ליפשיץ מסתובב אנה ואנה וכועס על כך שרוצים שהוא ימלא טופס, וכועס על כך שמדינת ישראל לא רוצה לדבר על הכיבוש, וכועס על כך ועל כך ועל כך. הסרט מציג את יודוקוליס שלנו כבחור, בסך הכל, די ממורמר ועצוב. אין ספק שהסרט מזדהה עם חלק מהכאב שלו, אבל הוא גם יודע לעשות זום אאוט (או אולי במקרה של הסרט, תזוזת מצלמה של 360 מעלות תוך כדי נענוע המצלמה למעלה ולמטה ועשיית קיק-פליפ על הסקייטבורד שהצלם רוכב עליו) ולהראות שהוא דמות די מטומטמת, אגרסיבית, מניפולטיבית ומניאקית רוב הזמן. הסרט קצת מזגזג, אולי, בשאלה מתי הוא מזדהה, מתי הוא מעצים, ומתי הוא מזלזל בדמות הראשית – אבל עצם הזגזוג כבר מראה שיש יותר ביקורת ואירוניה על הדמות הראשית, ושלא כל דבר שיודוקוליס אומר חייבים לקחת ככוונת הסרט. כמו שמארוול לא חושבים שצריך להשמיד חצי מהאוכלוסייה, למרות שתאנוס אמר את זה בסרטים שלהם.
בשביל לעזור לנקודה הזאת, נראה שהוראת הבימוי היחידה שניתנה לשחקן הראשי, אבשלום פולק, היא "אקשן" – וגם זה כשהשחקן הכי פחות ציפה לזה. סגנון המשחק שלו (וגם של דמויות המשנה, אבל הן פחות איתנו) עובר את קו הקיפאון הווס אנדרסוני ומתחיל להעלות תהיות בנוגע לשאלה האם מישהו מהצוות זכר איך בני אדם מדברים באמת. היו רגעים שיודוקוליס הזכיר פחות בן אדם מבוגר, או אפילו דמות, ויותר ילד בן 4 שההורים שלו עוד לא סגרו אותו על כללי הנימוס הבסיסיים.
לעומת זאת, הסרט דווקא מיטיב לייצר תמונה יותר סימפטית ואוהדת של יהלום, בין אם בכוונה ובין אם לא. נציגת הממשלה כאן מתמודדת עם קיתונות של חרא שיודוקליס מפיל עליה בחיוך וחינניות ואנושיות, ומנגד עם ממשל שעוזר לה להגשים את החלום שלה להנגיש תרבות – אבל מגיע עם תג מחיר שהיא לא שלמה איתו. בניגוד ליודוקוליס שלא פעם מצטייר כבכיין אגוצנטרי, יהלום היא דמות הרבה יותר טובה שמצויה באמצע ניגוד הרבה יותר מעניין. היא הייתה יכולה להוביל סרט על שאלות שבין צנזורה, תרבות, ממשלה, וצנזורה עצמית הרבה יותר טוב – אבל הסרט דוחק אותה לצד רוב הזמן, כמעט בכל מובן שהוא.
כמו סרטים אחרים בז'אנר הישראלי-אומנותי-פסטיבלי, גם "הברך" אומנותי סתם לשם האומנותיות, אבל הפעם לא בצורה שמנסה באופן פעיל לגרש את הצופים כמו סרטים מסוימים, אלא סתם עקצוץ שלא נותן לנפשות הפועלות לעשות משהו "כמו שצריך" (אפילו כשזה היה עובד מאוד לטובת הסרט) ואוהב לשחק עם המצלמה או עם הסאונד גם כשאין סיבה. אני מניח שיש גם איזו ניגודיות בין הסצנות השלוות שבהן יודוקוליס שולח הודעות לאימא שלו והכאוטיות של שאר הדברים, אבל היו עוד דרכים לעשות את זה. בסופו של דבר, העשייה שלו היא סבבה כזאת. מספיק יוצאת דופן כדי שאנשים יוכלו להגיד שהיא יוצאת דופן, אבל לא באמת עושה משהו מרהיב או מפעים עם יציאת הדופן הנ"ל.
כל מה שתיארתי עד כה יוצר סרט נעים לרגעים, מעורר מחשבה, נחמד שכזה. אלא שאז מגיעה המפלה הגדולה של הסרט, לקראת סופו – בשני מונולוגים שאין דרך לתאר אותם פרט ל"לא טובים בכלל" הסרט צונח מ"יש פה דברים יפים לצד קצת דברים מטומטמים" ל"יש פה דברים מטומטמים לצד קצת דברים יפים". בעשרים וקצת דקות שכולן מתקפה על ממשלה שכבר לא איתנו, הסרט הופך לפתע מסרט מעניין למאמר דעה לא רלוונטי מ-2017. ממשהו קולנועי שמשחק עם דימויים לטלנובלה שמעדיפה לצעוק על הקהל מאשר להראות את זה בדרך אחרת. אפשר היה לציין לחיוב, אולי, שלפיד מדבר על משהו אוניברסלי יותר ולא רק על רוחם של נתניהו ורגב – אבל כאן לפיד פשוט חורק ולא מצליח לצאת עם אמירה מעניינת, חדשה או מדויקת. התוצאה הסופית היא פשוט מונולוג משעמם, שהופך לדיאלוג משעמם, שחוזר להיות מונולוג משעמם, ונהפך בסיומו לסצנת שיא מוגזמת שכאילו הגיעה מסרט אחר בכלל ולא עוזרת להסיר את הטעם הרע של השיעמום מקודם.
הסלחנים יגידו שזאת אולי הנקודה, והרי ידוע שהסרט אירוני ולא לחלוטין תומך בבמאי וחוץ מזה, אולי זה גם בכלל לא התגשם כי גם ראינו שיש סצנות שמתרחשות רק בראש של הגיבור, אבל זה, למען השם, איזה עשרים ומשהו דקות של השטות הזאת, ועוד בסוף הסרט. אירוני או לא, התרחש באמת או לא, מודע לעצמו או לא – אף סרט לא יכול להרשות לעצמו עשרים וחמש דקות צעקניות לרעה שכאלה בסופו.
אבל בסופו של דבר, כל הדיונים על הסרט, והשאלה האם הוא פרו-ישראלי או אנטי-ישראלי או אירוני-ישראלי מפספסים את הנקודה העיקרית שלפיד מציב, וזה שיותר משהוא אוהב את הארץ, או קשור אליה בדרך שהוא במקביל אוהב ושונא, או חש ניתוק, או כל דרך אחרת, יותר מכול הוא פשוט צריך חיבוק. אמא שלו מתה, החיים שלו קשים, אף אחד לא אוהב אותו, והוא רק רוצה שמישהו יגיד לו מילה חמה ויחבק אותו.
וכזה, בסדר. אני לא בטוח שצריך סרט שלם בשביל זה, אבל עשו סרטים למטרות גרועות יותר. מי ייתן ולפיד יקבל את החיבוק שהוא חושק בו.
אז במקום שכל מיני גורמים יביאו לו חמישה מליון ש"ח תקציב סרט, מתוכם מאה אלף מקרן הקולנוע הישראלי,
היה עדיף לו היו מביאים לו כמה עשרות אלפי ש"ח לטיפול מתקציב משרד הבריאות?
נראה לי כמו ווין-ווין.
המשפט
גרם לי לצחקק בקול רם
ויודוקוליס ליפשיץ זה שם מצויין!
סוג של סיזיפוס
מסכן לפיד.
הוא לא מספיק מוכשר כדי ליצור סרטים איכותיים, אז הוא יוצר סרטים פוליטיים כדי לקבל אהבה מהפלצנים באירופה.
אממה, הוא כן חכם מספיק כדי לקלוט שזה כל הסיפור ושהוא בסך הכול כלי ללכידת שנאה.
לכן הוא נודד בלופ, מפסטיבל לפסטיבל, עם שיר ותיבת נגינה, לתנות חורבנך הזוהר.
אתה לא מספיק חכם כדי להבין על מה שאתה מדבר עליו אז אתה כותב תגובות מפגרות שמבזות את הדיון על סרטים.
אממה, אתה מספיק חכם כדי לצטט מתוך פרפראזה את לאה גולדברג.
ציטוט?
איך אתה יודע שאני לא לאה גולדברג, מחורע שלי?
ולענייננו:
"במסיבת העיתונאים שנעלה את פסטיבל קאן השבוע, נשאל יו"ר חבר השופטים ספייק לי מדוע בחר להעניק פרס לסרט "הברך" (באנגלית: "הברך של עהד") שביים נדב לפיד. "הוא מדבר על מדינת ישראל ועל הדברים הלא טובים שאני יודע שקורים בה", ענה ספייק לי. "זו מדינה שאם אתה אומר משהו רע עליה, גם לך יכול לקרות משהו רע". עוד אמר לי: "זה סרט מאוד מאוד אמיץ ואנשים צריכים לצפות בו. יש כמה סרטים שבאים ממדינות שבהן אם אתה אומר את הדבר הלא נכון, אתה תיאסר או גרוע מזה"."
אז נכון, ספייק לי אינו אירופאי.
כנראה שהייתי צריך לכתוב פרוגרסיביים או נאורים בעיני עצמם.
אבל העיקר מובן:
לפיד משקר קולנועית אודות המדינה.
הטמבלים מאמינים לו וחושבים שהוא אמיץ, כשלמעשה הוא תולעת.
הוא מודע לתולעיותו ולכוד בה.
יש לציין שספייק לי בכלליות לא היה במיטבו בטקס
ושלל ההצהרות שלו באותו ערב נעו בין ההזויות ל"הכל בסדר? לקרוא לאמבלונס?". השופטים האחרים מיהרו להגיד שזה לא למה שהם הצביעו לסרט, ומה לעזאזל.
בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שהציטוט הנ"ל אומר יותר על ספייק לי מאשר על לפיד. זה לא מבטל את המסקנה הסופית שלך על לפיד, אבל לא הייתי מסיק אותה ממנו.
ויש לציין עוד שנדב לפיד, בניגוד להרגלו בקודש*
דווקא התנהג בסדר גמור בתגובה לציטוט הזה של לי, ואמר במפורש "לא, זה לא נכון."
* בלי קשר להיותו ימני/שמאלני או ווטאבר – ברוב הפעמים שבהם הוא מרואיין הוא פשוט נשמע כמו נאד נפוח.
לפיד לא משקר, ספייק לי כן הגזים
המקרה שרוב הסרט עוסק בו, בקשה להגיש מראש למשרד התרבות את הנושאים שהאירוע יעסוק בהם, קרה ועדיין קורה אם אני לא טועה (לדוגמא, עדיין לא נותנים ל"שוברים שתיקה" להגיע לבתי ספר ממה שאני יודע). עוד דוגמאות בסרט שמצוינות נגד ישראל הן רדיפה של אנשים עם דעות מסוימות על ידי משרדי ממשלה, שיש לזה כמה דוגמאות כמו הפרשה של פרס ישראל וגולדרייך (שבג"צ ערער עליו היום). מוצדק או לא, טוב לישראל ולשם שלה בעולם או לא, זה קורה ולפיד לא משקר לגבי זה.
לגבי מה שספייק לי אומר – זאת כבר באמת הגזמה ושקר, אבל לפיד לא אמר את זה, לא בסרט ולא בראיונות.
נראה לי שמה שאתה מדבר עליו זה משרד החינוך, לא התרבות
ובכל זאת יש הבדל מסוים בין "להגיע לבתי ספר" ו"לארגן הקרנה כללית".
לגופו של ענין: לא נרדפים כאן על דעות שמאלניות אבל בהחלט יש דה-לגיטימיציה לשמאלנים וערבים, תהליך שהחל באדיבות השלטון הקודם ולא מתפוגג גם עכשיו. ספייק לי לא צדק בקשר לזה אבל בהחלט צדק באמירתו שדברים נוראים נעשים (צריך רק להיזכר כמה פלסטינים נרצחו ע"י כוחות הביטחון בחודש האחרון עד כדי כך שגם הרמטכ"ל נאלץ להתערב בשימוש של מכבסת מילים על "הקטנת גובה הלהבות"). מי שלא רואה את זה הוא רשע גמור או אדיוט גמור.
באשר לנדב לפיד, אפשר להתווכח על הסרט עצמו, אפשר לבדוק האם עמד במטרותיו ומהן בכלל אבל "ליקוק" ל"אירופים הנאורים" הוא אמירה של המתפקד הממוצע למרכז הליכוד. את הסרט הזה לא ראיתי אבל בסרטים קודמים שלו, השוטר ומילים נרדפות, הביקורת שלו היא קודם כל על הרדיקליזם של גיבוריו מעבר לביקורת המוצדקת והמתבקשת על מצב הכיבוש והגזענות במדינה.
האדם הפשוט תמיד ימצא רק הסברים מעשיים, ספציפיים וזמניים לתופעות בדורו, מכיוון שאין לו את הבסיס הפילוסופי על מנת להבין את המהות המסתתרת מתחת לכל הדברים. ישראל היא מדינה שנמצאת בתוך מסגרת זהותית אינטנסיבית ביותר. ככזאת, כל סטייה מהליין הרשמי של הנראטיב ייראה כסטייה מוסרית או היסטורית עמוקה. בכל ההיסטוריה של כל העולם לא הייתה ישות פוליטית אחת עם כל כך הרבה "אזרחים" בתוכה שמתפללים בכל יום לראות את נפילתה האולטימטיבית. בכל ההיסטוריה של כל העולם לא הייתה ישות פוליטית, כה מתועבת על ידי מסות של אנשים מבחוץ כמו מדינת ישראל. אתם מדבר על "דה לגיטמציה" של "אזרחים" שהנראטיב ההיסטורי שלהם לא יכול להשלים עם הישות הציונית. ובכן, ביום שתהיה לגיטמציה, לא תהיה ישות ציונית.
שעל אף שהיא מחויבת, בתוקף היסטורי, לשמור על אישיות על ידי אלמנטים דתיים/לאומנים עמוקים, עדיין, באופן מופלא, מצליחה לזרום ולהתקיים כחברה חופשית אשר באספקטים רבים לא נופלת מהסטנדרט הגבוה ביותר של המדינות הלבנות. את המדינה הזאת אתם רוצים להחליף בישות מדינתית שמעבר לכל ספק, תרדפנה להטבים, אתאיסטים, הוגים ביקורתיים וכל סוג של מחשבה או פעולה שאינה מתיישרת עם המסורת הארוכה של האיסלאם המסורתי, באי-סובלנות המוחלטת ביותר. כך אתם חושבים. כך אתם רואים את המצב. עד כדי כך אתם מגוכחים!
אתם, לאחר שהגעתם לגיל הבגרות, הרגשתם כי אתם מתעלים על הסנטימנטליות היפהפייה של הילדות. זרקתם הצידה את העקרונות הישנים של האמונה. הוקעתם את הפטריוטיות כתופעה ילדותית וצרה, של אינדיווידואלים שמצאו עצמם בחובה להשליך את האישיות המצומצמת ו"הכושלת" שלהם אל משהו אחר, גדול יותר. כמובן שמעולם לא תשתמשו באותה מכניקה פסיכולוגית על הקהילות הקולקטיביות של הלהטב או האישה, המוגבלים או המיעוטים. לא, חלילה. הקבוצות הקולקטיביות הספיציפיות הללו לחלוטין מייצגות את קרן האור של הרוח האנושית. לא, חלילה, שהדבר המושך את האנשים אל חור הניקוז של הקבוצות תלויות-זמן, תלויות-מצב, תלויות-יחס הוא בזוי כמו המשיכה אל הקבוצות הנצחיות והטבעיות של הדת והלאום.
אך מעולם לא המשכתם הלאה. המבוגר יודע את מה שהמתבגר הוקיע והילד הבין באופן אינסטינקטיבי. עצרתם. לא חשבתם מעבר אל הסף הדק ביותר של ההבנה הכללית.
אישיות נוצרת על ידי התנגשות אל מול צורה חיצונית. כמו אדם, גם לקבוצות קולקטיביות יש אישיות, אשר יכולה באמת להתקיים רק אם היא יכולה להפריד את עצמה כנגד קבוצות אחרות. ליגת כדורגל רק עם קבוצה אחת. עכשיו, האם זה לא יהיה הדבר המגוחך מכולם! כל עוד העיקרון המרכזי של הבריאה יהיה האישיות (מאפיינים, תנועה, הבדלה) העולם מעולם לא יחולל את המעבר לקבוצת-על אחת.
המוות של הרעיון הלאומי הוא המוות של האישיות. ובכך, המוות של כל מאפיין, כל הגדרה, כל נטייה אקטיבית לפעולה והחלטה. בכך שאני מקבל על עצמי, באופן מודע ופילוסופי, את הרעיון הלאומי. בכך שאני מגן על הלאום שלי מכל רציונליזציה, אני יודע שאני אחד עם החוקים הנצחיים של הטבע.
הפוליטיקה הקונטמפררית היא למעשה, מפלטו האחרון של חסר הכישרון. הטבע של היוצר הוא תמיד לפעור ולחלק, להתחלף ולהתנגש עם המוחות של הקהל שלהם. במשלב הגבוה ביותר של האמנות זה יתחולל במערכת הרגשית. הנמוכה יותר, האינטלקטואלית. קצת יותר, האסתטית. כמובן שהשאיפה היא תמיד לגעת בכל המשלבים של הדמיון האנושי, אך זה כמעט בלתי אפשרי. רוב הסרטים נופלים או לכאן או לכאן.
כאשר ליוצר אין אנרגיה ותשוקה פנימית הצומחת הלאה, הוא תמיד יפנה אל אלמנטים פוליטיים חברתיים נוכחיים, והזווית של אלו תמיד יופנה כנגד ההמון שהוא אמור לייצג. זאת מכיוון שאין בו קונפליקטים רגשיים אותנטיים, לא רעיונות אינטלקטואלים מקוריים, וללא חוש אסתטי: אז הדרך היחידה שלו ליצור נראטיב עם קתרזיס זה בהתנגשות עם האלמנטים הקלילים והזולים של החברה שלו. זו הסיבה שאליטות תרבויות הם תמיד אנטי-לאומיות.
נדב לפיד בסך הכל ממשיך לעקוב אחר החוקים שהביאו לו תהילה. היום, ימחאו לו כפיים ויהללו את "ביקורתו עזת המצח". אך בעוד דור או שתיים, כאשר האקדמאים המלוקקים יפלו אחד אחר השני אל הקברים, אף המון לא יראה צורך להזכיר או לדבר את שמו. לא יראה כבוגד, שכן הבגידה אמורה להיות משמעותית או בעלת השפעה. הוא יאבד בשרשרת דפי הויקיפדיה, לא נלחץ, לא נקרא. אף אצבע לא תמחץ את כפתור ההורדה הפיראטית. הפדחת החלקה תנסה לחייך מבעד לקודים הבינאריים, לשמוע שוב את שאגת הכפיים של אויבים זרים; אך אף נקישה לא תהדד לאורך הדורות. לכל אדם יש תפקיד שהגורל מייעד לו, ותפקידו של נדב לפיד חשוב משלנו. הציוויליזציה חייבת את המזויף על מנת להכיר את האמיתי, ונדב לפיד, ייאמר לזכותו, ממלא תפקיד זה בשלמות ובתשוקה האבסולוטית ביותר שאפשר לצפות מכל בן אדם.
מעריך את הקאמבק, בלי ציניות
(ל"ת)
אחלה של סלט מילים
כתבת הרבה יותר מידי שטויות כדי להגיב לכולן, אבל רק כמה נבחרות:
רק בימינו – סין, צפון קוריאה, רוסיה, אירן או אפילו הונגריה שנואות על העולם הליברלי יותר מישראל. אולי זה לא מרגיש ככה, אבל אפשר ליחס את התחושה הזו לשני גורמים:
הראשון הוא פרובינציאליות שגורמת לנו לשים לב לרגשות שליליים כלפינו יותר מאשר כלפי אחרים (שזו תכונה מאד אנושית שלא תקפה רק לישראל, או אפילו ליחסים בינלאומיים. בכיף אפשר לראות אותה ביחסים בין אישיים).
השני הוא שישראל נהנית מלגיטימציה בעולם הליברלי שכל המדינות הנ"ל לא זוכות לה. לישראל יש מיליוני תומכים ומגנים מחוץ, גם ברמה התרבותית וגם ברמה הממשלתית.
כל סרט הוא פוליטי. יש סרטים, שנעשו ע"י אנשים שאתה מגדיר כ"בעלי כישרון" שלפוליטיקה שלהם אתה לא שם לב כי היא נוחה לך או כי אתה מסכים איתה. אבל זה לא אומר שאין בהם מסר פוליטי. גם אם היוצרים לא התכוונו לשים מסר פוליטי ביצירה שלהם – היא שם.
אחלה fan fiction. אני שמח שיש לך יכולת לראות את העתיד ולדעת בדיוק איך המדינה הפלסטינית העתידית תיראה (כאילו זו לא תופעה סוציולוגית ידועה שקבוצות מרודות ועניות נוטות להיות יותר שמרניות מבחינה חברתית, וכאילו השמרנות הזו זו הצדקה לכל מה שישראל עושה להם היום), ואיך סרטיו של נדב לפיד יתפסו בעתיד.
ובעיקר – אני אפילו לא יודע איך להתחיל להגיב לרעיון ששיוך מגדרי או משיכה מינית הן קבוצות תלויות-זמן, תלויות-מצב ותלויות-יחס אבל לאום ודת הן קבוצות טבעיות ונצחיות. אני מסכים איתך שהזדהות עפ"י שיוך מגדרי או חברות בקבוצת מיעוט זה דבר שנוצר כתוצאה מיחס חברתי מפלה בגלל השיוך הזה (ההזדהות של אדם להט"בי עם להט"בים אחרים כקבוצה פוליטית וחברתית מתחזקת ככל שהחברה שהוא חי בה הומופובית יותר, שכן היא כופה עליהם לעבוד כקבוצה לשיפור מעמדם) – אבל לאום ודת אלו קבוצות נצחיות וטבעיות? הציונות לא נולדה כתגובה ל"התנגשות אל מול צורה חיצונית" (במקרה הזה – אנטישמיות אירופאית)? דת זו לא קבוצה אישיותית שיכולה להתקיים "רק אם היא יכולה להפריד את עצמה כנגד קבוצות אחרות"? אם כן – למה כל כך חשוב לנו להגדיר באופן חוקתי, תרבותי וחד משמעי "מיהו יהודי"? מה אכפת לנו לקבל את הזהות של כל אדם שמזדהה כיהודי אם לא בגלל הרצון שלנו לשמר את ההפרדה מקבוצות אחרות?
וסלח לי, אבל מעולם לא שמעתי משפט קולקטיביסטי, אנטי-אישיותי ומדכא כמו "המוות של הרעיון הלאומי הוא המוות של האישיות." לאומיות זה לא "חוק טבע" – זה המצאה של המאה ה-19, בעיקר תגובה לקולוניאליזם (אפרופו "התנגשות מול צורה חיצונית"). רק כי אתה מזדהה עם זה לא הופך את זה ל"חוק טבע".
א) התכוונתי למסות העצומות של האנשים עצמם, לא לממשלות הרשמיות אשר חייבות להתחשב במערכות יחסים כלכליות ואינטרסנטיות. ממש בתחילת השנה הממשל האמריקאי נתן אוקיי לעבאס לא לקיים בחירות דמוקרטיות, מכיוון שידוע לכולם שהחמאס ינצח ברוב מוחץ. על האירופאי הממוצע, לפחות זה המודע פוליטי, מתעלה באי ציוניותו רק הערבי. אתה טוען שהמדינות הללו שנואות יותר. בוא נניח כך. גם על ידי האדם הממוצע. אך המקור לשנאה הוא יחסי. הוא נוגע במערכת הערכים הנוכחית שהממשלה ההיא מנהלת, והפעולות היומ-יומיות שהיא מקיימת. אם מחר תתחולל מהפכה ליברלית באיראן. אם מחר יחוקק חוק לטובת חופש הביטוי בסין. אם מחר פוטין יפנה את מקומו למועמד סובלני יותר. אם התהליכים הללו ימשיכו בכיוון הזה, אפשר להניח שהשנאה תפוג עימם. לא ככה עם ישראל. לא שונאים את ישראל בגלל העקרונות החברתיים הפנימיים שלה, וגם לא, למעשה, בכל מיני התערבויות בעסקאות נשק בכל מיני קונפליקטים בעולם. אם מחר תפורק הרבנות הראשית. אם מחרתיים יחוקקו נישואים אזרחיים, זה לא יעניין אף אחד. זה לא יעניין בן אדם אחד בכל העולם כולו. השנאה היא בראש ובראשונה, מהטבע האלמנטרי ביותר של קיומה; שהוא היותה ישות אשר לא תבחל בדבר על מנת לשמור על צביונה היהודי. היותה מדינה יהודית.
ב) אתה בטח מתכוון שברובדים עמוקים ורחבים יותר, כל סרט הופך לפוליטי. ובכן, זה היופי של סיפורים, הם נוגעים בכל האספקטים של החיים. הכוונה שלי הייתה לסרט שנוגע, ממש בעלילה השטחית, בנקודות פוליטיות נוכחיות.
ג) הציונות היא ההתאגדות הפוליטית של הלאום היהודי. לפני באזל, היה לאום יהודי. אחרי באזל, הלאום היהודי הזה בסך הכל הפך למודע לעצמו, ובעל יכולת מימוש אקטיבית. אתה מתכוון שהמדינה בגרסתה המודרנית היא "המצאה" של המאה ה-19, אשר התפתחה בהתאם ליכולות הטכנולוגיות אשר איפשרו את התאגדותם המעשית של המוני בני אדם, על בסיס דבר שכבר היה קיים ואמיתי במשך אלפי שנים.
גם ברמת המאסות של אנשים – לישראל לא חסרים תומכים נלהבים. אני לא מבין מה הקשר לעבאס לעומת חמאס (אם כבר, לאור העובדה שעבאס מוכן לשיתוף פעולה עם ישראל יותר מחמאס, נראה שההחלטה הזו היא צעד פרו-ישראלי).
אני מסכים איתך שהעקרונות הפנים חברתיים של מדינת ישראל לא מעניינים אף אחד ברחבי העולם – האכזריות כלפי הפלסטינים זה מה שמעניין אותם. בדיוק כמו שהיעדר חופש הביטוי היא פחות הבעיה בסין, אלא רצח העם הוויגרי (או איך שלא מאייתים את זה) והדיכוי הפוליטי של הונג קונג. אם המצור על עזה ישוחרר, ומדינת ישראל תיפתח למשא ומתן עם הפלסטינים – המון מהכעס והביקורת הבינלאומית כלפיה באמת תשכח. אתה יכול לחשוב על הדיכוי של הפלסטינים בתור אחד מאותם אמצעים שישראל לא תבחל בהם כדי לשמור על צביונה היהודי – אבל זה לא מוריד מרמת האכזריות ובטח שלא מצדיק אותה.
הסרט "הברך" עוסק ברמה השטחית בעקרונות פוליטיות נוכחיות, אבל ברמה העמוקה יותר (שפירטתי עליה למטה), אפדר לפרש אותו כעוסק בנושאים הרבה יותר אוניברסליים. הבחירה להתמקד בפרשנות השטחית ולא להיפגש עם הסרט במשמעויות נוספות היא שלך.
אין ספק שיש מחאות נגד סין, צפון קוריאה, רוסיה, אירן או אפילו הונגריה. אבל לישראל יש תופעה ייחודית רק לה: קריאות נגד עצם קיומה. לא, לא רק "ביקורת על הממשלה הנוכחית ועל מדיניותה נגד הפלסטינים". נגד המדינות האחרות שאתה ציינת זה בהחלט מסתכם בקריאות נגד המשטר הנוכחי בהן. רק במקרה הישראלי ישנם אנשים – ואני לא אומר שזה כולם – שאשכרה טוענים שכל העסק לא צריך להתקיים, ושהדבר המוסרי לעשות הוא להזיז מפה 7 מיליון יהודים ולהחזיר אותם לאיפה הם באו, ומכיוון שהם לא יעשו את זה בעצמם, זאת בדיוק ההצדקה להמשך קיומו של מה שנקרא "ציר ההתנגדות".
הנה דוגמא חביבה, והוא עוד נחשב לסמן שמאלי בתנועה הזאת.
https://www.youtube.com/watch?v=XZr6Ftw7fHM&ab_channel=RichardMedhurst
אבל אתה מאחד כאן שלוש קבוצות מאד שונות מבחינת הגודל והאידאוליגיה שלהן.
הרוב המוחלט של מתנגדי ישראל מתנגדים למדיניות הנוכחית (שהיא הרבה יותר מביקורת על הממשלה הנוכחית, אלא על כל ממשלה מאז 67), לכיבוש ולמצור על עזה. אני חוזר ואומר שזה הרוב המחולט. כל תומכי שתי המדינות נופלים בצד הזה.
הקבוצה השנייה היא זו של מתנגדי הציונות, שרואים ברעיון של "מדינה יהודית" כמשהו גזעני בעצם מהותו. אף אחד ממי שתומך בעמדה הזו (כולל סרטון היוטיוב שהבאת), לא יגיד ל7 מיליון היהודים שחיים פה לחזור לאירופה – אלא ללמוד לחיות בשוויון עם 7 מיליון הפלסטינים שחיים פה. זו עמדה לגיטימית לחלוטין ולא אנטישמית בכלל (עם כמה שעלול לכאוב לשמוע), שכן זכויות האדם של אף אחד לא נפגעת והיא תומכת בשוויון.
הקבוצה השלישית היא אלו שתומכים בטיהור אתני של ישראל מיהודים. עד כמה שאני מבין – הקבוצה הזו קיימת בדמיון של ישראלים ימנים ותו לא. גם גדולי האנטישמים לא מאמינים בזה (הם אוהבים את הרעיון שכל היהודים חיים רחוק מהם). אני בטוח שתוכל למצוא איזה סרטון יוטיוב או פוסט בפייסבוק או בלוג או איזו אנקדוטה כזו או אחרת, אבל שני דברים זה לא אומר:
1. שזו תנועה פוליטית רצינית או בעלת כח וחשיבות. מדובר בפרינג' של הפרינג'.
2. שהוגן להכניס אותם יחד עם חברי הקבוצה השנייה, ובטח שהראשונה.
הבחור שהבאתי אמר את זה בסרטון אחר שאין לי כרגע בשלוף.
והרבה אנשים שנמצאים במרחב שלו (אני חוקר את הנושא כבר מספר שנים) אומרים את זה באופן יותר מרומז. מה לעזאזל בנאדם הדיוט אמור להבין ממשפטים כמו "כלללללללל Israel proper היא לא מוסרית ולא ראויה להתקיים"?
והקבוצה השלישית – לצערי ירדתי לחלקים אפלים מדי של האינטרנט בכדי לגלות שכן, יש מספיק אנשים שחושבים את זה. דוגמא ספציפית היא אדם בשם ג'ון מינדאו שמנהל פלטפורמה רצינית מאוד בשם GoyimTV (תגגל) שטוען שבגלל שהוא לא רוצה את היהודים בסביבה אבל מצד שני לא רוצה לפגוע בפלסטינים, אז הדבר המוסרי הוא להעביר את הקייקס לאנטארקטיקה (והוא עוד מוסרי יחסית לנאו-פגאנים של Renegade Tribune שדי גלויים עם הקריאות שלהם פשוט להרוג את כל היהודים בעולם).
גם לגבי הקבוצה השנייה אגב אפשר להתווכח האם "זכויות האדם של אף אחד לא נפגעות" בתסריט האידיאלי שלהם.
גיגלתי
התוצאה הראשונה הייתה עמוד עליהם באתר של ADL שמתאר אותם כפלטפורמה ניאו נאצית שמנוהלת ע"י אנשי עליונות לבנה אמריקאים ונוצרים. אני לא אתווכח איתך שיש הרבה ניאו נאצים בעולם אבל סלח לי אם לא מסכים איתך שהם מייצגים באיזושהי צורה את המאבק לזכויות אדם של פלסטינים. רוב הפעילים לזכויות אדם של פלסטינים (כולל רוב האנטי-ציונים שבניהם) יגעלו מארגונים כאלו. המחשבה להכניס אותם באותה קטגוריה של אקטיביזם פוליטי היא מאד מצחיקה אם לומר את האמת.
אני מכיר את החוגים האנטי-ציונים. הקו המחשבתי שלהם אומר דבר מאד פשוט: מדינה אחת, חילונית ודמוקרטית, שלא מבדילה בין יהודים לערבים. אין פה טיהור אתני, אין פה "לחזור לאירופה", אין פה אנטישמיות. אפשר לטעון שישראל של גבולות 67 לא ראויה להתקיים בלי לטעון שהיהודים שחיים בה צריכים להתפנות. בניגוד לתפיסה של שלומי – האדם לא קשור באופן אינהרטי לישות הפוליטית שתחתיה הוא חי. יכולים לחיות פה יהודים בלי שתהיה מדינה יהודית מעליהם.
אפשר לטעון שהרעיון הזה של מדינה אחת לכולם הוא אוטופי, לא ריאלי במציאות הפוליטית של ימינו, ויוביל לשפיכות דמים. אני בהחלט חושב ככה. אבל כאן אנחנו נכנסים לדיון בפרקטיקה ולא אידאולוגיה. אני מסרב בתוקף לייחס כוונה רעה, גזענית או אנטישמית לאנשים שחושבים ככה, ובטח ובטח מסרב לצבוע את כל מתנגדי ישראל בצבעים האלו.
ובקשר לתגובה השנייה שלך: אין לי נתונים על כמות הישראלים שמכירים בנרטיב הפלסטיני וההפך. מה שאני כן יודע, זה שפתרון לסכסוך יכול להגיע רק מתוך נכונות לשוויון תחת הנסיבות של ימינו. הכרה בנרטיב ההיסטורי זה צעד ראשון חשוב, אבל השאלה היא מה עושים עם זה. אם אנחנו מכירים בכך שאשדוד הייתה פעם איסדוד ובאותה נשימה אוסרים על הערבים שחיים שם להתאחד עם המשפחה שלהם שחיה בשטחים, מונעים מהם להיות בעלים של קרקעות ומפלים נגדם בחלוקת תקציבים ומשאבים – זה לא אומר הרבה.
אתה תופתע מהקורלציה בין המאבק למען שחרור פלסטין לבין עליונות לבנה.
באמת שלפני כמה שנים חשבתי בדיוק כמוך, אבל אז התחלתי לחקור.
אם אתה מעוניין להתחיל לרדת במחילת הארנב הזה (ואני לא אאשים אותך אם אתה לא), הנה שני שמות שכדאי להתחיל מהם – Ryan Dawson ו-Maram Susli.
ארגוני עליונות לבנה לא אוהבים ערבים ולא נחלמים למען הזכויות שלהם
הם הרבה פעמים יאמצו את השפה של ארגונים פרו-פלסטיניים כדי להסוות את העמדות האנטישמיות שלהם, אבל זה לא אומר שהם מחזיקים באותה העמדה. הם מונעים משנאת יהודים ולא מרצון לקדם זכויות אדם.
זה נחמד שמצאת שני יוטיוברים שמחזיקים בעמדות פרינג', אבל זה ממש לא מספיק כדי להצביע על "קורלציה" בין תומכים בזכויות אדם לפלסטינים לבין עליונות לבנה. זו הסחת דעת. הקיום של ניאו-נאצים לא מצדיק את ההתנהלות של ישראל בימינו כלפי הפלסטינים, ולא מוזיל מערך המאבק למען הזכויות שלהם. לצייר בצבעים האלו את מתנגדי המדיניות הישראלית בשטחים, או אפילו את העמדה האנטי-ציונית, זה מסריח מחוסר כנות.
מראם סוסלי היא צייצנית די פופולארית
https://twitter.com/partisangirl
מראם סוסלי לא מעניינת אותי
מעניינת אותי הקורלציה שטענת שיש בין תומכי עליונות לבנה למתנגדי ישראל.
מעניינת אותי התנועה, שאתה טוען שקיימת, שתומכת בטיהור אתני של יהודים מארץ ישראל.
סרטון יוטיוב שבכלל לא אומר שום דבר כזה, יוטיובר לשעבר ומשתמשת טוויטר זה לא "קורלציה", לא "ציר" ולא נעליים. אלו אנקדוטות. אתה באמת חושב שאנשים כאלו מייצגים את הלך הרוח בתנועה הבינלאומית לזכויות פלסטינים ונגד הכיבוש הישראלי? הם ולא עשרות או מאות אלפי האנשים שרק קוראים לשוויון? אתה באמת מאמין בזה או שאתה סתם מסבן אותי?
אני חושב שה"סחלה" הם המייצגים האמיתיים.
לא הכותבים של אלקטרוניק אינתיפאדה ולא מנהיגי ארגוני BDS למיניהם. אני חושב שאלה בדיוק המגיבים ביוטיוב ובפייסבוק שמראים את הפרצוף האמיתי של מה שזה. רוב הזמן זה באמת לא בידיעת המנהיגים שגם אני מאמין שמונעים מרצון טוב והבעיה שלהם זה נאיביות וטמטום מוחי קשה. ועדיין, כמה תגובות של "תחזור לאיפה שבאת יהודי מסריח" במהלך דיונים בנושא אני צריך לקבל כדי שהמספר יספק אותך? 50? 100? 700? עוד לא הגעתי למספר האמיתי אגב.
אני חושב שאני אביא הדגמה נהדרת מסדרת הדוקו שמודי בר-און עשה לא מזמן
שמצד אחד נטתה באופן מובהק לטובת הנראטיב הפלסטיני אבל כן יש לתת להם קרדיט על המשפט האחרון שנאמר בה: "לא נגיע בחיים לפתרון לפני שצד אחד יילמד להכיר בעובדה שאשדוד הייתה פעם איסדוד, והצד השני יילמד להכיר בעובדה שהיום איסדוד היא אשדוד". אם אני צריך לתאר, בעיניי, את הבעיה בסכסוך במשפט אחד היא שהרבה יותר אנשים, מבחינת אחוזים, בצד ה"ישראלי" (שלא כולל רק ישראלים) מוכנים להתחייב לחלק שלהם בעסקה הבדיונית הזאת, מאשר שהאנשים בצד השני מוכנים להתחייב לחלק שלהם.
ממש לא נכון. יש לא מעט מכחישי נכבה ומכחישי הזכות הפלסטינית לריבונות לאומית בארצנו שהיא גם ארצם. הטענות באופן כללי שהצד הישראלי מוכן יותר לשלום מהצד הפלסטיני הן מגוחכות ולא מציאותיות.
יש לא מעט, הם עדיין לא רוב, בניגוד למצב בצד השני.
(ל"ת)
אם היה רוב ישראלי להסדר הוא כבר היה קיים. אבל רוב הישראלים מעדיפים להמשיך את הכיבוש בתואנות בטחוניות ובתירוצי "ניהול הסכסוך" ובגלל זה המצב לא בא אל קיצו.
ומה אוסלו, עז?
(ל"ת)
אוסלו מדגים יפה את הענין. רוב יהודי ישראל תמכו בו לא מתוך צער על הכיבוש אלא מרצון להיפטר מהשטחים הכבושים שעלו להם במחיר ביטחוני. כשקרס התהליך העדיף אותו ציבור לקנות תעמולה חד צדדית שרק הציבור הפלסטיני אשם והשלות את עצמו ש"ניהול הסכסוך" (קרי המשך הדיכוי והאפרטהייד) הוא הדבר העדיף עבורו. ואחר כך כועס ומתפלא שלא כל העולם רואה איתו עין בעין ושמפעל גלידות מכובד בצדק רוצה להחרים את ההתנחלויות.
הייתי שמח להמשיך את הדיון אבל אנחנו עמוק בתוך האופ-טופיק ואם לא נעצור את זה עכשיו, יהונתן כבר יעשה את זה בעצמו.
(ל"ת)
אבל הם המייצגים האמיתיים של התנועה הציונית
כמה פעמים אתה צריך לקרוא את המשפט "ערבי טוב הוא ערבי מת" בתגובות של פוסטים בפייסבוק לפני שתשתכנע?
אתה צודק, בגלל זה אני אף פעם לא מתפלא למה הצד שלנו נתפס ככה.
(ל"ת)
בעניין הזה וההוא
מה עם פשוט לראות בעיניים את מה שהאנשים האלו עושים למתנגדים הפוליטיים שלהם, לנשים, להומואים. איך ההנגה שלהם מצהירה בגלוי על הרצון להשמיד את ישראל, או לא בגלוי אבל משלמת משכורת למי ששחט תינוקות במו ידיו. אף אחד לא יודע מה יהיה מחר, לבטח לא במדינה הפלסטינית העתידנית או במדינה הדו לאומית, אבל יש אינדיקציה לא רעה.
אני לא רוצה להמר את הביטחון שלי ושל משפחתי על רצונם הטוב של מי שמצהיר בגלוי על רצונו להרוג/לגרש/לאנוס אותי, ואף חותר לכך תוך כדי הקרבה של איכות חייו, חייו עצמם וחיי ילדיו.
אני מסרב לקבל את הטענה שההתנהגות הזו נובעת ממצב כלכלי קשה. אם זה היה עניין של כסף זה היה נפתר מזמן. המיליונים שהיו זורמים לעזה לא היו מופנים לטרור. מחבלים לא היו יוצאים גם ממשפחות עשירות. טרור לא היה ממומן ע"י מוסלמים עשירים ומדינות עשירות בשלטון מוסלמי. יש פה השקפת עולם אחרת, ורצון לבנות עולם אחר בעתיד הקרוב והרחוק.
רביד כבר התייחס יפה לכל הממבו-ג'מבו הפוליטי שלך שאיננו אלא אפולוגטיקה והצדקה לגישה פולקיסטית אנטי-דמוקרטית. אני אתייחס לאמירותיך המטופשות על נדב לפיד. השבחים שהוא זוכה להם הם מכיוון שיצירותיו הם אמנות אמיתית המתייחסת למצבו של האדם במצב תרבותי ופוליטי לא פשוט ולא פלקט אידיאולוגי של מצע שמאלני כפי שאתה סבור. לכן הם גם יישארו לאחר מותו כמו יצירותיו של חנוך לוין. למותר לציין שיצירות כגון אלה שאתה כנראה תומך בהן של הצדקה מוחלטת של הצד שלך ושנאה ובוז כלפי האויב הינן לא יותר ממניפסט פשיסטי חלול.
טוב
אני חושב שלהסתכל על הסרט הזה נטו מתוך פריזמה של "הוא נעשה ע"י מישהו שסתם שונא את ישראל וצריך חיבוק/טיפול/אוהב להתלונן וזו הסיבה היחידה שאוהבים אותו באירופה" זה דרך מאד ילדותית להסתכל על הסרט הזה, או על אומנות בכללי.
לא חייבים לבוא לסרט מפריזמה של "שנאת ישראל" כדי לאהוב אותו. כולנו יודעים שלאנשי קולנוע (כמו אלו שמרכיבים את חבר השופטים בקאן) יש חיבה לסרטים שמדברים על אנשי קולנוע. ההטייה הזו יכולה בכיף להסביר את המשיכה שלהם לסרט בדיוק כמו כל הטייה אנטי-ישראלית. חוץ מזה, איזה סרט אי פעם זכה לאהדה בעולם האומנות ע"י כך שהוא התייצב להגנת הממסד הפוליטי של המדינה שבה הוא נעשה? גם סרטים אמריקאים ואירופאיים שכוללים מסר פוליטי לרוב לוקחים את הצד שמתנגד לממשל או לנרטיב המקובל אם הם רוצים להילקח ברצינות בעולם האמנות. זה ממש לא דבר שייחודי לקולנוע הישראלי.
אז למה הם אהבו אותו? קודם כל, אפשר להפשיט את המסרים בו ולהכיל אותם על מצבו של החופש האומנותי וההשלכות החברתיות של הליכה כגנד הנרטיב המקובל בציבור של במגוון מדינות. שנית, יש את השפה הקולנועית שלו, שעם כמה שאפשר לכתוב וואן ליינרים ציניים על כמה שהיא מוזרה ולא שגרתית ושהשחקנים לא מתנהגים כמו בני אדם, מצליחה לייצר אפקט מאד חשוב של הרתעה, ניתוק והזרה של הצופה מהיצירה ומהדמויות – שזה מצב רגשי שמתאים למסר שהסרט רוצה להעביר, ולכעס והאמביוולנטיות שיש בו כלפי הממסד הציוני.
ובקשר לזה – אפשר בכיף לפרש את החוזה שהדמות הראשית צריכה לחתום עליו לא בתור משהו 100% ליטרלי (לי זה נראה קצת מובן מאילו שבסרט שהשפה הקולנועית שלו מתאמצת לייצר ריחוק והזרה יהיו אלמנטיים עלילתיים שגולשים קצת למחוזות המטאפורה), אלא כחוזה חברתי שמשקף את היחס הציבורי של העם הישראלי כלפי אמנים שהיצירות שלהם גורמות לתחושה קצת לא נוחה לגבי המקום שלנו בהיררכיה החברתית והפוליטית שהמדינה יצרה בשטח שבין נהר הירדן לים התיכון. נכון, אמנם מירי רגב לא הצליחה להעביר את חוקי הנאמנות בתרבות שהיא רצתה, אבל היא כן הצליחה לייצר בעם ציפייה ש"נאמנות" זה דבר שאנחנו צריכים לחפש ולרצות מהתרבות שלנו. אמנם מותר, ברמה החוקית, לעסוק בכיבוש בקולנוע הישראלי – אבל העיסוק הזה גורר השלכות חברתיות ועסקיות קשות (כן, נדב לפיד מקבל תקציבים, אבל הוא האחוזון העליון של יוצרי קולנוע בישראל. הרוב המוחלט של יוצרים בארץ, כולל לפיד, לא מעזים לגעת בנושא הזה בשלבים הראשונים של הקריירה שלהם בדיוק בגלל שהם מבינים את ההשלכות האלו). אתם יכולים לגחך על החיבוק שנראה לכם שנדב לפיד מחפש עם הסרט הזה, אבל הגיחוך הזה הוא רק עוד דרך לאכוף את הסירוב של לפיד לחתום על החוזה.
לגיטימי לא לאהוב את הסרט (סרטים שמטרת העל של השפה הקולנועית שלהם היא ניתוק והזרה הם לא דבר חדש, אבל תמיד היה מפצל קהל במקרה הטוב) – אבל כשאני קורא את התגובות שמתעקשות לתקוף את הסרט על סמך זה שלפיד עצמו הוא "בוגד" "מזוייף" "תולעת" "רודף תהילה" "מתחנף לאוייבים" ושהקולנוע שלו תופס את הצורה שאותה הוא תופס נטו בגלל שהוא "לא מוכשר מספיק כדי לייצר סרטים שאינם פוליטיים" (כי כידוע – יש כזה דבר) – מה שאני רואה פה זה Cope אחד גדול. נסיון עקר ושקוף לייחס את התגובה הרגשית שלכם לסרט לפגם באדם שיצר אותו במקום להודות שפשוט לא התחברתם אליו, בין אם בגלל הקולנוע ובין אם בגלל הפוליטיקה (שזה, שוב, לגטימי)
זהו, מה קרה ללא לאהוב במאי אומנותי כי הוא משעמם?
לצעוק על במאי בגלל הפוליטיקה שלו זה פאסה, ורק תורם למטרה העצמית של הסרטים שלו. יותר אימפקטי להגיד שהוא משעמם.
לא התעצבנתי מ"מילים נרדפות" כי הוא אומר דברים קשים נגד המדינה, או כי הוא 0"מולני". התעצבנתי כי מצאתי אותו בלתי נסבל בעליל, איטי ומשעמם כל כך עד שמילולית נרדמתי מולו, ואני באמת לא מבין איך הוא קיבל את כל התשבוחות שהוא קיבל.
אז טוב לדעת שאדון לפיד עוד לא התבגר, אני מניח.
למה יש לי הרגשה שאני אפתח את האתר במוצ"ש ואראה מספר תלת ספרתי של הודעות חדשות?
(ל"ת)
הביקורת מדוייקת. כל הסרט הזה הוא בסך הכל זריקת טאנטרום של במאי מתוסכל מהחיים שרוצה חיבוקי.