ביקורת: אתמול בלילה בסוהו

פחות "אתמול בלילה בסוהו" יותר "לפני 57 שנים בסוהו", אבל בסדר, מובן למה לא קראו לזה ככה.
שם רשמי
אתמול בלילה בסוהו
שם לועזי
Last Night In Soho

הסרט החדש של אדגר רייט הוא מסוג הסרטים שברור שהבימוי שלהם מדהים, ושיש בהם שנינויות ברמה גבוהה ומושקעת, ושהם מצליחים לקחת מורשת קולנועית ולעדכן אותה לימינו, והוא גם סרט שיצאתי ממנו די מבואס. אולי זה עניין של ציפיות, שלא יכולות להיות גבוהות מספיק כשזה מגיע לאדגר רייט. אולי זה סתם סרט שמאוד השקיע בהמון דברים, אבל שכח באמצע לשפצר את הסיפור (ובמיוחד את הסיום שלו). אולי זה פשוט כי זה סרט מוצלח מאוד, ובכל זאת יש אבל.

הסרט מספר את סיפורה של אלואיז טרנר (תומסין מקנזי, "ג'וג'ו ראביט"), נערה כפרית שהתקבלה למכללת האופנה היוקרתית בלונדון וחולמת להפוך למעצבת בגדים. היא גם נערה חסרת כל כישורים חברתיים, אלא אם "לראות את האמא המתה שלך במראה" נחשב כישור חברתי במעגלים מסוימים. מסעה ללונדון מהווה הגשמה של החלום שלה: אלואיז היא ילדה שכל עולמה התרבותי הוא לונדון של שנות השישים, ומכיוון שמסע בזמן עוד לא הומצא, היא תצטרך להסתפק בדבר הקרוב הבא.

אבל חלומות בצד ומציאות בצד – אלואיז מגלה במכללה שהיא לא ממש משתלבת במודה של החבריה, ושבעוד היא נמצאת בשירותים מסתגרת מהמסיבה שפשוט גדולה עליה, החברות האחרות נמצאות שם כדי לעשות קוק ולרכל על איזה ביצ'ית היא שהיא מעזה להגיד שאימא שלה התאבדה או ללבוש בגדים שהיא עיצבה בעצמה. מפה לשם, אלואיז מחליטה לצאת ממעונות הסטודנטים ועוברת לגור בדירה קטנה, אבל משל עצמה, ומגלה בונוס מפתיע – את היכולת שלה לנדוד בזמן הלילה ללונדון של שנות השישים וללוות את סנדי (אניה טיילור-ג'וי, מלא סרטי אימה וגם "גמביט המלכה") במסעה להיות כוכבת גדולה.

"אתמול בלילה בסוהו" מדבר על הסכנות הטמונות בנוסטלגיה, וגם על סכנות מסוג אחר, והוא לא עושה את זה טוב מאוד. כי בעוד שבמישור השטחי "אתמול בלילה בסוהו" מספק רכבת הרים של רגשות, תחושות והתרגשויות מכל הסוגים – מהאימה הטהורה ועד האושר העילאי – ברגע שמתחילים לחשוב עליו קצת, מתגלים סדקים רבים בסרט, וככל שחושבים עליהם יותר, ככה הם מתחילים להופיע בכל רגע בסרט.

אבל זה, נו, המישור הפלצני שבו שופטים סרטים – זה שמרימים את המשקפיים ומדברים על ההשפעות מקולנוע ג'יאלו ופולנסקי והאם הוא מושפע יותר מ"רתיעה" או מ"הדייר". וכיף מאוד לדבר על סרטים במישורים האלה, אבל לא בטוח שרק בגלל שהסרט לא חשב עד הסוף על המהלכים הכלליים של הסיפור שלו ומה הם אומרים ברובד נוסף זה מבטל את כל סערת הרגשות שהסרט מצליח להעביר את הצופה.

מצד שני, יש דברים אחרים, שכן קצת מבטלים אותו: למשל, המשחק – קטגוריה שבה סרטיו של רייט נעו בעבר מה"נהדר" ל"טוב מאוד", ואילו כאן נעים יותר בין ה"ממש אחלה" ל"אולי הייתם צריכים עוד איזה כמה טייקים". וגם התסריט, ברמת ההגיון הכללי של מה שקורה פה, מתחיל לחרוק ככל שאנחנו מתקדמים ולהציג כל מיני דברים שהם איפשהו בין "חורי עלילה" ל"נוחות תסריטאית בלתי סבירה" – אולי הפעם כי לרייט אין את העזרה של "זה סרט פארודיה אז זה בסדר שזה ככה" ואנחנו צריכים לקחת את הדברים בו ברצינות מסוימת, למרות שהסרט הופך את העסק לקשה ככל שהוא מתקרב לסיומו.

מצד אחד, שימת הדגש על העריכה, הבימוי והסאונד על חשבון המשחק והתסריט היא בהחלט אלמנט בולט בכל סרטי האימה באשר הם, ו"אתמול בלילה בסוהו" הוא בסופו של דבר סרט אימה. ואולי זה קצת מה שמבאס בו, לא באשמתו – אם בעבר הסרטים של רייט הצליחו להיות סרטי ז'אנר ומטא-ז'אנר במקביל – סרט זומבים שגם צוחק על סרטי זומבים, סרט אקשן שצוחק על סרטים שכאלה – הפעם אין ממש את האלמנט הפארודי, או המחוכם, או זה שמוסיף משהו חדש לז'אנר. רייט כתב מכתב אהבה מ-א' ועד ת' לז'אנר שהוא אוהב, אבל שכח להגיד משהו נוסף עליו.

כל זה מוביל לסרט שאני קרוע ברגשות שלי כלפיו. יש בי צד שרוצה לצעוק שנהניתי, אבל יש גם צד שנזכר בתחושת הבאסה שליוותה אותי בצאתי מהאולם. יש לי מקום שרוצה להריע לפרויקט מקורי, מגניב, ושאפתני, ויש עוד מקום שרוצה לצעוק על רייט על האופן שבו הוא ניגש לסיפור שהוא רצה לספר. בסופו של דבר, אני בעדו – אולי כי מכתב האהבה לקולנוע של שנות השישים האחר שיוצר מגניב מאוד עשה היה "היו זמנים בהוליווד", אז אני יודע לאן אפשר להידרדר – אבל לפני שראיתי אותו, חשבתי שאהיה יותר בעדו, ופחות מהוסס לגבי זה. ואולי התחושה בכלל תואמת את הרעיון הכללי של הסרט, שמזהיר מפני האדרה של גיבורים או תרבויות מסוימות. במקרה הזה, מה אני אגיד – שאפו.