-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
החיים בזמן מלחמה
Life During Wartime
בהמשך ל"אושר", האב הפדופיל יוצא מהכלא ומנסה לחדש את הקשר עם בני משפחתו, העסוקים בבעיותיהם שלהם.
סרט אופייני של טוד סולונדז: הצגת המכוער ביותר שבאדם, דכאון ומשחק גרוע.
הסרט הזה הוא כמו טיפוס על הר אוורסט
כאילו, אתה יודע שאתה הולך לסבול עוד לפני שזה התחיל. שמתישהו אתה תמצא את עצמך מתקשה לנשום ומבקש את נפשך למות. והנה, כשאתה כבר שם אתה מוצא את עצמך מתקשה לנשום ומבקש את נפשך למות. עכשיו, אני באמת לא יודע אם זה באשמתי או אשמת הסרט.
ראיתי לאחרונה
אחרי שפספסתי בקולנוע וגם לקח לי זמן לשים ידיי על הדיוידי.
תהרגו אותי אבל אני אוהב את טוד סולונדז.
מאז "אושר" הוא עושה החלטות משונות אפילו בשבילו – ב"אגדות וסיפורים" 2 סרטים קצרים במחיר פיצ'ר אחד כשאחד הרבה יותר טוב מהשני, ב"פלינדרום" מספר ילדות מגלמות את הדמות הראשית בלי שאף דמות אחרת מכירה בזה, ובלי קשר אותו זה היה הסרט שלו שהכי לא ידעתי איך לאכול אפילו שהסגנון של סולונדז סוחף אותי, אלא ששם זה לא ממש עבד כי הסגנון בלט יותר מהסיפור שבקושי הצלחתי למצוא. אבל הוא עדיין הוא מהיוצרים שיותר מסקרנים אותי.
וכאן ב"החיים בזמן מלחמה" המשך לסרט אחר שלו קאסט חדש. הסקרנות הייתה גדולה פי כמה כי "אושר" במקרה היה גם הסרט הכי טוב שלו. בשני הסרטים בולטות סצינות של שיחות שהורה לא אמור לנהל עם הילד שלו (בין היתר אמא שמספרת לילד שלה בן ה-13 בפירוט רב מה חוותה בגופה כתוצאה מהדייט שלה, סצינה שצועקת טו מאץ' אינפורמיישן) ומי שמכיר את סולונדז יודע לצפות לאי הנוחות הזו ולבדוק עם עצמו אם גם הפעם היא נסבלת או נסלחת. ובכלל כמו תמיד הוא מחטט ביאוש העמוק של הדמויות שלו ולדעתי הוא כן מנסה לעורר אצל הקהל חמלה כלפיהן, גם אם זה רק בגלל שהן לא מצליחות להשתנות. רק מי שאוהב ומוכן להתחבר לתחושות כאלה אצל סולונדז ובכלל בסרטים, יתחבר לסרט הזה. אני התחברתי. לדעתי סולונדז חזר לעצמו עם הסרט הזה, למרות שהייתי שמח אם גם שחקני "אושר" היו חוזרים לתפקידיהם.
אני עדיין אוהב אותו, כל עוד הוא לא עושה עוד "פלינדרום".