החיים יפים
La vita è bella

שואת יהודי איטליה דרך עיניהם של משפחה אחת – אב, אם וילד, כאשר האב משתמש בדמיון על מנת להסתיר את זוועות השואה מילדו.

אורך: 1:56
תאריך הפצה בארה"ב: 23/10/1998

8 תגובות פתח ספוילרים פתח תגובות ישנות

  1. זה סרט פוסטמודרני

    יאיר

    אני לא אומר את זה לטובתו או לגנותו. ואני לא מרגיש חכם במחיוד כשאני אומר את זה. זה פשוט מה שהוא. ולכן אנשים מתקשים להבין אותו. זה סרט שעוסק בשואה כ"טקסט" ולא כ"מציאות אובייקטיבית". עמוס באינטרטקסטואליות, ערעור על מוסכמות, משחקים. זו טעות להתייחס אליו כסרט שואה רגיל.

    • להגיד "פוסטמודרניזם" זה כל-כך עין הדג 2002.

      האסתטיקה של החבובות

      האם הסרט ריאליסטי? מן הסתם לא.

      האם הסרט קלאסיציסטי? מן הסתם כן – הוא ממשיך מסורות קלאסיות של הקולנוע האירופאי-איטלקי וכן של צ'פלין ויש בו גיבור טוב מובהק שנגדו פועל רע מובהק.

      האם מה שקורה בסרט אכן קרה פעם בשואה? אין שום עדות לדבר כזה.

      האם מה שקורה בסרט אכן יכול היה לקרות בשואה? הרבה מאוד אנשים טוענים שלא. גואידו מביים בשני חלקי הסרט את החיים בדיוק כמו שבניני מביים את המציאות, ומשתמש בצירופי מקרים קומיים שבחלקם נדרש מזל מטורף ממש כדי שהם יעבדו ויצליחו. מה שכן לאף יוצר וכן לאף יהודי והייתי מוסיף ואומר גם שלא רק ליהודים יש בעלות על השואה. כשקלוד לנצמן אמר שאחרי סרטו שואה אין לאף אחד זכות לעשות סרטים על השואה יותר, הוא דיבר מתוך אגו ולא מתוך דאגה לניצולים. שפילברג טען שהוא עשה את רשימת שינדלר כי לפניו רוב האוכלוסיה הלא-יהודית בארצות הברית לא ידעה מה זאת השואה – גם זה נשמע מגלומני ומופרך, ואת רשימת שינדלר צלחתי פעם אחת מתוך איזו תחושת חובה לאומית ולא נראה לי שאצלח אותו שוב (והיום הוא בעיקר נחרט בזכרוני בתור "הסרט ההוא שצחקו עליו באחד הפרקים הכי מזעזעים של סאות' פארק"). סרטי שואה אחרים שעוררו דיבור משולהב סביבם כשיצאו (גם כאן בעין הדג) כמו הפסנתרן כבר לא זכורים היום כמעט. אבל החיים יפים יישאר לנצח, בגלל הרוח האנושית וההומניזם המרגש שאפשר להשתמש בו גם בחיי היומיום, ללא צורך לחכות ליום השואה. היהודים והישראלים לא צריכים את השיעור בהיסטוריה שהוא רשימת שינדלר במדינה שבה יש כל שנה את יום השואה, אבל את החיים יפים כולם צריכים. כי הוא חוגג את החיים ולא מתפלש במוות. כי הוא לא מבזה את המתים, אלא מאדיר את החיים ואת כושר ההתמודדות וההמצאה. כי ממש כמו צלילי המוזיקה, גם אם עוצרים את הסרט לפני שמגיעה השואה ממש עדיין נשארים עם יצירת מופת ביד. סרט שלא הכנסתי לעשרת הגדולים שלי כי זה כביכול מובן מאליו, אבל כנראה שלא כל-כך. לאנשים שהציניות לא כילתה כל פינה בלבבם ושאינם קובי ניב הסרט הזה הוא פשוט חובה.

      • זה יפה שהתחלת את ההודעה במה שנראה כקטילה, למרות שיש ביניכם הסכמה.

        אדם קלין אורון

        מאוד פוסטמודרניסטי מצידך.

        • לא קטילה, אבחנה.

          האסתטיקה של החבובות

          כי המילה הזאת כבר איבדה ממשמעותה מרוב שימוש עודף. אם גם את החיים יפים וגם את סרטי טרנטינו אפשר להגדיר כפוסטמודרניים, הרי שהמילה הזאת לא אומרת הרבה.

          • השימוש של יאיר נראה מדויק:

            אדם קלין אורון

            עיסוק בטקסט ולא במציאות, אינטר-טקסטואליות, ערעור על מוסכמות, משחקים.

            • כן, אבל

              האסתטיקה של החבובות

              המשחקים של בניני/גואידו פועלים גם על הצופים. כשצופים בסרט (כל סרט) מתחיל ה-W.S.D. ומבחינתנו מה שמתרחש על המסך זאת המציאות לשעה וחצי עד שלוש. הסבירות שהשקרים של גואידו היו יכולים להצליח בשואה האמיתית מוטלת בספק, אבל כשצופים בסרט מתפתים להאמין שכן, מה שיוצר תחושת התעלות וזיכוך אצל אוהבי הסרט והתקוממות מצד מתנגדיו; כמו שבהארי פוטר (מה יהיה?) ברור לכל קורא שאין באמת עולם של קוסמים שמקביל לשלנו, אבל לאורך הקריאה רולינג מצליחה לשכנע אותך שאולי בעצם כן. מבחינת הדמויות בסרט, סכנת החיים שהן נמצאות בה היא לא "טקסט"; על אחת כמה וכמה מבחינת קורבנות השואה עצמה. האם זה בהכרח פוסטמודרניזם? לא יודע. לא נראה לי. ככה פשוט פועלים סיפורים ונרטיבים מאז ומעולם.

              • WSD זה משהו שצריך להרוויח, ואין דין סיפור כדין היסטוריה

                אדם קלין אורון

                תראה, הפרספקטיבה שאתה מציג לגיטימית, אבל גם זו שמציג יאיר לגיטימית.
                אבל, בכל מקרה, זה לא שאנשים נכנסים לסרט והופ, חוש הביקורת שלהם נכבה. נכון, יש willful ב-suspension of disbelief, אבל את הרצון וגם היכולת שלי להישאב לתוך העולם של הסרט היוצרים שלו צריכים להרוויח. וזה קשה הרבה יותר כשמדובר באירוע היסטורי, ובמיוחד כשמדובר באירוע היסטורי גדול, חשוב ודרמטי כמו השואה. אני חושב שקל יותר לחלק מהצופים להתייחס לזה לא ברמה הרגשית – ונדמה לי שהשהיית הספק היה בעיקרה עניין רגשי – ויותר ברמה האינטלקטואלית: זו לא אגדה ששוקעים לתוכה, זה תרגיל במטה-נרטיבים שמנתחים אותו.

                • מסכים עם הכול חוץ מהסיפא

                  האסתטיקה של החבובות

                  הסרט הזה הוא פצצת רגש טהורה, עם סצנות מרגשות עד דמעות ועם לקח מעולה לחיי היומיום. הוא לא אגדה ולא מטא, גם אם הוא לא מבוסס על סיפור אמיתי וגם אם הוא משתמש לשנייה אחת במילה 'אגדה' בעצמו בתחילת הסרט (אגב גם זה לא מדויק – הסרט מבוסס על זכרונותיו של אביו של בניני משהייתו במחנה עבודה/ריכוז, גם אם מה שמוצג בסרט זה לא מה שקרה שם.) את יכולת הסיספונד שלי הוא הרוויח, את של מתנגדיו לא וזה לגיטימי. אמנות טובה באמת היא דבר שהרבה אנשים אוהבים והרבה אחרים שונאים. להפיל סתם מונח גדול ומפוצץ כמו פוסטמודרניזם (כמו שעשתה התגובה הראשונה כאן) ללא הסבר ושיבינו לבד זה לא ניתוח תוכן. להגיד שזה בגלל המשחקיות של הסרט קצת יותר אבל הסרט עדיין לא מרגיש ככה. לפוסטמודרניזם יש נטייה להיות יותר בידורי ויותר "מגניב", כמו שילוב הסגנונות הפרוע אצל טרנטינו או בק. אין כאן שילוב סגנונות או קפיצה בין זמנים או אנאכרוניה, יש סיפור בדיוני שמעוגן בתקופה היסטורית אמיתית שהמשמעות אותה הוא מבקש להעביר לצופים ברורה, בניגוד לגישת "אובדן המשמעות" הנפוצה בפ"מ.

 

כתיבת תגובה

(חובה)

Optionally add an image (JPEG only)