השכן הקסום שלי טוטורו

שם רשמי
השכן הקסום שלי טוטורו
שם לועזי
My Neighbor Totoro

במקור: Tonari no Totoro
בימוי ותסריט: הייאו מיאזאקי

משפחת קוסאקאבה עוברת דירה לבית ישן וגדל אי שם ביערות של יפן. הזמן הוא שנות החמישים, והמשפחה כוללת את אבא קוסאקאבה, מרצה לארכיאולוגיה באוניברסיטה בטוקיו, ושתי הילדות, סאצוקי ומיי, בת הארבע. מה חסר? אמא. אמא קוסאקאבה נמצאת בבית החולים, כתוצאה ממחלה לא ברורה. לכאורה נראה כי העדרה של האמא לא מוציא את המשפחה משלוותה: האבא בקושי מוציא את אפו מחדר העבודה, והילדות מוציאות את האנרגיה שלהן בעיקר בחוץ, או בעליית הגג, שם הן מתלכלכות בשאריות שהשאירו אחריהן רוחות הרפאים המקומיות, מאקורו קורוסקה ('שחור לחלוטין' ביפנית), כדורים קטנים וזיפיים של חושך. רוחות הרפאים מפעימות את הילדות רק קצת יותר מהתירס של הזקנה, או מעץ הקמפור הענק הסמוך לביתן – הן חלק מהחיים.

אחרי שההתרגשות מהבית החדש פגה מתחילה השגרה: סאצוקי הולכת לבית הספר, ומיי עוזרת ל'סבתא' הזקנה ומבלה איתה את היום. מיי היא עקשנית ועצמאית להפליא, ומדי פעם היא יוצאת לשיטוטים עצמאיים בחורשות הסמוכות לביתה – ובאחד מהטיולים הללו היא נתקלת בטוטורו, יצור ענק שנראה כשילוב מנצח בין דוב, ינשוף ומרצ'נדייז, ושלא אומר מילה. מיי הקטנה מתיידדת איתו (ומתוסכלת מכך שאנשים אחרים לא מצליחים לראות אותו), ובמהרה טוטורו, על כוחותיו הקסומים, נהיה מעורב עמוקות בחייה של משפחת קוסאקאבה – בצורה ברורה פחות לאב, ברורה יותר לילדות ומשמעותית מאוד גם לאם.

'השכן הקסום שלי טוטורו' הוא סרט פשוט למדי מבחינה עלילתית, וקל למעקב גם לילדים קטנים. הוא לא בנוי סביב מתח ומסתורין או בעיה שיש לפתור, אין בו רשעים, והילדות לא צריכים לגנוב את ההצגה, כי הן ממילא מרכז הסרט. בקיצור, זה סרט מהז'אנר "מקסים".

האנימציה תיראה מוכרת לצופים ישראליים. 'טוטורו' הוא אחד מסרטיו המוקדמים יחסית של הייאו מיאזאקי, במאי אנימציה יפני מוערך, המוכר בישראל בעיקר בזכות 'המסע המופלא'. מיאזאקי, אם להאמין לבור ועם הארץ בטכנולוגיות אנימציה כמוני, מתאפיין בציור רב דמיון ורב פרטים השואב כנראה השראה מהרבה מסורות ציור, אירופאיות ויפניות כאחד. יש משהו בסגנון שלו שיוצר תחושה של אגדה באופן מיידי, ציור פסטלי שנראה בו בזמן ריאליסטי וחלומי לגמרי. 'השכן הקסום שלי טוטורו' מלא בפרטים קטנים, שחלקם (כמו המאקורו קורוסקה) ייראו מוכרים למי שראה את 'המסע המופלא' או סרטים אחרים של מיאזאקי, וחלקם סתם מוסיפים ליצירת עולם שלם, שמלא בהתרחשויות קטנות גם אם הדמויות הראשיות לא עושות כמעט כלום – למשל, כשהן ישנות, וקרוביו של טוטורו סובבים סביבן בזהירות וסקרנות, או כאשר הילדות צופות במפל מים קטן, שבתחתיתו מסתתר בקבוק זכוכית שמישהו השליך.

גם הדמויות הקסומות השונות, מפורטות להפליא ומצטיינות בעיצובן – החל במאקורו קורוסקה דרך טוטורו וכלה באוטובוס חתול. כך, לדוגמה, הפנסים העליונים של אוטובוס החתול הם שני עכברים מאירים, החיוך שלו הוא של חתול צ'שייר, והכסאות מרופדים בפרוות חתול, כצפוי.

אבל לא רק בזה הסרט מצטיין. ככל שהעלילה פשוטה, היא מכילה הברקות דרמטיות וקומיות לרוב. למשל, סצינה בה אביהן של הבנות יושב בבית החולים ומדבר עם האמא. אין ביניהם מגע, אין הרבה מילים – אבל בנענוע מניפה קטן ומבטים ספורים נוצר רושם אמין של אינטימיות, וההורים נראים מאוהבים להפליא גם אם אין כמעט שום החצנה של רגש. הברקה קומית לדוגמה היא הסצינה בה טוטורו מנסה להבין מה עושים עם מטריה. הוא לא נוקט בשום פעלולים או גימיקים, אבל הסקרנות והתמיהה שלו לגבי האביזר המוזר והצורה בה הוא לומד מסאצוקי להשתמש בו מצחיקה, גם כשהיא באה באמצע סצינה דרמטית ועצובה מכל בחינה אחרת. השילוב בין הדרמה לקומדיה הופך את אותה סצינה למרגשת, וגם זה בא לסרט בטבעיות. בכלל, בשום שלב לא הרגשתי שהסרט מתאמץ לגרום לי להרגיש משהו, גם אם בסופו של דבר הוא נגע לליבי ושעשע אותי – לפעמים בו זמנית.

את 'השכן הקסום שלי טוטורו' ראיתי אמנם בגרסה האנגלית, אך חברים שצפו בגרסה המדובבת ב-DVD אמרו שהדיבוב נע בין לא רע (במקרה של דמויות המשנה) למצוין (במקרה של מיי הקטנה). בכל מקרה, מדובר בסרט כל כך טוב, שאפילו אם זוכת 'הישרדות' היתה מדבבת את מיי הקטנה וחוקרי משטרה מדובבים את שאר הדמויות, ספק אם זה היה הורס את הסרט.