סיפורי נרניה: המסע בדורך השחר

הספר הכי מקסים בסדרת נרניה הפך לסרט שעבר את השינוי הגדול ביותר בסדרה, ובנוסף סובל מתלת-מימד מזוויע.
שם רשמי
סיפורי נרניה: המסע בדורך השחר
שם לועזי
The Chronicles of Narnia: The Voyage of the Dawn Treader
סרט מס' 3 בסדרת סיפורי נרניה

ראיתי שני סרטי תלת-מימד השבוע: "טרון" ו"המסע בדורך השחר" (לשניהם יש שמות ארוכים יותר שכוללים נקודותיים, אבל למי יש כח). זאת היתה הדגמה מושלמת למצב של התלת-מימד היום, על הטוב והרע שבו. "טרון" – למרות כל המגרעות שלו – הוא דוגמה לתלת-מימד כמו שצריך. "המסע בדורך השחר" הוא דוגמה לתלת-מימד הכי גרוע שיש. קשה להאמין שאחרי "התנגשות הטיטאנים" ממשיכים עוד להשתמש בשיטה הזאת, של צילום סרט דו-מימד סביר לגמרי, ואז התעללות בגופתו. כמו ב"טיטאנים", גם כאן התלת-מימד לא סתם לא-מוסיף; הוא מפריע. הוא מכוער. הוא מלא טעויות (חפצים פשוט לא מופיעים בעומק הנכון), מקשה על המעקב אחרי התנועה בכל פעם שהמצלמה זזה, ומכהה את התמונה עד לרמה שקשה להבין מה קורה בה בסצינות חשוכות. ועל הזכות הזאת אתם נדרשים לשלם כרטיס יקר יותר – ואם אתם רוצים לצפות בגירסה האנגלית, אין לכם ברירה. הייתי משלם אקסטרה רק כדי להיפטר מהמטרד האידיוטי הזה.

לא הייתי מקדיש כל כך הרבה תשומת לב לתלת-מימד אם היה הרבה מה להגיד על הסרט עצמו. די עצוב שהנקודה הכי בולטת בו היא טכנית. "המסע בדורך השחר" הוא הספר שאני הכי אוהב בסדרת נרניה, ואחד הספרים שהכי אהבתי בכלל בתור ילד. לאורך כיתה ג' קראתי אותו לפחות 15 פעמים, להערכתי. הוא נורא כיפי, יש בו המצאות נפלאות וגם קטעים מפחידים מאוד – בשביל ילד בכתה ג', לפחות – ותיאור המסע בים והחיים על ספינה נורא קרץ לי מסיבה לא ברורה. ולמרות זאת, כשסדרת הסרטים – שממנה אף פעם לא התלהבתי – הגיעה אליו, לא היה לי ברור איך אפשר לעשות ממנו סרט טוב. העניין הוא ש"המסע בדורך השחר" הוא ספר נהדר, אבל הוא אפיסודי. לוסי ואדמונד, שני הצעירים מבין ארבעת האחים שכיכבו בספרים/סרטים הקודמים, חוזרים לנרניה בלוויית בן-דודם יוסטס, שמתחיל את הספר כאחת הדמויות המעצבנות בתולדות ספרות הילדים. הם נאספים מיד לספינה "דורך השחר", תחת הנהגתו של מיודעם משכבר הספר הקודם הנסיך כספיאן, והם שטים להם. מדי פעם הם מגיעים לאי כלשהו, ושם קורה משהו –משהו נפלא או מרהיב או מפחיד – ואז הם ממשיכים הלאה. אין קשר בין הארועים שעל האיים השונים ואין קרב בוס בסוף.

"אם אין מלחמות להילחם, למה אנחנו כאן?" אדמונד ולוסי תומהים בתחילת הסרט, ויוצרי הסרט בוודאי תמהו את אותו הדבר. מה הטעם בסרט ילדים אם הוא לא מסתיים בקרב ענק וגורלי? (כן, ככה הם חושבים בהוליווד. להזכירכם, הם הכניסו קרב ענק וגורלי אפילו ל"אליס בארץ הפלאות", פור פאקס סייק). לכן "המסע בדורך השחר" עבר את השינוי הגדול ביותר בדרך מהספר לקולנוע. כל האיים עדיין שם, אבל הסדר שלהם השתנה, נוסף אלמנט מופרך בנוסח משחקי מחשב של "אסוף X חפצים קסומים כדי לעורר קסם Y", ובתור תירוץ לנבל עקבי שאיתו הגיבורים מתמודדים כל הסרט, מזדחל לתמונה מדי פעם ערפל ירוק מרושע.

שלא במפתיע, זה לא ממש עובד. סיפור הגבורה האפי שהוצמד לסיפור המסע הנינוח נראה מודבק, ולקראת הסוף – מצריך יותר מדי התערבות של אסלן, האריה האלוהי שמקפיץ אנשים מפה ולשם לפי הצורך העלילתי. עוד בעיה איתו היא שלקראת סוף הסרט ההטפה הנוצרית, שתמיד נכחה בסדרה באופן מרומז, נהיית כמעט מפורשת. אסלן עושה כאן הכל חוץ מלומר "הללויה ג'יזוס!". אבל הקטע הזה היה גם בספר, ועובדה – הוא לא הפריע לי בתור ילד, גם בפעם ה-15.

אבל מה חדש. "הספר היה יותר טוב" היא אולי התלונה העתיקה בתולדות הקולנוע, והיא בהחלט נכונה גם כאן. אם לא קראתם את הספר או שאתם מצליחים לנתק מהסרט את חבילת הציפיות, זאת הרפתקה סבירה. הילדים בסדר, כשמו של סרט אחר. הקטע עם הדרקון לא רע. ריפיצ'יפ העכבר, הכוכב של הספרים, די חמוד. יש כמה רגעים של אפקטים ממוחשבים מקסימים, ורגעים אחרים מביכים. בקיצור, הסרט בסדר, כזה. לספרי נרניה הגיע יותר, אבל אחרי הסרטים הקודמים בסדרה התכוננתי לפחות. רק אל תראו אותו בקולנוע, כי אז תיאלצו להתמודד עם התלת-מימד המג'ויף.

(פורסם בגירסה מקוצרת ב-Time Out תל אביב, גיליון 424)