כאשר הוא מגיע לאוקספורד, אוליבר קוויק (בארי קיוגן) מבין מהר מאוד שהוא לא הולך להיות הילד הכי פופולרי. גם לא הילד העשירי הכי פופולרי. בעצם, הוא הולך לבלות את זמנו עם האדם היחיד הנוסף בשכבה שאף אחד לא רוצה להיות חבר שלו.
אלא שאז הוא נפגש עם פליקס (ג'ייקוב אלורדי) – דווקא כן הילד הכי פופולרי – בדיוק כשהוא צריך עזרה עם משהו. אוליבר מנצל את ההזדמנות לעזור לו בתקווה שהם יתחברו, וכך אכן קורה. אוליבר אף משתף את פליקס בסיפורים כאלה ואחרים על החיים שלו בבית עד שזה משתכנע להזמין את אוליבר לחופשת הקיץ בסולטברן – האחוזה המשפחתית של פליקס. אוליבר לא ממצמץ פעמיים וקופץ על ההזדמנות. מכאן, לאט לאט, הסרט ילך למקומות צפויים במידה מסוימת (בטח ככל שהסרט ממשיך ואנחנו מבינים את הדינמיקה בין הדמויות) שעיקר כוחם הוא לא הכיוון שהם לקחו כמו הנכונות של הסרט ללכת את הצעד הנוסף מחוץ לגבולות הטעם הטוב. נכון הסצנה ב"צעירה מבטיחה", סרטה הקודם של אמרלד פנל, שבו קארי מוליגן יורקת לקפה של בו ברנהם רק בשביל שהוא ימשיך לשתות אותו? אז בסרטה השני פנל מחליטה להמשיך בקו הזה ולבדוק מה הגבולות שלו. זה לא בדיוק מגיע למחוזות של "פלמינגוים ורודים" של אנשים אוכלים קקי, אבל בואו נגיד שסצנת שתייה מסוימת היא, ובכן, בהחלט בולטת.
פנל, בכלליות, לוקחת את אסתטיקת הקיטש, טראש וטעם רע של סרטה הקודם והפעם מורידה את הניסיון לאמירה נוקבת על החברה. כלומר, כן, אפשר לנסות להוציא מכאן אמירה על עשירים מול עניים או משהו כזה, אבל זאת לא הפואנטה. הפואנטה היא שאוליבר מוצא בסולטברן משהו שהוא רוצה, ולעזאזל, הוא הולך לעשות הכל כדי לשמור עליו. יותר משזה סרט על נושא, זה סרט על דמות: אדם קנאי שנורא רוצה את מה שאין לו, והאנשים שמסביבו שמפריעים (או עוזרים לו) בדרך לשם.
ככזה, הסרט נשפט על בסיס הדמויות שבו והשחקנים שלו. ואפשר להגיד על פנל הרבה דברים, אבל בדמויות היא מדויקת. בין אם זה המשרת המפחיד טיפה יותר מדי, אימו היהירה של פליקס (רוזמונד פייק) שבמקביל מנסה לנפנף בהישגיה ולהתגאות בבורות שלה (השורה שלה על "אנשים פשוטים" של פאלפ היא נהדרת), אביו של פליקס (ריצ'ארד אי גרנט) שמקבל יחסית מעט שורות אבל אפשר להבין מהן הכל, וכלה בתפקיד קטן אך מדויק של קארי מוליגן כאורחת אחרת בסולטברן וכו' וכו' וכו'. ומעל הכל: בארי קיוגן.
אתוודה שעד כה לא התלהבתי מדי מקיוגן כשחקן. התפקידים שלו קצת נעו בין פסיכופט מלחיץ גנרי ואדם עם בעיות חברתיות והוא עשה את שני הקצוות טוב אבל פשוט לא היה שם משהו שממש הוציא וואו. הסרט הזה, שבו הוא משלב בין שני סגנונות המשחק, הביא אותי לראשונה לאותו "וואו". גם כשברור לצופים מה המשחק שקיוגן משחק, הוא משחק אותו נהדר. אוליבר כל כך רוצה את מה שסולטברן מציעה לו, ולא פעם אובד בדרך בניסיון להשיג אותו (בין אם מבחינה מוסרית ובין אם מבחינת התקרבות למטרות שלו) אבל התשוקה השקטה שלו מציתה את המסך.
וזה בדיוק מה שיש ל"סולטברן" להציע: הנאה שטחית מעלילה שמלאה ברגעי גועל ומבוכה שמעוררים סלידה וצחקוק בו זמנית על אנשי האליטה שאין להם שום דבר להציע מעבר לכסף, הוד ופאר והאנשים שרוצים את השום דבר הזה. זאת לא ביקורת על האנשים האלה, אלא הנאה מהתפלשות בכלום הזה. אורח החיים שלהם מוביל לבדידות, ניכור, תסכול ועיוותים מוסריים ועל פי פנל, כל זה לא בעייתי או נוראי אלא קורע מצחוק.
כל זה מגיע לשיאו בסצנת סיום שהיא, ובכן, מהטובות שהיו השנה, ואולי בכלל. כמו שטימותי שאלמיי קנה את המועמדות שלו ב"קרא לי בשמך" בזכות אותן דקות בסוף הסרט, כך גם קיוגן נותן מעצמו הכל בסיום שהוא חזית הסרט, לטוב ולרע.
ברור לי שיש מי שיתלהב פחות מ"סולטברן" – אין לו פואנטה, הוא מספר סיפור שסופר כמה פעמים, והטעם הרע שלו הוא בהחלט לא לכולם (ואפילו לא משמש לאיזה סאטירה ספציפית שאפשר להצדיק אותה). אבל בסרטה השני, פנל מבססת את עצמה כממשיכת דרכן של קומדיות עוקצניות בטעם רע שקצת אבדו לנו. לרוב האנשים זה יהיה שנמוך מ"צעירה מבטיחה" שכלל פאנץ' חברתי חזק בהרבה, אבל אך אני מצאתי את עצמי מסיים בציפייה דרוכה לסרטה השלישי.
מי שמצפה לקומדיה עוקצנית ככל הנראה יתאכזב כי הסרט לא מצחיק
אלא אם כן מחשיבים קרינג׳ לקומדיה.
אבל בחיי שויזואלית זה אחד הסרטים היותר יפים ומוקפדים של השנה.
גם אני ממש מחכה לסרט השלישי
של פנל. צעירה מבטיחה היה מעולה, וגם סולטברן משפריץ כשרון מכל הכיוונים. בימוי צילום ושחקנים כמובן, אבל גם התסריט הוא אדיר. יש כמובן את החסרון הקטנטן הזה שאין לו שום פואנטה מה שבהחלט מעיב על ההתלהבות, אבל זה מהמקרים בהם אתה מרגיש שהבמאית ידעה היטב שאין כאן פואנטה והחליטה מסיבותיה שלה שזה בסדר גמור. אני חושב שזה ממש לא בסדר, אבל מרגיש בטוח שהיא יודעת מה היא עושה.
בהתחלה התאכזבתי ממנו, אבל ככשעבר הזמן והשלמתי עם חסרון הפואנטה – נשארתי עם התחושה הטובה. הסרט הזה כל כך ממגנט וכריזמטי, שאתה לא יכול להסיר ממנו את העיניים אפילו אם למעשה אין לו שום תוכן.
ושאלה: מה כל כך מדהים בסצינת הסיום? איזו עבודה מורכבת בארי קיוגן עושה שם חוץ מהעובדה שהוא ערום?
אין על הריקוד של מדס בעולם
קטע מושלם!!
אני מסכים עם רוב מה שנכתב כאן
אבל מוזר להתייחס לסרט בלי להתייחס לצילום ולאסתטיקה שלו. אני בטוח שיש כאלו שיסלדו מה"אינסטגרמיות" שלו, אבל אני לא יכולתי להסיר ממנו את העיניים.
עדיין לא ראיתי
אבל מתיאור העלילה כאן זה נשמע מאוד דומה לכישרון של מר ריפלי
זה ממש ריפ אוף, אמרלד לא מכלישה את זה וכל ביקורת על הסרט פותחת בגרסה נחותה של ריפלי.
אגב גם מבחינת ויזואליה וסטייל, סולטבורן מתחוור לעומת הכישרון של מר ריפלי. יש לסולטבורן סטייל אבל הוא רדוד וצעקני ולעיתים הזכיר לי מדי את אופוריה (אולי זה פשוט גייקוב אלרודי). יש כמה פריימים מהממים אבל בחלק גדול הסרט נראה קצת דהוי ושרוף (החלקים שבמיוחד לא צלחו ויזואלית זה השליש הראשון באוקספורד שהפך בית ספר שנראה כמן הוגןורטס למשעמם. The holdovers מצולם כל כך הרבה יותר יפה, הבית ספר שם נראה כל כך יותר מרשים על אף שהוא לא טירה בריטית עצומה.
ראיתי את ריפלי לפני כמה חודשים
ומוכן לתת לו קרדיט בתור סרט טוב יותר (בטח בכל הנוגע לתסריט) אבל מהלכי העלילה והסגנון מספיק שונים כדי שבכלל לא אשווה בין הסרטים בזמן הצפיה.
מה שכן, אם מתייחסים לסטייל, אז כמו שכתבתי מאוד אהבתי את הסגנון של סולטברן, אבל הוא בטח יראה מיושן להחריד עוד 20 שנה. לעומת זאת, הסגנון הקלאסי של ריפלי, שבוודאי נראה קצת משעמם ב1999, עוזר לו לזרוח ולהישאר רענן בעוד שהרבה מהמתחרים ממחזור 99 המפורסם התיישנו להחריד.
אני חושבת שאוקספורד מוצג בבינוניות בכוונה.
כי זה לא סולטברן.
ברור לי שהיא ניסתה להנגיד בין המקומות, התיאבון הויזואלי של הסרט נפתח כשמגיעים לסלטבורן ועוזר להעביר מהחוויה של אוליבר.
אבל לא משנה את העובדה ש"נתקענו" עם שליש סרט שנראה לא טוב במיוחד.
סיכום הסרט במילה אחת:
קווירבייטינג
ממליץ לכם לחסוך בזבוז של שעתיים מחייכם
זה פשוט לא נכון
ובנוגע לרמזים אליהם אתה מתכוון: הם הטעייה מכוונת של הסרט כדי לגרום לצופה לחשוב בהתחלה שהוא עומד להתפתח לכיוון מסויים, כשהוא למעשה הולך לכיוון אחר לגמרי.
זה לגמרי נכון ברמת השיווק של הסרט
(ל"ת)
תלונה? סך הכל טענתי שהשיווק של הסרט בהחלט נשען על הקוויריות של הסרט
כשבפועל זה חלק זניח מהסרט. עוד לפני שצפיתי בסרט זכרתי מהשיווק את קיוגן ואלרודי משתזפים בחצי עירום כאילו זה קרא לי בשמך אבל זה פשוט לא הסרט. לא החופשת קיץ הסקסית שבה 2 סטודנטים מגלים את מיניותם. וזה אחלה שהסרט לא כזה, רק מה טענתי? שהשיווק מאד רצה שנחשוב שהוא כזה.
מסכים
בכל מקרה בעיני זה בהחלט לא סיכום הסרט במילה אחת ויש בו הרבה מעבר לזה, אבל אני מניח שזה כבר עניין סובייקטיבי.
אתה כ"כ כ"כ צודק ומדויק בכל מילה.
אז זה קווירבייטינג לפי הגדרה של קווירבייטינג שהמצאת?
(ל"ת)
הגדרה לפי ויקיפדיה:
״ היא טכניקת שיווק בתעשיית הבידור שבה יוצרים רומזים, אבל לא ממש מתארים, רומנטיקה חד-מינית או ייצוג להט"בי אחר.״. מתייחס לשיווק, והשיווק של הסרט בהחלט עונה על ההגדרה. את הסרט קשה לתאר כך כי בתכלס זו טכניקת שיווק. אז אולי אפשר לטעון שהסרט משווק לנו משהו לאורכו ולא ממש אבל זה כבר נהיה מסורבל. הקידום של הסרט הוא לגמרי קווירבייטינג (עובדה שהוא פעל עלי וציפיתי למעין (קרא לי בשמך+ קומדיה שחורה על המעמד העליון הבריטי) ולפחות לגבי הראשון, לא ממש קיבלתי מה שהובטח.
אבל המגיב הזה דיבר על המניע.
ההגדרה הזו לא מתייחסת למניע של הדמויות ולזה עניתי.
ואני לחלוטין לא ציפיתי לקרא לי בשמך אלא יותר לתברח. וכנראה ראינו את אותו שיווק.
השיווק שאני ראיתי התרכז באלרודי וקיגן משתזפים ליד בריכה.
כן היה וייב של קומדיה שחורה אבל ממש לא של אימה (ואכן הסרט לא מתקרב לגזרת הגבול של אימה). הוא מאד מנסה לשוןק את עצמו לסרט וייב לצעירים בטיקטוק, והוא לחלוטין לא כזה. (יש לציין שקר לי בשמך תפס מאד אצל הקהל הצעיר כך שלא הפתיע אותי שיש סרטים שמנסים לשוןק את עצמם בספירה דומה על אף שאין קשר בכלל). אשמח לדעת? אילו אלמנטים הזכירו לך את תברח? מעבר למשפחה לבנה עשירה באחוזה לא ראיתי הרבה דמיון לתברח, לא בשיווק ולא בסרט.
השיווק של הסרט לגמרי עשה שימוש בקווירבייטינג
(ל"ת)
עוד לא ראיתי את הסרט
אבל התגובות הראשוניות ששמעתי עליו קצת הוציאו לי את החשק, אז לא נמנעתי מספוילרים, ונשמע לי שבעיקר יש לו חשיפה שהופכת את העלילה שלו ללא ממש הגיונית.
כלומר, יכול להיות שקיבלתי רושם לא נכון, ועד שלא אצפה בעצמי אני יכולה רק להעביר מה ששמעתי מאלה שכן צפו, אבל נשמע שפשוט אין הגיון בחשיפה שאוליבר תכנן את הכל מראש ובמטרה להשתלט על סולטברן. שהצעדים שדרושים לצורך מימוש תכנית כזו, אם הם אמורים להיות מתוכננים ולא מקריים, פשוט מותחים את גבולות ההגיון והסבירות.
דרך אגב, את Promising Young Woman דווקא די חיבבתי בזמן אמת, אבל לאחרונה שמעתי פודקאסט שממש גרם לי להעריך מחדש גם את ההגיון בתסריט שלו (לרעה).
גם הסוף של הסרט הקודם חותר תחת כל מה שהסרט העביר לפני ואף פוצץ את כל ההיגיון הפנימי שנבנה.
זו כבר מגמה אצלה לפוצץ את הסרט סוף לטובת סיום סנסציוני, מופרך וזול. אמרלד הבמאית טובה בהרבה מאמרלד התסריטאית (אבל גם ככותבת יש לה איכויות, בעיקר ההומור השחור).
נ.ב. סליחה על האוף-טופיקיות של הדיון.
(ל"ת)
אתה רק מוכיח יותר
עד כמה לא יתכן שזו היתה התוכנית המרכזית
לא מבין את הצורך לבקר איך אנשים מעריכים ומתייחסים לסרטים.
את קוראת לזה במילה המאוסה והמיושנת לנטפק, אחרים יכולים לקרוא לזה לדון. כשחושבים על סרט לעומק זה לא בהכרח גורם להעריך אותו יותר ופעמים רבות נחשפים פגמים. גם פגמים מעניין לבחון וחלק מהכיף בקולנוע היא שרוב הסרטים לא מושלמים. יש פגמים שאפשר לחיות איתם ולהמשיך לאהוב את הסרט ויש פגמים שגורמים לסלידה מהסרט ויש עוד הרבה סוגים. למה לבטל את כל החוויה הזו כנקנים שמקלקלים סרטים. (והסוף של צעירה מבטיחה ממש חותר תחת המסרים של הסרט. זה לא איזה חור לוגי זניח בעלילה, זה ממש סיכה שמוציאה את האוויר מהבלון המניפסטי שאמרלנד טוותה (הדימויים שלי איומים, לא משנה). קרה דבר דומה בסולטבורן, ההבדל הוא שגם לפני הסיום לסרט לא היו הרבה דברים להגיד, בטח שלא דברים מעניינים (ברצינות מה שמעסיק אותה זה עניים שרוצים להיות עשירים בכל מחיר? אוי ואבוי) . כך שעל אף שהסיום של סולטבורן יותר מטוםש, הסיום בצעירה יותר ביאס, כי שם היה סרט באמת ראוי שנדפק.
(זה לא מה שמעסיק אותה)
(ל"ת)
מה כן?
(ל"ת)
האובססיה שלנו לנוצץ, הצורך שלנו להרגיש נאהבים
המוכנות שלנו להתעלם מכל מה שדפוק בשביל לקחת מה שאנחנו חושבים שהוא קבלה ואהדה.
זה לא סרט מסר, כאמור, או פוליטי. הוא משתמש בסולטברן והעושר כדי להגיד משהו שהיה אפשר לספר גם בפער מעמדות אחר (כלומר, סיפור הפוך שבו אוליבר העשיר והמנוכר חברתית מתרסק אצל פליקס העני עם המשפחה החמה עדיין עובד בערך אותו דבר).
זה אגב נכון במידה פחותה (הרבה) יותר ל"צעירה מבטיחה" שהוא כן, במידה מסוימת, מניפסט פוליטי – אף על פי שגם בו מסתתר סיפור על דמות והניסיונות שלה לברוח מהעבר ללא הצלחה.
אני לא ״מנטפקת סרט שלא ראיתי״
אני מעלה את הביקורת ששמעתי על סרט שלא ראיתי כדי לבדוק אם אנשים שכן ראו אותו כאן מסכימים איתה או לא. מן הסתם, היות ולא ראיתי את הסרט בעצמי אני לא יכולה לדעת אם הביקורת מוצדקת, זו חלק מהסיבה שרציתי לשמוע עוד דעות בעניין.
הסרט עוד לא יצא איפה שאני גרה, אז לא הייתה לי עדיין אופציה לראות אותו. סביר להניח שכן אראה אותו כשהוא ייצא כאן.
לגביי צעירה מבטיחה, לפעמים את שומעת משהו שמאיר לך נקודה שלא חשבת עליה בסרט מסוים. במקרה הזה, התמקדו בסתירה פנימית בהגיון של אותו סרט, וגרמו לי להעריך מחדש את הבחירות שבוצעו בו. זה באמת לא מפריע לי במיוחד או מבאס אותי, את החוויה המקורית שלי מהסרט כבר חוויתי. אז עכשיו הוא נראה לי פחות חכם ומוצלח. למי איכפת? לא קלקלו לי כלום, הוסיפו לי מידע ששינה את הנקודת מבט שלי.
מסכים אל התחושה מפרזיטים אבל...
בונג ג'ון-הו הוא בונג ג'ון-הו. אלימות קיצונית זה מה שהוא עושה (אפילו בסרט ילדים). מסתבר ששקית הסירופ רמזה על האלימות שתתרחש ועד כמה מטופש שזה נשמע זה לא ממש מפתיע אותי. אולי אני צריך לראות את המותחנים שלו אולי הם פחות קיצוניים.