ביקורת: חייו הסודיים של וולטר מיטי

סרט יפה ומרגש על כמה חשוב לצאת אל העולם ולחיות את החיים. שתו קוקה קולה!
שם רשמי
חייו הסודיים של וולטר מיטי
שם לועזי
The Secret Life of Walter Mitty

וולטר מיטי הוא אדם רגיל שחי חיים רגילים, אבל בין רמזור אדום לבין תור במכולת הוא חולם ‏חלומות על חיים אחרים. הוא בורח אל פנטזיות שבהן הוא גיבור נועז, מטפס הרים נודע, ‏ארכיאולוג, חוקר ארצות, רופא מנתח, אדם שחי את החיים בגדול. אבל, באופן בלתי נמנע, תמיד ‏צריך להתעורר ולחזור אל המציאות האפורה.‏

זאת לא העלילה של "חייו הסודיים של וולטר מיטי", הסרט החדש בבימויו ובכיכובו של בן סטילר; ‏זאת העלילה של "חייו הסודיים של וולטר מיטי", סיפור קצר מאוד של ג'יימס תרבר. הסיפור כבר היווה פעם השראה לסרט, בכיכובו של דני קיי, למרות שלמעשה חוץ מהרעיון הבסיסי, כבר אז היה מעט מאוד קשר בין הסיפור לסרט. בין הרימייק לסיפור יש בדיוק שני דברים במשותף: ‏האחד, לגיבור קוראים וולטר מיטי. השני, הוא חולם בהקיץ… לפעמים. ואחרי חצי שעה בערך, ‏לסרט ולסיפור נשאר דבר משותף אחד בלבד.‏

‏"מיטי" מתחיל מלנכולי ויפה. בגירסה הזאת של הסיפור, וולטר מיטי עובד במגזין "לייף", שעומד ‏להיסגר. הוא איש קטן ומופנם, שרואה את עצמו כאחד שלא עשה שום דבר מעניין ולא היה בשום ‏מקום מעניין. הוא מנסה להתקרב לאישה החדשה בחברה, שריל (קריסטין וויג) אבל קורות החיים ‏שלו כל כך חסרי תוכן שאפילו אתר שידוכים לא מסכים לקבל אותו. ומדי פעם הוא עוזב זמנית את ‏חייו המשעממים לטובת הזיות שבהן הוא כוכב של סרט אקשן משלו. פסקול אינדי-עגמומי חמוד ‏מלווה את החלק הזה של הסרט, שמציג את ההבדל בין החיים לבין הסרטים.‏

הקשר היחיד של מיטי אל עולם ההרפתקנות הוא ההתכתבות שלו עם צלם-הרפתקן ששולח ‏למגזין תמונות מופלאות מרחבי העולם. אבל במשלוח האחרון יש תמונה אחת – התמונה החשובה ‏ביותר, שאותה הצלם כינה בלי בושה "תמצית החיים" – חסרה, ואם היא תישאר נעדרת, גם מקום העבודה של מיטי ייעלם. לכן מיטי האפרפר והקטן מחליט לעלות על מטוס לאיסלנד כדי להתחקות אחרי אלילו ‏ההרפתקן, ושם נוסע אל כפר קטן שבו הוא עולה על הליקופטר שטס אל ספינת מחקר בלב הים ‏הקפוא ורגע, באיזה סרט אמרתם שאנחנו?‏

מתברר שפחות משליש סרט עבר עד שבן סטילר שכח לגמרי על מה הסרט שהוא עושה. במקום סיפור ‏על אדם שבורח אל פנטזיה גדולה מהחיים, ומתייסר על כך שהחיים האמיתיים הם לא כאלה, זה ‏הופך לסרט פנטזיה על אדם שעובר הרפתקאות גדולות מהחיים. הרפתקאות ‏נעימות מאוד, יש לציין: העולם על פי וולטר מיטי הוא יפהפה – הסרט מצולם בכמה פינות ‏מרהיבות עין ברחבי העולם, ונראה נהדר – וגם מתוק וידידותי. אף אחד לא נקלע לקשיים שלוקח ‏יותר מסצינה אחת לפתור, ומיטי פשוט גולש (לפעמים מילולית) מהרפתקה אחת לאחרת, בלי ‏מאמץ. זה נחמד, בתור סיור-צילום ברחבי העולם, אבל איך זה בדיוק קשור למשהו שראינו ‏בתחילת הסרט? כשאתה עושה סרט שאמור לעסוק באדם אפור שחי חיים אפורים, איך לעזאזל ‏אתה ממשיך אותו אחרי שגיבור הסרט נלחם בכריש באמצע ים סוער? כלומר, בכריש. הוא ‏נלחם בכריש. בים סוער. כריש. כל טענה לאפרוריות, מציאותיות או חיים יומיומיים אינה תקפה אחרי ‏הרגע הזה – אבל זאת רק ההתחלה של הרפתקאותיו של מיטי, ואפילו לא רגע השיא שלהם. לאיש ‏הזה יש אחלה חיים, ואין בהם שום דבר סודי.‏

אולי זאת המתיקות העודפת הזאת, והחוסר בקשיים אמיתיים, שגורמים לכך שהסרט נותן הרגשה של פרסומת מושקעת לאיזה סוג של תה בבקבוק, כרטיס אשראי או חברת תעופה. כמו בכל פרסומת מצויה, הוא מצולם נורא יפה, וכולל אנשים שמחים שאם יש להם בעיות, הן ייפתרו בתוך חצי דקה לכל היותר. והוא גם מעביר מסרים חיוביים ואופטימיים מאותו סוג. עשו יותר! ‏לאהוב את החיים! להתרגש בכל בוקר מחדש! כשהחומוס אחלה, החיים אחלה! השלום מתחיל בתוכי!

אולי בעצם יש סיבה אחרת לכך שהסרט נראה כמו פרסומת, והיא שהסרט הזה מלא בפרסומות. ולא פרסומות סמויות במיוחד. פרודוקט פלייסמנט, השמת מוצרים בסרטי קולנוע, היא עובדה ‏קיימת שכמעט שאין סרט אמריקאי שלא אשם בה במידה זו או אחרת, ואין טעם אפילו להעיר עליה. תמיד לגיבור הסרט יהיה איזה באדווייזר ביד ‏או מקדונלדס ברקע, ואם תתעקשו להצביע על כל לוגו ולנחור בבוז, רק תהרסו לעצמכם את ההנאה מהסרט. אבל "וולטר מיטי" הוא סוג של עידן חדש בפרסום הסמוי: הוא לא סתם מציב את ‏המוצרים על המסך, אלא בונה סצינות שלמות ואפילו פרקי עלילה מלאים סביב מותגים שמקבלים ‏את כל הפריים לעצמם. אם היה מדובר במותג אחד בלבד, אפשר היה להאמין שזה פשוט צורך עלילתי ששולב במותג אמיתי (גם ב"להתחיל מחדש" ראו הרבה מאוד פעמים את הלוגו של פד-אקס). אבל ב"וולטר מיטי" זה קורה לא פעם אחת ולא פעמיים. לפחות שלוש חברות – אתר היכרויות, רשת פיצה ורשת מאפים אמריקאית – זוכות לשורות דיאלוג מלאות שבהן הדמויות עוצרות כדי לפרט את מעלותיהן המופלאות של אותם מוצרים משובחים. אם זה היה חלק מסוג חדש של כלכלה קולנועית, שבה הרשתות המפורסמות מסבסדות את מחיר הכרטיס – מילא. אבל למרבה הפלא, הכרטיסים ל"וולטר מיטי" נמכרים במחיר מלא. ויש עוד עשרים דקות של פרסומות לפני הסרט. זה כל כך מרתיח שהייתי קם ויוצא מהאולם בזעם, רק שבדיוק היתה סצינה עם נוף ממש יפה.

שיהיה ברור: "החיים הסודיים של וולטר מיטי" הוא סרט חמוד. הוא יפהפה, חביב ונעים. אפשר לקחת את כל המשפחה. אבל ‏זה כל מה שהוא, ולא מילימטר יותר. הוא מתיימר לומר משהו על החיים לעומת הפנטזיה, ולא מתבייש אפילו לדבר על "מהות החיים", לא פחות – ובסופו של דבר מציע את כל התובנה שבטקסט על העטיפה האחורית של ספר של פאולו קואלו, וכל המהות שבפרסומת לקוקה קולה.


פורסם במקור בוואלה