ביקורת: Shadow in the Cloud

בואו עננים, הבו צל למטוסים!

השנה היא 1943. צוות נחוש אך עצבני של מפציץ B-17 עומד להמריא בשעת לילה מאוחרת מאחד הבסיסים בניו-זילנד לגיחת הפצצה נוספת באוקיינוס השקט. רגע לפני שהמטוס מקפל גלגלים, הצוות מגלה שהם צריכים לאסוף טרמפיסטית – החיילת מוד גארט (קלואי גרייס מורץ) שנושאת עמה צרור מסתורי בעל חשיבות מבצעית עצומה.

כך מתחיל "Shadow in the Cloud", שבהתאם לזמנים הקשים הנוכחיים הופץ ישירות ל-VOD אחרי כמה הקרנות סמליות בבתי הקולנוע בארה"ב. עם ביקורות חיוביות ברובן אבל בלי באז תקשורתי או מותג שאפשר לרכוב עליו, הוא מצליח להיות האחלה סרט הראשון של 2021 – ולעשות את זה בג'אגלינג מרשים בין ז'אנרים וסגנונות.

החצי הראשון של הסרט הוא מותחן אימה. הצוות הגברי, שמבואס מהפלישה הנשית לטריטוריה שלו, משליך את גארט לצריח-הירי התחתי של המטוס ומקווה לשכוח ממנה עד סוף המשימה. גארט לא מתכוונת לשתוק על ההתנהגות הזו ומהר מאוד הסרט הופך להיות מאבק מילולי ברשת הקשר בינה לבין רוב חברי הצוות, שמטיח לעברה כל עלבון סקסיסטי שנמצא בארסנל שלו (ותאמינו לי, זה חתיכת ארסנל גדול). מה שמרשים בחלק הזה של הסרט הוא התחושה האינטנסיבית שהבמאית רוזאן ליאנג והתסריטאי מקס לנדיס מצליחים לתת לסביבת התרחשויות מינימלית: מה שהצופים רואים לאורך רוב חציו הראשון של הסרט זה את גארט כלואה בתוך תא קטן שבו בקושי אפשר לזוז, כשהיא סופגת מהלומות מילוליות מיתר הדמויות – שאותן היא רק שומעת. זה מטריד ומלחיץ יותר מכל מפלצת או רוצח סדרתי.

אלא שאז, לאט-לאט, מתברר לגארט ובעקבותיה גם לחברי הצוות שמלבד המטוסים היפניים שמפטרלים בשמיים במטרה להפיל אותם, משהו מוזר מאוד ומסוכן לא פחות מסתובב להם על המטוס. וכך, בחציו השני של הסרט הוא הופך מדרמת-אימה קאמרית עם מסר נוקב לסרט אקשן חסר רחמים. את ההיגיון כדאי להשאיר מחוץ לסיפור – גם בחצי הראשון של הסרט הוא לא הצד החזק ובחצי השני הוא כבר עף מהחלון ומנוקב באינספור קליעים של מטוסי זירו – ועדיין, "Shadow in the Cloud" מצליח להעביר את התחושה של לחימה במטוסי "המצודה המעופפת" בתוך קן צרעות של מטוסי אויב, על כל המשתמע מכך. המרכיב הבולט בהצלחה של החלק השני של הסרט הוא שוב, קלואי גרייס מורץ. מאשה שנאבקת על המקום שלה בחצי הראשון, היא הופכת לאחת מגיבורות האקשן המרשימות ביותר שנראו על המסך, היט-גירל ועוד אלן ריפלי כפול פיוריוסה בחזקת שושנה דרייפוס. גרייס מורץ ניצבת בחציו השני של הסרט בלב סערה של דם ואש, ויכולה לה.

שתי בעיות מחבלות קצת בחוויית הצפיה ב-"Shadow in the Cloud". הראשונה היא המעבר בין שני חצאי הסרט. מבחינת כתיבה, בימוי ומשחק, הוא עשוי טוב. מבחינת אפקטים, קרה משהו מוזר: אנשי Weta, שעשו עבודה מצוינת לאורך רוב הסרט, כנראה לקחו איזו הפסקת קפה כשהם הגיעו לאמצע, וכך הצופים נדונים לכמה דקות מביכות עם רקעים דיגיטליים שנראים מודבקים ומלאכותיים.

הבעיה השניה היא התסריטאי, מקס לנדיס. האיש שעשה לעצמו שם עם התסריט ל-"כרוניקה בזמן אמת" ומאז שרף את האשראי שנתן לו הסרט ההוא על ייצור סדרתי של דרעק, היה יכול להציג פה קאמבק משמח… אבל קצת קשה לצפות בסרט שמראה כמה הטרדה מינית זה רע והעצמה נשית זה טוב, ואז להיזכר שהדבר הזה הגיע ממעבד התמלילים של מישהו שלא בדיוק נודע בכך שהוא שומר את הידיים שלו לעצמו. מצד שני, את הסרט הזה ביימה אשה, שלפי חלק מהשמועות עשתה שכתוב רציני לתסריט של לנדיס, אז יעשו הצופים והצופות את החשבון שלהם ושלהן.

מבחינתי, לא הייתי ממליץ לוותר על צפיה ב-"Shadow in the Cloud", שהוא כאמור האחלה סרט הראשון של 2021 (ועוד לא הזכרתי את פס הקול האייטיזי הכיפי). אחרי מה ש-2020 נתנה לנו עם "וונדר וומן 1984", באמת נדרשה תזכורת לאיך צריך להיראות ולהשמע סרט אקשן עם גיבורה נשית. "Shadow in the Cloud" הוא סרט שעושה בדיוק את זה. והוא גם ממש אחלה, כבר אמרתי?