ביקורת: צוללת

נגמר לכם הווס אנדרסון? לא נורא, יש עוד אחד. בריטי

הפצתו של "ממלכת אור הירח" עשויה לגרות את בלוטות הווס אנדרסון של המעריצים הותיקים ‏והמעריצים החדשים, שירצו עוד. אבל מה קורה אם ראיתם כבר את כל הווס אנדרסון שיש? ‏מתברר שיש עוד ווס אנדרסון אחד, רק שהוא בריטי, וקוראים לו ריצ'רד איואדה. "צוללת", הסרט ‏הראשון שלו (שלא הוקרן מסחרית בארץ) הוא סרט כל כך אנדרסוני שייתכן שיש פה קייס לתביעה ‏על הפרת פטנט. אותם שוטים סימטריים, אותה תנועת מצלמה, אותן דמויות שעומדות בדיוק ‏במרכז הפריים ומישירות מבט אל המצלמה ללא הבעה, אותו טון יבש ואותו עיסוק במשפחות ‏מפורקות. אפילו במוזיקה – פסקול מקורי של אלכס טרנר מהארקטיק מאנקיז – יש משהו אנדרסוני.‏ ‏אפשר בהחלט להתווכח בשאלה האם מדובר בחקיין או בשני יוצרים שהושפעו שניהם מאותם ‏מקורות, אבל כך או כך, "צוללת" ראוי לצפיה בפני עצמו.‏

אוליבר טייט, גיבור הסרט שמסתובב לאורך כולו חנוט באותו מעיל, הוא מסוג בני הנוער שנעשים ‏נפוצים למדי בקולנוע בשנים האחרונות – טינאייג'רים אינטליגנטיים במידה בלתי סבירה בעליל, ‏שצופים על סביבתם באובססיביות, יודעים לצטט את ניטשה, משמיעים אבחנות מלומדות על ‏חבריהם לכתה, הוריהם וסביבתם ומנתחים את היחסים החברתיים שבהם הם נמצאים באנליטיות ‏מדעית. את הגירסה הצרפתית של אותו נער אפשר היה לראות ב"אלגנטיות של קיפוד". אוליבר ‏וסביבתו רחוקים מאוד מהטינאייג'רים היפים המאכלסים את קומדיות הנוער האמריקאיות ‏הטיפוסיות, וטוב שכך, אבל לפעמים הם מתרחקים מדי בכיוון האחר: המבט המרוחק והקריינות ‏גורמים לאוליבר להישמע לפעמים כמו חייזר שמתחבא בכדור הארץ במסווה של בן עשרה כדי ‏ללמוד את הלכות חייהם של תושבי כדור הארץ, או יותר סביר: האופן שבו הבמאי-תסריטאי היה ‏רוצה לעבור את תקופת התיכון שלו.‏

אוליבר מאוהב בחברתו לכיתה, האטומה רגשית ממש כמוהו, ובמקביל מנסה להגן על נישואיהם ‏של אביו ואמו, לאחר שהשכן החדש והמעצבן מתגלה כאהבתה הראשונה של האם. בשני הנושאים ‏הוא מנסה לטפל כמו עיוור שמנסה לבשל על פי הספר, וזה רק עניין של זמן עד שזה ייגמר באסון. ‏בקלולסיות המלומדת שלו יש הרבה חן, אם כי עד סוף הסרט כבר ייחלתי שבני הנוער בו יתנהגו ‏מדי פעם כמו אנשים אמיתיים. הדמויות של ההורים אנושיות הרבה ‏יותר, והדיאלוגים הניסיונות המגושמים להפליא של הבן והוריו להבין זה את זה הם כמה מהרגעים ‏הכי חביבים בסרט.‏

בעולם שבו לא היה ווס אנדרסון, "צוללת" היה סרט ראשון מבריק. נכון שלטעמי הוא קצת מגזים עם הסטייל על חשבון האותנטיות, אבל הוא עדיין סרט יפה. בעולם שלנו, קשה להתייחס אל הסרט הזה בלי להתייחס לתאום האבוד שלו מעבר לים, וזה לא יפה. בכל זאת, מדובר פה באדם נפרד שעושה סרטים נפרדים. אבל עכשיו אנחנו יודעים שיש אחד כזה, ריצ'רד איואדה, ושהוא מוכשר. הסרט הבא שלו כבר יהיה, אפשר לקוות, "הסרט החדש של ההוא מסאבמרין", ולא "הסרט החדש של ווס אנדרסון הבריטי". והאמת שגם האפשרות השניה היא לא מעט.


פורסם במקור בגירסה שונה במעריב ז'ורנל