-
חיפוש דפי סרט
חפש
לפי שם:
עכשיו בקולנוע: סרטים שרק עכשיו יצאו
עוד בקולנוע: סרטים מדוברים שעדיין רצים
בקרוב: מגיעים בשבועות הקרובים
ברחוק: סרטים עתידיים שמדברים עליהם
-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
טיק טיק… בום!
Tick, Tick... Boom!
מחזמר סמי-אוטוביוגרפי מאת ג'ונתן לארסון ("רנט").
אורך: 1:55
תאריך הפצה בארה"ב: 19/11/2021
תאריך הפצה בישראל: 19/11/2021
איזו שנה נפלאה למיוזיקלס!
אחד הדברים שאני הכי אוהב בתחום המוזיקה/שירים הוא שהרושם המתקבל משמיעת שיר טיפוסי הוא שהזמר שר על עצמו ובשם עצמו. הוא לא מציג דמויות בדיונות שמספרות סיפורים בדיוניים. כשזמר שר על פרידה, למשל, נוצר הרושם (גם אם מוטעה) שהוא שר על פרידה שהוא חווה בחייו האמיתיים. וכשאותו זמר מאשר בראיונות שאכן מדובר בחוויה אישית הדבר מעצים את האימפקט של היצירה (עבורי, לפחות). וזה בניגוד לקולנוע שבו בקושי יש סרטים שיוצרים את האשליה של משהו אישי שמתכתב עם חייו ועם חוויותיו של הבמאי/תסריטאי. כלומר, ברור שבחלק מהסרטים התסריטאי מכניס לסרט תמות וקונפליקטים שהוא מתמודד/התמודד איתן או דמות או שתיים המבוססות על אנשים שהוא מכיר ואולי כמה דיאלוגים שהוא אשכרה ניהל בחייו. אבל קודם כל, בחוויית צפייה שהיא בת כשעתיים נוצר הרושם שרוב מה שאנחנו רואים הוא פיקטיבי ולא ברור מה מזה מצביע על אופיו של היוצר ומה מצביע על כישרון ההמצאה שלו. כלומר- מה 'אתמול בלילה בסוהו' מספר לי על אדגר רייט כבנאדם? מה 'ממזרים' אומר על טרנטינו ברמה האישיותית? לא הרבה. לא באופן ישיר, לפחות. ושנית, רוב הסרטים מספרים סיפורים מאוד דומים עם דיאלוגים מאוד דומים ברוחם ודמויות שבאיזשהו שלב חוזרות על עצמן. נכון, יש מיליון ואחת דרכים לעשות ולכתוב כל אחד מהדברים האלה ומלא תסריטאים עושים מהכלים האלה מטעמים מגוונים ומבריקים, לפעמים. אבל לא נוצרת התחושה שזה משהו שיכול לקרות בחיים האמיתיים בדיוק כמו שזה מסופר. עדיין יש את ההרגשה של "תסריט" שמישהו ישב וחשב על כל משפט שנאמר בו. וזה קצת יוצר מרחק רגשי מהסרט.
אני לא מנסה להציג את זה בתור חיסרון במדיום אלא יותר כמשהו שחסר לי שיהיה ביותר סרטים. במילים אחרות – חסר לי במאים שיוצרים סרטים שהם באופן מובהק אוטו-ביוגרפיים על חייהם עצמם בעודם מתנהלים (בו ברנהם היה הכי קרוב לזה מהשנה, למשל. טרנס מאליק עשה את זה יפה בכמה מהסרטים שלו גם, אבל עבר זמן מאז).
וזה לא ש-'טיק…טיק…בום!' הוא סרט על חייו של לין-מנואל מירנדה אבל הוא מבוסס על הופעת יחיד סמי-אוטוביוגרפית של ג'ונתן לארסון שפשוט מועברת בכישרון רב מאוד אל המדיום הקולנועי וכך מציגה סרט שמצליח לייצר את התחושה שמה שאנחנו רואים מסופר על ידי מישהו שעבר את (רוב) ההתרחשויות האלה. שאכפת לו מהסיפור ושאלה מאורעות נורא סנטימנטליים עבורו.
ובואפן כללי מדובר בסרט נהדר שעובד טוב מאוד ברמה הרגשית. הסרט נפתח בנימה קלילה ואופטימית ובזכות שירים נהדרים הייתי עם חיוך מרוח על הפנים לאורך כל השעה הראשונה של הסרט. לאחר מכן, כשהוא לוקח תפניות דרמתיות יותר הוא עדיין עובד. כמובן, שבתור מחזמר יש לסרט את יתרון בזה שהוא חופשי להשתמש בשירים שאם כתובים ומבוצעים טוב הם מסוגלים להעצים כל רגש ולהוציא מהצופים תגובות יותר בקלות מאשר בלי (כי מוזיקה מייצרת רגשות ביותר קלות). רק שבמקרה הזה הדמעות שלי הופיעו בסצינת דיאלוג שלא כוללת מוזיקה דווקא. מה שמעיד שגם בלי כל ה-שואו המוזיקלי מסביב עדיין מדובר בסיפור רלוונטי שמצליח לגעת גם בפני עצמו.
הבימוי של מנואל פנטסטי, הסרט מאוד יפה ומאוד מקורי ויזואלית, סצינות הריקוד מצולמות נהדר, הקצב של הסיקוונסים מוקפד ועובד כמו שצריך. ההופעה של גארפילד בתפקיד הראשי יוצאת מן הכלל ובהחלט מקווה שיזכה למועמדות באוסקר (אני בספק) וכשכל הכישרון הזה מושקע במחזמר כל כך טוב בפני עצמו התוצאה המתקבלת היא לא פחות מהסרט הטוב ביותר שראיתי השנה. בינתיים ,לפחות.
לפני שנכנס לשאלת איכות "טיק"
(שאני מסכים שהיא חיובית בסך הכל)
בין "שכונה על הגובה", "אוון הנסן היקר" ו-"מיוזיק" (את האחרון לא ראיתי. ויש שהיו מכניסים גם את "אנט" אבל נראה לי לא מזיק ברובו) אני לא בטוח שזאת הייתה שנה… מצוינת למחזות זמר.
לא הדוגמאות שהייתי נותן
לא ראיתי את שניהם אבל גם "אוון הנסן היקר" (שאני מתלבט אם לראות או לחכות שמישהו יצלם וישחרר את המחזמר המקורי קודם) ובעיקר "מיוזיק" נקטלו בביקורות (האחרון עם 8% בעגבניות רקובות ודירוג 3.1 בימד"ב).
דווקא מ-"אנט" התלהבתי מאוד. אה, ויש גם את "בפנים" של בו ברנהם (שאכזב יחסית לציפיות אך עדיין סרט נהדר).
אני לא בטוח ש"בפנים" לחלוטין עונה על ההגדרה של "מחזמר"
אבל אם הוא כן, אז בהחלט מתחזקת הגזרה. (וזה למרות שבמובנים מסוימים, "טיק טיק" הוא תשובה/אצבע משולשת לשיר היום הולדת של בו משם).
ובכל זאת, נראה לי שכרגע אנחנו במאזן שלילי – לפחות עד שיגיע "סיפור הפרברים" ויחתום את העסק סופית לכאן או לכאן.
אולי אני טועה אבל נראלי שמבחינה כמותית
השנה מתעלה על שנים קודמות במחזות זמר, לא? גם אם רובם סרטים גרועים, עצם זה שחזרו להפיק יותר ויותר סרטים כאלה זה כבר ניצחון לז'אנר, נראלי.
ו-"בפנים" הוא סרט שבו הדמות הראשית שרה לאורך רובו. אם הוא מוגדר כסרט (אני לא רואה סיבה שלא אך משום מה הוא לא מוגדר ככזה בויקי ו-ימד"ב) אז הוא בהחלט מיוזיקל.
הוא מוגדר כספיישל, לא סרט
כלומר, מופע קומי (או בכלליות "מופע") ופחות סרט. ואני אכן חושב שזה הגדרה יותר נכונה לו מאשר "סרט", אבל אי אפשר להגיד שהוא דבר הכי פחות "סרטי" שהיה בתולדות הקולנוע.
בנוגע לכמות – יש מצב שאתה צודק, אבל אני לא בטוח שזאת האיכות שפיללנו לה.
אם היה כבר דיון בנושא אשמח שתכוון אותי לשם
שלא נחזור על זה עוד פעם. אם לא היה אז אשמח אם תרחיב קצת יותר את הנקודה הזאת כי אני לא לגמרי מבין.
"בפנים" הוא *לא* משהו שבוצע באופן רציף כהצגה של שעה וחצי, צולם ושודר/שוחרר (כמו, נגיד, 'המילטון') ולכן ההגדרה של 'מופע' היא לא הגיונית לי. הוא לא הופיע בשום מקום בטרם שודר. הוא צולם לאורך מספר חודשים, יש בו סיקוונסים המתרחשים בזמנים שונים ויש בו את כל האלמנטים של סרט (צילום, עריכה, תאורה, תסריט, מוזיקה, משחק וכו' וכו')
בויקיפדיה הוא מוגדר כ-'ספיישל טלווזיוני' אבל זו הגדרה רחבה מאוד שכוללת בתוכה גם 'סרטי קולנוע'.
וכל זה נורא מבלבל אותי אז אשמח להסבר שיעשה לי קצת סדר בראש.
היה התחלה של דיון בביקורת עליו
ואולי עדיף להמשיך לנהל אותו שם, אבל בקצרה ההבדל הוא שככה בו ברנהם/נטפליקס קוראים לו ובוחרים לקדם אותו. שזה סביר, בהתחשב בכך שאין שום עלילה ל"בפנים" (דבר שיש בסרטים) אבל בהחלט יש שירים מצחיקים ובדיחות (מה שיש במופעים).
האם הקווים בין כל אלה מטשטשים בתקופה האחרונה? בהחלט. אבל עדיין נראה לי שאפשר להפנים ש"בפנים" הוא יותר בקצה ה"מופע קומדיה של שעה וחצי" יותר מאשר "סרט של שעה וחצי".
לטעון שעלילה מאופניינת עם סרטים וששירים מצחיקים לא היא מוזרה, בעיניי
מדובר במדיום. בדיוק כפי שאם מישהו כותב מילים על אוסף דפי נייר ואז כולם יגידו שמדובר ב-'ספר' בלי קשר לתוכן. הרי נושא הדיון פה הוא המדיום של היצירה ולא הז'אנר. ולכן התוכן אינו רלוונטי, לדעתי. סרט יכול להיות על כל נושא ועל כל דבר שהוא בוחר להיות. הוא יכול להיות אסופה של שוטים רנדומליים והוא עדיין יהיה מוגדר כ-'סרט'. ולא חסרים סרטים בלי עלילה בכלל ('סמסרה' של רון פריקה, למשל, או 'כחול' של דרק ז'ארמן) וכאלה עם עלילה כל כך מנימלית שאפשר לתמצת אותה במשפט אחד ('In the City of Sylvia' של חוזה לואיס גוארן).
ו-'מופע' הוא בדיוק כשמו. משהו שמבוצע 'בהופעה חיה'. שצריך להופיע איפשהו. ו-"בפנים" לא הופיע בשום מקום. הוא פשוט שודר בנטפליקס והוא אפילו הוקרן במספר בתי קולנוע בארה"ב.
אין לי בעיה כל כך עם ההגדרה שלו כ-ספיישל. רק שספיישלים יכולים לכלול כל דבר החל ממבזק חדשות ועד סרטי קולנוע. אך מאחר והוא לא שודר בטלוויזיה (לא לראשונה, לפחות) ההגדרה הזאת קצת מוזרה גם היא.
שוב, אנחנו נכנסים לקצה ההגדרות
כי "כחול" הוא אומנם "סרט", אבל הוא בקצה של הקצה של הסרטים האומנותיים הניסיוניים. אז אם הטענה היא ש"בפנים" הוא סרט נסיוני-מוזיאוני, זה בסדר, אבל זה להיכנס מדלת צדדית מאוד ולקחת כיסא אחורי ביותר. עכשיו, אחרי שמשום מה אנשים טורחים לקרוא לעונה 3 של טווין פיקס "סרט" אני לא אופתע ממי שיחליט שהוא סרט (ויש סיכוי טוב שגם בסיכום שלנו הוא ימצא את עצמו בחצי ההוא, אנא ערף).
אז האם "בפנים" הוא בשום פנים ואופן לא סרט? לא. אפשר למצמץ ולהכליל אותו שם. אני כן מודה שכאשר מתחילים לקרוא לו "מחזמר" אני מתחיל להרים יותר גבה – כי הוא אוסף שירים חסר עלילה או נרטיב*, וזה כבר ממש לא מחזמר, אפילו אם את כולם שרה "הדמות הראשית".
* – כן, אפשר להדביק לזה ניתוח יפה שמסביר איך הכל כן מוביל אחד לשני. אני לא אקנה אותו.
סרט טוב
סרט נחמד כיפי. לין מראה שעוד יש לו את זה , בימוי ברמה . גם השירים ממש נחמדים.
אנדרו משחק נפלא, אני חושב שקצת יש סוג של חוסר אהדה כלפי אנדרו בשנים האחרונות, אולי בגלל ספיידרמן , אבל אני לא יכול לדעת. בכל מקרה לדעתי הןא שחקן טוב ועושה פה ממש תפקיד טוב
מבחינתי אנדרו גארפילד קיבל את רגע האוסקר שלו
אצל אן הת'אווי זה קרה בסצנה של I Dreamed a Dream בעלובי החיים, אצל אמה סטון בשיר האודישן בלה לה לנד, ועכשיו זה קרה לאנדרו גארפילד בסצנה של Why – השיר שהוא שר על הילדות שלו ושל מייקל, לקראת סוף הסרט. זה הרגע שהכי הייתי קרובה בו לדמעות בסרט, ומבחינתי הוא ראוי לאוסקר רק על השיר הזה לבדו (אם כי הוא נהדר באופן עקבי לאורך כל הסרט).