ביקורת: יונה

צריך סרט מיוחד במינו כדי לגרום לאנשים שמעולם לא שמעו על יונה וולך להתעניין בשירה. "יונה" הוא לא הסרט הזה

אנשים שמעולם לא שמעו ג'ז מרצונם החופשי, ושאין להם שמץ של עניין בתיפוף, ישבו מרותקים ‏ב"וויפלאש", ואולי אפילו שמעו כמה מהנעימות שבסרט אחר כך ביוטיוב. אנשים שהיו מעדיפים ‏ללכת לרופא שיניים מאשר למופע בלט יצאו מ"ברבור שחור" ואמרו שאולי בעצם יש משהו בעסק ‏הזה של הריקודים והשמלות. סרטים טובים באמת יכולים לעשות את זה: להציג את התחום שבו ‏עוסק הסרט באופן כל כך מרתק שהוא מצליח לדבר אפילו אל זרים מוחלטים לנושא. זאת היתה ‏המשימה שעמדה בפני "יונה": אילו הוא היה מצליח לעשות את אותו הדבר לשירה, הוא היה סרט ‏גדול. למרבה הצער, הוא לא מצליח בזה.‏

‏"יונה", המספר חלק מסיפור חייה של המשוררת יונה וולך, הוא כולו שירה. הוא מכניס את הצופה ‏ללא הכנה מוקדמת אל סצינת השירה בישראל בשנות השישים. וולך, בת כפר בעלת צורך ‏אובססיבי וכמעט פתטי להערכה ואהבה, מנסה להתקבל אל חברת המשוררים המכונסים בבתי ‏קפה תל אביביים, ומתווכחים על חוברות, על ספרים, על שינויי עריכה. אלה הם אנשים שהמילים ‏חשובות להם; וולך עצמה טוענת שהמילים זה היא, ושינוי של מילה כמוהו כאונס. אבל כשהסרט משמיע לנו את המילים האלה, מתברר שמדובר בסך הכל בשירים. סטנדרטי. כדי להמחיש את הכח ‏והחשיבות של המילים האלה, הסרט היה צריך לגרום לנו להרגיש אותם. כל מילה – אגרוף בפנים, ‏כל שורה – התעלות. צרחות שצרחה נואשת, כואבת, אם לשאול לרגע כמה מילים ממשוררת ‏אחרת. במקום זה, אנחנו מקבלים סתם כמה מילים, מדוקלמות באותה נימת "הקראת שירה" סטראוטיפית ופומפוזיות ‏שכל כך קל להתעלם ממנה. על זה היה כל העסק?‏

הסרט עשוי היטב מהרבה בחינות, אבל הדבר המרשים ביותר בו הוא נעמי לבוב. השחקנית הזאת היא תגלית, ‏ובסרט הזה היא נכנסת לקולנוע הישראלי ‏כרוח סערה, וכנראה לא תצא בקרוב. יכול להיות שהדמות היא טרף קל: תציעו לכל שחקן דמות זועמת, שמתאשפזת במוסד לחולי נפש ומתנסה בסמים, והוא היה מתנפל עליה בשמחה. ובכל זאת, הביצוע של לבוב מצוין. העובדה שהיא ‏אלמונית יחסית מקשה עוד יותר להפריד בין ‏השחקנית לבין הדמות שהיא מגלמת. כהצגת ‏יחיד עבורה, הסרט מרשים.‏

אבל ההופעה הזאת אמורה לשרת סיפור על שירה, ובלי להרגיש את השירה, הסרט מאבד ‏משמעות – זה כמו סרט על מיכאל שומאכר בלי לראות מירוצים, ‏או על סרט על דאלי שבו הוא רק עובר ליד כמה ציורים מדי פעם. "יונה" נופל בקלות רבה מדי לתבנית המוכרת של הביוגרפיה על האמן: טראומת ילדות, עליה לגדולה, ואז סקס, סמים ‏‏(ומשני אלה יש כאן בשפע), ורוקנרול/בלוז/קריאת שירה. בדרך הסרט גם נופל לאחת המלכודות ‏המסוכנות של סרטים ‏ביוגרפיים מסוג זה: הפניה למעריצים בלבד. לא חוכמה ‏לעשות סרט על ג'וני ‏קאש שכל מעריצי ג'וני ‏קאש ייראו ויגידו שהוא נפלא. קל מאוד לעשות סרט מלא ‏וגדוש ברפרנסים ‏לשיריו של בוב דילן אם ‏רוצים להרשים רק את מעריצי בוב דילן. וכך גם כאן: מי ‏שמגיע לסרט ‏כמעריץ של יונה וולך, מי ‏שמתמצא בחייה ובשיריה, בוודאי יעריך מאוד ‏את הסרט. אבל הוא ‏משאיר בחוץ את כל היתר – אלה ‏מאיתנו ששמעו את השם, ובטח יודעים שהיתה ‏אחת כזאת, אבל ‏לא זוכרים מה בדיוק היה שהיא ‏עשתה. גם אחרי הצפיה בסרט, אני לא חושב שאני מכיר את יונה וולך יותר משהכרתי קודם. זאת היא שכתבה את "חופים הם לפעמים"?‏


פורסם במקור בוואלה