ביקורת: הפרד

קלינט איסטווד חוזר לקדמת המסך בשביל לצחוק על עצמו שהוא זקן מנותק. לא בדיוק הקאמבק שלו ציפינו.

"I got the gonorrhea!

I got it from Maria!

She gave it to me free-ahh!

It hurts me when I pee-ahh!"

השיר הזה, למעלה (שבתרגום קליל הוא משהו כמו: קיבלתי זיבה/ קיבלתי אותה מזיוה/ עכשיו כואב לי להשתין-אה")? אני צריך שתדמיינו את קלינט איסטווד, בן 88, יושב מאחורי ההגה של המכונית שלו ומפזם את זה לעצמו בהנאה. זה לא דמיון מודרך מאוד מוזר – זאת סצנה שמתרחשת ב"הפרד" ואם "קלינט איסטווד מזמזם לעצמו שירים בזמן שהוא נוהג" מעלה בכם חיוך או עניין אז זה סרט בשבילכם, ואם לא.. אז, ובכן, אולי זה לא.

כי זה מה שקלינט איסטווד עושה לאורך חלק גדול מ"הפרד", הסרט שמהווה את החזרה הגדולה שלו לקדמת המצלמה – הוא יושב ומזמזם לעצמו שירים באוטו בזמן שהוא נוסע לאורך נופי ארה"ב. יש גם עלילה, כמובן – בגיל 88, לאחר שהמשפחה שלו נטשה אותו ועסקי הפרחים שלו כשלו, ארל סטון (קלינט איסטווד) הופך לבלדר עבור הקרטל. בהתחלה אין לו מושג מה הוא מעביר, אחר כך כן, זה לא משנה. במקביל, ברדלי קופר הוא סוכן במנהל לאכיפת הסמים שמגיע לשיקגו ומנסה לבצע מעצרים משמעותיים בדיוק באותו קרטל שאיסטווד מתחיל לעבוד עבורו. זה נשמע כמו אחלה עלילה לאיזה סרט חתול ועכבר מרתק. לצערנו, זה לא.

הסיבה שזה לא היא לא בגלל שאיסטווד לא יכול היה לעשות סרט כזה. הרי הוא כבר עשה כזה ובהצלחה מרובה. "עולם מושלם" שלו מ-93' שם אותו מול קווין קוסטנר (בהיפוך תפקידים – שם איסטווד היה איש החוק), ואני בטוח שבקריירת הבימוי הענפה שלו יש בטח עוד איזה דוגמא או שתיים. הסיבה שזה לא סרט כזה, היא שנראה שאיסטווד פשוט לא מאוד מעוניין בסיפור הזה של חתול ועכבר. או בסיפור של ארל סטון ומשפחתו. או בכלל, בעלילה כלשהי.

כל התהליכים העלילתיים בסרט עוברים די בקלילות ועם דגש מועט על המכשולים שהדמויות נתקלות בהם. הסצנות של ברדלי קופר מתנהגות כאילו הן באות להוציא עיניים ל"סמויה" בכמה שהכל מתנהל בקלילות ופשטות. הוא צריך לפתע לצותת לכל הפלאפונים של הקרטל? ברור, למה לא שאלת קודם. הוא צריך הארכה לדדליין של כמה ימים? טוב, הוא ביקש כל כך יפה. אין באמת אתגר או קושי או תהליך למידה לדמות של קופר. הוא פשוט ממשיך בחקירה שלו. בעצם, הוא בקושי דמות.

לא שאם הייתה לו דמות זה היה עוזר. גם דמותו של ארל סטון, שהיא דמות מוגדרת בהרבה, לא ממש מקבלת עלילה.  אין לו איזה נקיפות מצפון על מה שהוא עושה וכל פעם שיש לו דילמה של העבודה מול המשפחה או איזה בעיה בקרטל שהייתה יכולה להתפתח לעלילה גם היא נפתרת די מהר.

אז מה? מה הסרט הזה? אפשרי שאיסטווד יצר אותו בשביל לגלם את הדמות ההפוכה לחלוטין לדמות המוכרת שלו. לא עוד איש קשוח שיכסח את הפרחחים שדורכים לו על הדשא אלא צ'ארמר עם חיוך שאוהב לרקוד, לחקות את ג'ימי סטיוארט, לפזם לעצמו שירים ושלישיות. כן, איסטווד, אחד הסמלים הקולנועיים היותר א-מיניים שיש (למרות "הגשרים של מחוז מדיסון") מבלה פעמיים בשלישיה במהלך הסרט (אקטים שאמנם לא רואים על המסך, אבל רומזים עליהם בכבדות) וזה.. טוב, זאת חוויה מוזרה לראות כל גבר בן 88 עם ליבידו כה פעיל, אבל זה מוזר כפליים כשהגבר הזה בילה 40 שנה בקולנוע כשהוא אדיש לכל אישה סביבו.

זה לא רק הדמות, אגב. יש סצנות בסרט שנראו כאילו יצאו היישר מסרט של אבי נשר (טוב, אבי נשר לפני עשור) – סצנה לא קצרה שכוללת התמקדות ארוכה ויציבה בישבנים בבגדי ים שאין להם דבר וחצי שיכול להצדיק אותם עלילתית או רעיונית. זה נראה כאילו בגיל 88 איסטווד גילה שהוא חובב ישבנים והחליט להפיץ את הבשורה. למזלנו, זה מוגבל לסצנה אחת בסרט – אבל זה לא הופך את הסצנה לפחות מוזרה.

באופן כללי, "הפרד" הוא סרט מוזר. לא ברור מה איסטווד רצה לעשות עם הסרט הזה. הוא לא המותחן המשטרתי שהוא היה יכול להיות, הוא לא בדיוק סרט פשע, וגם כסרט על זקן שלומד כמה חשובה המשפחה הוא די מחפף ועושה את המינימום האפשרי.  אפשרי, אולי, ש"הפרד" היה אמור להיות הפרידה הקולנועית של איסטווד – מעין מחווה לעצמו בידי עצמו. במקרה הזה, הסרט אפילו עוד יותר מבלבל. איסטווד מבלה הרבה זמן מהסרט כדמות שהיא זקנה מאוד בצורה בולטת – הוא לא יודע שלא אומרים יותר "Negro" לשחורים, והוא מתלונן כל הזמן על הפלאפונים, המסכים ועל הדור הצעיר שלא יודע להחליף גלגל ובלה בלה בלה. הקטע הוא שאיסטווד הבמאי מציג את הדמות הזאת באור שלילי באותם רגעים.  הסרט מבהיר שארל הוא זקן מנותק ושהאנשים מסביבו הם אלה שצודקים – דמותו היא זו שצריכה ללמוד איך לשלוח מסרון, ולא ההיפך. איזו מין מחווה מעפנה זאת "אתה זקן נרגן שלא מבין כלום"?

ואולי הבעיה העיקרית של "הפרד" היא לא משהו בו, אלא סרט אחר שיצא לפני כמה חודשים ועשה את כל מה ש"הפרד" רצה לעשות אבל הרבה יותר טוב – "הג'נטלמן והאקדח". סרט שהוא גם מחווה לאגדת קולנוע (הפעם רוברט רדפורד), גם סרט פשע, גם סרט על איש שמנסה להבין מה חשוב בחיים ובעיקר – סרט נפלא בכל מובן. דייוויד לאורי יצר מחווה קולנועית יפהפיה לרוברט רדפורד, והצליח להתעלות על "הפרד" בכל פרמטר (וממש קשה לא להשוות בין שני הסרטים, שדומים אחד לשני בהרבה מאוד מובנים כולל דגש על איש החוק שבעקבות הפושע הזקן).

אולי איסטווד פשוט היה צריך לתת למישהו אחר לביים את הסרט. אולי איסטווד היה צריך ללהק שחקן אחר כדמות הראשית. מה שברור זה שמשהו בתוצאה הסופית לא לחלוטין אפוי עד הסוף. נו טוב, לפחות תמיד יהיה לנו את איסטווד שר על זיבה.